האדום והכחול : השואה בעבודתם של משה קופפרמן וחיים ברגל
את האמן משווים לפעמים לסיזיפוס המיתולוגי, אשר נענש להרים סלע-איתן למרומי הר ולחזות, יום-יום, כיצד הוא מתדרדר חזרה למרגלות ההר-הסרבן; ולהבין כי מטרתו הסופית הנכספת נדונה לכשלון יום-יומי. התקווה והאמונה כי באחד הימים ישתנה התסריט-הקבוע הן שהעניקו לסיזיפוס את הכוח-הנפשי להמשיך ולעמוד בסבל, מאז ועד עצם היום הזה. האמן בנמשל, מצייר יום-יום את "הציור המושלם" ויום-יום נכשל במציאת הקווים, הצבעים והביטוי המושלם והמוחלט. ציורו הבא הוא נסיון נוסף, עקר, להגיע אל "המוחלט" ו"הסופי". איחוד כל ציוריו - כמו בערימת צלולוידים זה על גבי זה - מאפשר לגלות את התהליך, את השבילים הצדדיים הרבים המובילים אל דרך המלך. תהליך זה הופך למאפיין המזהה את האמן ומוגדר בלשוננו כ"סגנון" או "כתב-יד-אישי".
אמנים הנדרשים - מתוך דחף פנימי - לבטא את השואה נידונים כסיזיפוס לכשלון להגיע אל המוחלט. בעורפם נושפות האמירות "לא תיתכן יצירה אמנותית אחרי אושוויץ והירושימה" ו"לא תיתכן יצירה אמנותית שתבטא את אושוויץ והירושימה". בשירו "מלים" כותב 'מאיר ויזלטיר' "מה היתה המלה שואה/שנתיים לפני השואה?/היא היתה מלה
לרעש גדול/משהו עם המולה".
אין ספק, המלים או חומרי הציור והפיסול אינם יכולים לגשר על הפער שבין ההתרחשות האותנטית לבין תירגומה לשפת האמנות. אך הדחף הפנימי לוחץ בשיפולי הבטן וכופה על היד להריץ את המכחול או את העט ולטעון כי האמנות (והגישה ההומאנית בכלל) הינה 'התשובה' לאושוויץ ולהירושימה. גם אם אמת באמירות וגם אם דל היבול ומצומק - אין לחדול!
עדות ורגשות
תיתכנה דרכים רבות להתייחסות לשואה באמנות. שתי הדרכים הקוטביות הן:
א. תיאור זוועות השואה בדרגות כאלה או אחרות של 'ריאליזם', כשהאמן משמש 'כעד' המתעד, רושם ומנציח את המחזות הנגלים לעיניו. השוני ב"עדויות" נעוץ במידת אובייקטיביות-התיאור. במלים אחרות, במידת "הבחירה המודעת-לעצמה" שנטל על עצמו. החל בתיאורים "עתונאיים-חדשותיים" וכלה באקספרסיוניזם. המגיב ומוחה תוך כדי
מסירת העדות.
פסלים, ציורים וצילומים רבים כאלה ניתן לראות ב"אגפי האמנות" במוזיאון "יד ושם" בירושלים, במוזיאון שבקיבוץ לוחמי-הגיטאות וב"בית-התפוצות". לא מזמן יכולנו לראות זאת גם בתערוכתו של הצלם 'רומאן וישניאק' שהציג במוזיאון ישראל בתערוכת "עולם שנעלם".
ב. הדרך השנייה כוללת את 'התיאור המופשט', העוסק 'בחווייה ובהרגשה' הנובעת מן השואה. מושגים כמו אימה וחרדה, אובדן, אבלות, סיוט, אשמה, הרס, חידלון וכו' מתורגמים לשפת הציור והפיסול ונותנים ביטוי לזכרונות מקפיאים ולשברי-חלומות.
ניתן לראות ביצירות נסיון להגיע אל השורש, אל הבסיס החבוי במעמקי הזכרונות, הסיוטים ותת-ההכרה ולשלוף אותו על-מנת לחשוף אותו ולשחרר - ולו במעט - את הלחץ הלופת והחונק של הזיכרון הטראומטי. להגיע לקאתארזיס ולשחרור. כמו בסיפורו של סיזיפוס - זהו, כנראה, נסיון אבוד. כך חוזרות התחושות ומתורגמות - שוב ושוב - למארג דחוס של קווים וצבעים המנסים - כקורי עכביש - להתחבר במרכז ולהשיג את טרפם - "הבד המושלם".
