מאה ועשר יצירות של מרסל דושאן, אמן צרפתי מן החשובים שבאמני המאה העשרים, ומי שהכתיב ותרם לתמורות המהותיות ביותר של האמנות המודרנית, מוצגות בימים אלה בגלריה האוניברסיטאית לאמנות על שם שרייבר בתל-אביב. זוהי התערוכה המקיפה ביותר שהוצגה אי פעם בישראל, והיא מלווה בקטלוג-ספר מרתק שנכתב על ידי האוצרים, ארתורו שוורץ ופרופ' מרדכי עומר. התערוכה והקטלוג מאפשרים לחדור אל עולמו, השקפתו, חייו ועבודותיו של דושאן.                                   

 במקביל, וללא תיאום מוקדם, מוצגת תערוכת רישומיו של הצייר-רשם אביגדור אריכא בגלריה גורדון בתל-אביב, מלווה אף היא בקטלוג מכובד. אריכא, צייר ישראלי המתגורר זה שנים בפריס, נחשב לאחד האמנים המובילים כיום בעולם. ציוריו, רישומיו והדפסיו הריאליסטיים נמכרים בסכומי עתק, בגלריות היוקרתיות ביותר בעולם, והוא מיוצג על ידי גלריה "מרלבורו", לונדון.                                   

ריאליסטי מול מושגי                                                        

 קריאה פשטנית בתערוכותיהם של אביגדור אריכא ומרסל דושאן תתייחס ותמקם אותן כשתי תערוכות ותפיסות מנוגדות וקוטביות.                     

 אריכא הוא צייר-רשם ריאליסט, המצייר מתוך התבוננות בטבע, בטבע-דומם ובאדם. ציורו הוא חושי-חושני בשמן, עיפרון או פחם, וגיר על נייר או בד, על פי מיטב המסורת של האמנות הקלאסית. מה שאתה רואה הוא מה שאתה רואה. אישה היא אישה היא אישה.                             

 דושאן, לעומתו - יאמרו לך - הוא אמן מושגי ואינטלקטואלי במהותו. עבודותיו שברו והסיטו את מושג האמנות המסורתית אל תפיסות חדשות של החפץ האמנותי, דמות האמן ומעשה האמנות. הרעיון והבחירה הם העיקר. המחשבה היצירתית והיכולת להסיט חפצים יומיומיים אל הקשר רעיוני חדש, באמצעות כותרת מילולית או העמדה אחרת של החפץ המוכר, יוצרים ראייה רעננה, פיוטית, של החפץ בהקשרו האמנותי, החדש. האמן הוא "רעיונאי" מתוחכם ושנון, המטיל את לחשיו וכישופיו על הקיים, והופכם במטה קסם אינטלקטואלי, ל"יצירת אמנות". התבוננות, חושיות וחושניות, כמו גם עשייה של בעל מלאכה, רחוקים ממנו והלאה.                                                 

 אם אריכא פוקח את עיניו, מפעיל את ידיו וזקוק לקשר עין-מוח-יד מיומן, הרי דושאן מעדיף לעצום את עיניו, להפעיל את מוחו בקשירת תחבולות, מהלכים ואסטרטגיות (כמו שחקן שח מט מנוסה), וזקוק לאינטואיציה ולהארה. אולם קריאה מובחנת ומקורית יותר, תגלה כי הניגודים בין השניים חיצוניים ומלאכותיים, והתפיסות שונות למראית עין בלבד.                                                             

הנקב של העולם                                                            

 דושאן הוא מתבונן ומציצן כפייתי במציאות, בעל מבט חד ובוחן מאין כמותו. לא ניתן למצוא/להמציא לחפץ סתמי רוח חדשה, אם לא מתבוננים בו בקפדנות, לומדים את תוכו וברו, את זיקתו לקיים ואת מאוויו-אפשרויותיו בעתיד. המבט הוא הא-ב' של דושאן. זהו מבט שנון ומשונן. המבט וההצצה הם ליבו של דושאן, והם באים לביטוי במיטב עבודותיו ובמיוחד באחרונה שבהם, "הוי נתון:1. מפל המים, 2. גאז התאורה" מ1946-66-. עבודה זו כוללת דלת עץ ישנה עם חור הצצה. הצופה אשר מציץ דרך החור רואה לפניו נערה עירומה שרועה על דשא בנוף כפרי. אין זה מבט אינטלקטואלי, אלא סקסואלי. כל האמנות מצטמצמת בתאוות האמן והצופה להציץ אל תוך "הנקב של העולם", שהוא - לא במקרה - נקב נשי.                                                             

