הדו-שיח בין סגן-כהן וביני מוביל לקשר שהוא יותר מרמיזה/קריצה בין ציורו, בעל העין הפקוחה לרווחה, ובין עבודתי 'אות קין'

אופיר מצלם בתים בעת בנייתם. אבל האדריכלות אינה המטרה. לכל היותר היא נקודת המוצא. אופיר מצלם למעשה דיוקן קולקטיבי של אנשים המסתירים את פניהם במסכות.

כוחו של שמיר מתגלה בציורים גדולי מידות המקרינים נוכחות. "נוכחות" היא מלה נוספת המקובלת עליו, לא כוח ולא התפרצות רגשות.

תערוכותיהם, של ברגל וקופפרמן מאפשרות לבדוק ולהשוות את יצירותיהם ולאתר את המשותף והמאחד אותם כ"ציירי החווייה הפנימית של השואה".

קריאה פשטנית בתערוכותיהם של אביגדור אריכא ומרסל דושאן תתייחס ותמקם אותן כשתי תערוכות ותפיסות מנוגדות וקוטביות....שתי התערוכות, זו מול זו, יכולות להראות שדושאן הוא אריכא בתחפושת של פילוסוף, כשם שאריכא הוא דושאן בתחפושת של פועל.

...ריב מתעניין בסינון ובעריכה של המציאות הפוליטית. בניסוח בוטה יותר, הוא חושף את הצנזורה הממסדית, התקשורתית והעצמית שלנו ביחס לצד האפל של חיינו, שתי אצבעות מכפר סבא. 

גרבוז ה'ישן' הוא מי ששואל אותך "האם אתה מעוניין בתשובות נכונות או בתשובות מעניינות?" ויודע "לשים את האצבע על הנקודה הנכונה"...כן, היאוש החל מכרסם בו. יאוש זה מתגלה בתערוכתו הנוכחית, כשהוא עטוף בצלופן צבעוני, חגיגי ותיאטרלי, תחת הכותרת: "יאיר גרבוז מציג יהודי, צרפתי וערבי".

איני מזדהה ואיני יכול להזדהות עם שום דבר. אני רוצה להזדהות עם משהו שירשים אותי אינטואיטיבית, שיגרום לי למשיכה ללא הסבר. כאשר אני נדרש להשיב, השכל שלי אומר שאני שייך לכאן ולכאן.

בציורי הנייר הללו, משש השנים האחרונות, נחשף מסעו הארוך של גרשוני אל התהומות האפלים, הראשוניים, של הנפש הלוחמת על תודעתה ועל שפיותה.