ביקרתי בבתיהן ובסביבתן של האמניות המציגות והשתאיתי מן התגובה התומכת והמעודדת של בני המשפחה. שמחתי על הזכות שנפלה בחלקי לנער מעצמי כמה מן התוויות המוטעות שדבקו בי על המגזר הערבי.

במישור הרחב, המופשט - בהחלט. גם בצילומי הפורטרט וגם בצילומי האופנה אפשר לראות "פרופיל ישראלי", אבל כמובן זה לא "ישראלי" בלבד.

במשך למעלה משנתיים פירק אילת את מוחו/תודעתו לגורמים, מתוך רצון להוציא ממנו את "האש והקרח" שבתוכו ו"לקבל הכול בחזרה", כלומר למצוא את "אור הבראשית", את החורים השחורים, האבודים, של הזיכרון, ואת מהות התוהו-ובוהו של השכחה והמוות.

עוצמת עבודותיו של קדישמן נובעת מיכולתו לנסח דימוי חזותי פשוט, סמל, המכיל בתוכו, כמו פצצת-זמן טעונה, את כל החומרים והמורכבויות הקשורות ומרחפות סביב נושא העקידה.

"כשהתחלתי לצלם עיתונות הסתייגתי מצילום עיתונאי יבש שלא נוקט עמדה. היום אני חושב שמי שעושה את הציונות האמיתית בצילום נמצא בשטח... היום אני מרגיש את עצמי פחות חשוב ממה שחשבתי בזמנו".                  

פתאום קם אדם בבוקר ומבין שהוא גוף במצב קטוע ואנוש. דומה שמאז אדם וחווה לא חווה האדם סיטואציה כה מורכבת של בחינה מחודשת של המודעות לעצמו ולגופו.

קופפרמן הוא כזה. אמן התִזמור והתִזמון הנכון, המעמת רשת צפופה ודקת קווי-עיפרון כנגד רשת דלילה, עבת קווי גרפיט או פחם, שמתחתם רוחש עולם צבעוני של "סינקופות" קוויות ו"אקורדים" של "ביצת צבעים", המתאחדים לעננים מעורפלים הבוקעים כקרני שמש חומקניות מתוך הרשת שכביכול כולאת/ כובלת אותם.

שמחה שירמן הוא, מסתבר, עוד אמן ישראלי אשר מעז לצאת מן הארון ולגעת בגחלים הלוחשות עדיין במשרפות הכבויות של מחנות ההשמדה.

תהליך הקבלה האמנותית של הצילום היה מורכב בשל חששם של הציירים לקיפוחם כמנציחי המציאות, ובשל הזלזול של הקהל בצילום כאמצעי ביטוי בעל רגשות והתייחסותו אל המצלמה כאל מכשיר ותו-לא.