 רבים מן ה"רדי-מייד" שלו, החפצים/פסלים, מזמינים מגע ומישוש. אפילו "המשתנה" המפורסמת שלו מזמינה ללטף את חמוקיה. "הזכוכית הגדולה", עבודתו המרכזית, רומזת אף היא על מימד חושני-מישושי המתרחש-לכאורה בספק-מפגש בין מכונות ארוטיות הנקראות "כלה" ו"רווקים". דושאן הוא עטיפה אחרת לחושניות שיש בציוריהם של  גוסטב קורבה או פבלו פיקסו וקודמיהם, בדרך מן המציאות אל האמנות.

 המתבונן ברישומיו של דושאן, על פי ציורים של קורבה ואנגר או פסלים של רודן, רואה יכולת רישומית וריטואוזית - ולא שרלטנות - של אמן היודע את המלאכה (על פי המושגים הקלאסיים-השמרניים של מה שמצפים מצייר). רישומיו של דושאן הם הוכחה נוספת (כמו גם אצל פיקסו, מונדריאן ואחרים) לכך שמי ששבר ובעט בציור האילוזיוניסטי-פיגורטיבי, עשה זאת מעמדת המוצא של הווירטואוז הידען, ולא מזו של הדילטאנט.                                       לראות בדושאן ובעבודותיו רק אינטלקטואליזם עקר, רציני ויבש, זו טעות והחמצה. האיש ועבודותיו תאבי חיים, הומור וחושניות. "בניגוד לאמונה התפלה המודרנית של השחרור, יש להדגיש שאי אפשר לשחרר צורות; אי אפשר לשחרר דמויות. למעשה, אנו כובלים אותן                    

בשלשלאות; הדרך היחידה לשחרר אותן היא כבילתן, כלומר, במציאת השלשלאות שתכבולנה אותן זו לזו, ברכות. כל האמנות כולה היא מציאת דרך להיכנס לתהליך זה" (ז'אן בודריאר במאמרו "האשליה האסתטית" שפורסם ב"סטודיו" מס' 53). דושאן השתחרר מן האמנות המסורתית בכדי לכבול את עצמו מחדש, בכבלים שיצר לעצמו.

גם אביגדור אריכא איננו רק צידו האחד של המטבע. הוא איננו רק טכנאי או בעל מלאכה מיומן, היודע לשווק ולמכור את ציוריו ורישומיו בחשובות שבגלריות העולמיות, בגלל שהן "מראות את המציאות". לא, ציוריו אינם המציאות. בדרך מן האישה שעל הכיסא אל הדיוקן שבנייר, יש תהליך ארוך ומסובך של הפעלת תאים אפורים, ולא רק הפעלת אצבעות מיומנות. הקו על הנייר הוא קו מושגי, והדיוקן המצויר אינו ניתן לליטוף של ממש, כשם שהמקטרת המצוירת של רנה מגריט אינה מעלה עשן, אלא צבע.                                               

אמנות כאשליה אופטית                                                      

 הדיוקן הניצב מול אריכא הוא "החפץ היום-יומי", ואילו הדיוקן המצויר הוא משהו חדש ואחר: יציר מנטלי. אריכא, שעבר מסלול טיפוסי מן הציור הריאליסטי אל המופשט, מלימודיו ב"בצלאל" של שנות הארבעים ועד לציוריו ב-1965, כבל את עצמו לפתע אל רישום וציור פיגורטיבי-ריאליסטי, למען שחרור חדש של יצירתו. אריכא, כמו ציירים אילוזיוניסטים אחרים, יודע - כפי הנראה - כי "אמנות היא אשליה אופטית, אשליה של חיים, כשם שכל תיאוריה היא אשליה של משמעות, שכל ציור, יותר משהוא מעין ביטוי של העולם (ולפיכך הוא כביכול אותנטי), עשוי מהצבת מִקסמים, מלכודות שכדי ליפול לתוכן, על המשמעות להיות תמימה למדי. יש לגלות מחדש, דרך האשליה, צורה יסודית של פיתוי", טוען בודריאר ומוסיף, "כל האמנות המודרנית היא אמנות מופשטת, במובן זה שהיא חדורה ברעיון הרבה יותר מאשר בהעלאה בדמיון של צורות ומהויות. כל האמנות המודרנית היא אמנות מושגית, במובן זה שבעבודת האמנות היא יוצרת פֶטיש מן המושג, מן הסטריאוטיפ של מודל שכלי של אמנות".                                      