חיים ברגל ומשה קופפרמן מזוהים בעיני כשני ציירים העובדים בדרך זו. תערוכותיהם, המוצגות עתה בגלריית הקיבוץ בתל-אביב ובמוזיאון תל-אביב, מאפשרות לבדוק ולהשוות את יצירותיהם ולאתר את המשותף והמאחד אותם כ"ציירי החווייה הפנימית של השואה".
עלי לציין כי לפחות אחד מהם (קופפרמן) מסתייג, מבליע ומצניע את הקשר שבין יצירתו לבין השואה ומעדיף להסתתר מאחורי ניסוחים על "ערכים אסתטיים ושפת-האמנות". אפשר להבין את הצורך שלו (ושל ניצולי-שואה רבים אחרים) להדחקה, אך לא ניתן להתעלם לחלוטין מקיומם של סימנים המזוהים כ"סימני היכר" המסמלים את "החווייה של השואה".
החלום והזיכרון
'מפגשים בין' חלום וזיכרון 'הינם הציר' המרכזי עליו נעים ציוריו של 'חיים ברגל' לקראת "הבד השלם".
עברו של ברגל הינו עבר מחוק, המונח כבסיס לרבדים ולמשקעים שיצרה המציאות הקיומית בהווה ובעבר הקרוב. זהו עבר המתנגד ומתנגש בכוחם של ההדחקה וההפנמה ופורץ דרכן בהבזקי זכרונות מבעיתים או חלומות של תום-ילדות.
לכאורה, נראה כי ניסוח שורות אלה חוטא ומחטיא את עולם-היצירה של חיים ברגל, המזוהה כצייר שציוריו מופשטים. ומה למופשט בביתה של המציאות? אך התבוננות מעמיקה יותר מגלה כי בדיו המופשטים יונקים ומתרגמים מראות וזכרונות מציאותיים.
צבי מאירוביץ ז"ל אמר פעם: "אדם מצייר קיר לבן, הוא מסתכל לילה שלם על קיר לבן, והוא רואה פסים של אור על הרחוב, ואם הוא מצייר דבר כזה, אז פסים על בד לבן זה לא מציאות מסויימת?" זוהי גם תפישתו ועמדתו של חיים ברגל, המכתיר את רוב ציוריו בשם
"עקבות".
בקיבוצו, שער-הגולן, ניתן להבחין בשרידי בונקרים, תעלות-הגנה, מחסומים וגדרות המכוסים בעשבי-בר ובצמחיה. אלו עקבותיהם של ימי מלחמה והפגזות. צורות וצבעים החוזרים ומופיעים במציאות חייו (שואה, קיבוץ, מלחמות, הגנה, גבול) הופכים ל"חומרי הגלם" ול"אוצר-המלים" במילונו "האישי" של ברגל, הד ותזכורת לגדרות, מחסומים ותעלות מעברו, במקום ובזמן אחרים. עקבות המציאות מיטשטשים, מוסווים וטובעים בעקבות-המכחול.
ברגל מעיד כי הצבעים הראשונים, המשמעותיים בחייו היו 'האדום והכחול'. "הצבע האדום היה צבע דמו של היהודי המוכה בפרעות שחוויתי על בשרי כילד בן חמש". זהו זכרון-ילדות שהפך, בתהליך אובססי-סובלימאטיבי, לאחד מן הסממנים ביצירתו של ברגל; הכתם
האדום המכוסה בכחול - הזוועה המוסתרת. הזוועה הנחשפת מבעד לערפילי-הזמן ושכבות המגננה-הנפשית.
הצבע הכחול מייצג את תום הילדות האבודה. ברגל מספר כי קירות ביתו היו צבועים בלבן שהיה מהול בכחול אולטרא-מארין. בילדותו נהג לקלף את שכבות הצבע שעל גבי הקיר ליד מיטתו. כל שכבה שנחשפה היתה כהה יותר וכחולה יותר. כך נהג לגרד ולקלף עד שחשף את הכחול האהוב עליו. אין ספק כי זכרונות-ילדות אלה מפעפעים אל תוך בדיו של ברגל, האמן הבוגר.
הצבע הסגול הינו תולדת המפגש בין החם המדמם והקר - הקיר. זהו סגול של מקסם-שווא, חלום ומבט מצועף, שתמימות ומסתורין חברו בו למקשה מצרפת אחת.