לכן, אריכא הוא צייר מופשט ומושגי, גם כשהוא נראה ריאליסט. הדמויות, הפירות או הבאגטים המצוירים בקפידה הם רעיונות מושגיים-מופשטים שמעבר לנראה לעין.ולכן גם דושאן הוא כזה, למרות שהאובייקטים שהוא מציג הם ריאליסטים שבריאליסטים. הם הדבר עצמו שאיבד את עצמו לדעת בהינתקו מתפקודו במציאות. כך הפכו לפֶטיש של עצמם - רעיון מושגי/מופשט המרחף מעבר להם (גם אם הוא חבוי בתוכם).                          

שתי התערוכות, זו מול זו, יכולות להראות שדושאן הוא אריכא בתחפושת של פילוסוף, כשם שאריכא הוא דושאן בתחפושת של פועל. האחד דופק כרטיס של שעות עבודה והשני דופק כרטיס של הברקה רגעית. איש אינו יודע כמה שעות עבודה דפק הפילוסוף בשביל רגע הארה אחד, כשם שאיש אינו יודע, כי במשך שעות העבודה של הפועל, היתה לו רק שנייה אחת של הארה, אשר קובעה והונצחה על הנייר.                    

- - -                                                                

המשתנה כמשל                                                              

 תילי תילים של פרשנות נכתבו אודות "לה פונטיין" (ה"מזרקה" או "המעיין"), "רדי מייד" פרובוקטיבי של מרסל דושאן, משנת 1917. דושאן נטל משתנה ציבורית סטנדרטית, אותה קנה בחנות לצורכי בניין, חתם עליה בפסבדונים (MUTT .R) והציב אותה על כן פיסול בתערוכה קבוצתית שבה השתתף. השערוריה שעורר המוצג כבר תועדה מכל כיוון אפשרי. הבורגנים קצפו וטענו שדושאן "משתין עלינו ועל נכסי התרבות שלנו". אחרים פסלו את היצירה בטענה שהיא איננה יצירה של אמן, אלא מוצר של מפעל תעשייתי ושהאמן לא עשה בו דבר, למעט הובלתו למוזיאון והבלטתו כפסל.                                                                

דושאן, על פי השקפתו על מעשה האמנות, כמצוין ברשימה, ראה ב"משתנה" יצירת אמנות לכל דבר. מיותר לציין, שכל פירוש אפשרי, מאחר ועל פי תורת דושאן - "הפעולה היצירתית אינה מבוצעת על ידי האמן במבודד; הצופה מקשר את העבודה עם העולם החיצוני באמצעות פענוח ופירוש של תכונותיה הפנימיות, ובכך מעלה גם הוא את תרומתו לפעולה היצירתית".                                                     

במהלך כתיבת הרשימה, שוחחתי עם ידידי הצייר יעקב צור, יליד צרפת, חבר קיבוץ גבעת חיים מאוחד. הוא הביא לידיעתי רמזים נוספים לקריאתה של ה"משתנה" של דושאן. אומר יעקב צור: שיר צרפתי עממי-קתולי ידוע אומר כך (בתרגום חופשי): "אל המעיין הצלול הלכתי לשוח. ראיתי את המים כה זכים, וטבלתי בתוכם. ימים רבים אני אוהב אותך (המעיין), לעולם לא אשכח". השיר מתייחס למעיין החיים הרוחניים הנוצרים ורומז על אקט הטבילה, ההיטהרות ואהבת האל. דושאן, אין ספק, הכיר את השיר, אולם הציע לחילופין את האֵרוס במעיין החיים ("אֵרוֹס סֶה לָה וִי", כדבריו). הוא החליט לבחור במשתנה כווריאציה מחויכת ל"מנקין-פים" של בריסל. פסלון הילד המשתין כמו אומר: מול מעיין החיים הרוחני ניצב מעיין החיים הגשמי, שנובע מן הארוס (פין). נכון או לא? למי זה משנה. בעולמו האדיש של דושאן הכל הולך, עם חיוך וקריצה. קוריוז נוסף: "מעיין" בצרפתית נקרא "לה פונטיין", ודושאן, כנראה, קשר זאת למשלי לה-פונטיין. ואם תרצו: המשתנה כמשל.                      

פורסם בעיתון "על המשמר", "חותם", 29.7.94, עמ' 15-14.