ברגל מציין שתי סיבות לדרך עבודתו, המושתתת על כיסוי והסתרת שכבות תחתונות, תוך גילוי וחשיפת "איים", העולים וצפים מלמטה כלפי מעלה: "א. קיים אצלי רצון לברוח מאימתן של השכבות הקודמות (התחתונות), שהן דראסטיות וקשות יותר. קיימת שאיפה להדחיק אותן ולתת ביטוי לרצונות ולמשאלות של היעלמות הפחדים והזכרונות הקשים. ב. קיים עימות או מפגש בין כתמים מופשטים, ספונטאניים ומקריים יותר לבין צורות מוגדרות. הכתמים המופשטים הינם כעין עננים המרחפים מעל הצורות שמאחוריהם ויוצרים חולמניות מסויימת, טשטוש קונטראסטים והימנעות מהתנגשויות, השאיפה המתמדת היא ליצור את הבד השלם, הבד החלומי, המממש משאלה לשלמות של אותם כוחות מתנגשים, המסתירים זה את זה. שלמות, 'לפחות' על בד אם לא במציאות..."
תערוכתו של ברגל ב"בגלריית הקיבוץ" בתל-אביב מפגישה, אלה לצד אלה, בדים חדשים ו"טריים" ובדים מקודמים יותר. מפגש זה מאפשר בדיקה ומעקב אחר דרכי עיצובם וליטושם של דימוייו האובססיביים: "בשנים האחרונות היו הבדים שלי מאופקים, דחוסים ואטומים, אך היום הם פתוחים יותר ונושמים. יש שימוש בבד הלבן, כצבע וכטקסטורה. זהו מעבר מבדים המקרינים 'תחושת חנק' לבדים שבהם קיים 'הרצון לנשימה'"...
אם אדם מצייר פסים של זיכרון חנוק וקווים של חלום נושם, זה לא מציאות מסוימת?
כיסוי וחשיפה
משה קופפרמן שונה מחיים ברגל באופיו ובניסוחיו. קופפרמן דומה לנזיר-סגפן המסתגר ומסתתר מאחורי ניסוחים של פורמאליזם-צרוף, הפשטה צבעונית וצורנית המתעסקת ב"כיסוי וחשיפה", ללא הקשרים "סיפוריים".
שרה ברייטברג (אוצרת אמנות במוזיאון תל-אביב) מסבירה צורך זה: "התעצמות אמנות המופשט לאחר מלחמת העולם השנייה קשורה בחלקה בקורות אותה מלחמה, בריצוץ מושג האנושי. המופשט היה לקופפרמן פתח אפשרי להתמודדות נפשית ואתית עם נסיון המלחמה והחיים אחריה. ביצירתו מועבר הדגש מן הצד הוויזואלי של המראות להשלכותיהם על תודעת היחיד המתמודדת עימם, כלומר לתהליכים מופשטים".
לכן, קופפרמן מעדיף להסתייג מהדברים הקושרים בין עבודותיו חלוקה ועימות בין צד ימין וצד שמאל ,Y ו-X (בנויות מפסים, רשתות של המצע, עבודה בשכבות מכוסות ו/או חשופות וצבע סגול-אפרפר) לבין "דימויים של שואה" (חליפות הפסים של אסירי המחנות, פסי רכבת, רכבת, גדרות, מחסומים וכו'). יחד עם זאת, כתב קופפרמן כי "כל יוצר יש עימו מלאי תיאורים, זכרונות, דימויים... השייכים ל'מטען העברי'... בצירוף אין מקריות, אך אין הוא גם תוצאה של בחירה. הלא-חשוב נשכח... הראוי לביטוי, יש וזוכה ללבוש צורה ראוייה וזוהי התמונה בעלת זכות הקיום". זוהי הודאה עקיפה לתחושה כי הרקע האישי והתרבותי, "אוצר-המלים החזותי" ו"דרכי הטיפול בחומר" אצל משה קופפרמן מחייבים את אותו פירוש שאני מצביע עליו.
המשותף והמאחד במרכיבי קשר זה (ביצירותיו של קופפרמן וביצירותיו של ברגל) הוא גם הכובל אותם אל התאים האפורים של החלום והזכרון. הם נותרים קשורים ושבויים לאבן-הסיזיפית ויצירתם הופכת את האבן הזו למצבה נוספת לשואה.
פורסם בעיתון "על המשמר", מוסף "חותם" 19.04.1985 עמ' 13-12.