ברשימות שפורסמו לקראת תערוכתו של יאיר גרבוז במוזיאון תל-אביב לאמנות, הוספד האמן כמי שהסיר את כיתרו במו-ידיו. המספידים המקצועיים יכולים, עתה, ליטול את רשימותיהם ולקוברן קבורת-חמור. המספידנים נתגלו כמפסידנים. גרבוז כבר-מינן חי ו'יצא מזה' יפה מאוד. דומה, שההספדים על אין-אונותו האמנותית כמו נולדו להשתבץ כאחת הקלישאות, המצוטטות ביצירותיו החדשות, המרתקות ורבות-התנופה. תערוכתו החדשה חושפת אמן שעבר תפנית ומציג עמדה חדשה. גרבוז, אשר היה "בדרך לקולנוע" (כשם סיפרו, בהוצאת הקיבוץ המאוחד), הגיע למוזיאון כשהוא מגלה את הרומנטיקה.                             

 גרבוז ה'ישן' הוא גרבוז הציני, האירוני, המשטה ומשתטה בקלישאות הדביקות של האתוס-הציוני והמהווה "מראה דהויה ושבירה לשקף בה משהו מהחיים", כדבריו. גרבוז ה'ישן' הוא מי ששואל אותך "האם אתה מעוניין בתשובות נכונות או בתשובות מעניינות?" ויודע "לשים את האצבע על הנקודה הנכונה". גרבוז ה'ישן' הוא 'אמן-נגאטיבי', המכתיר את יצירותיו בכותרות "אנוס להיות ציור" או "אם לא ענק אז לפחות בגנו". גרבוז, צייר של מילים ופסל של תמונות, ניסה לגרבֵּז את המדינה באגדות ארץ-ישראל וב"כתבי-משפחה-עבריים". אולם, משהוברר לו, כי "הערבים עוברים בשקט" וכי "ריבוי הזהויות", האישי והקולקטיבי, "זה סוג של אישיות" הבין, שמשחק-המציאות מכור וחזק מן הדמיון. "אני שומע שחור", הוא כותב בגוף הציור. כן, היאוש החל מכרסם בו. יאוש זה מתגלה בתערוכתו הנוכחית, כשהוא עטוף בצלופן צבעוני, חגיגי ותיאטרלי, תחת הכותרת: "יאיר גרבוז מציג יהודי, צרפתי וערבי". זוהי כותרת להצגת הקומדיה האנושית, השחורה, הגרוטסקית והנוסטאלגית כאחד, בסגנון האופייני לבדיחות סטריאוטיפיות-גזעניות.                                          

 

לצייר תפוח, נוף מן המציאות                                             

 "בוודאי שיש שינוי", אומר גרבוז בשיחה עימו. "לא הצגתי עבודות חדשות במשך שלוש שנים. חלה איזו התפתחות. יש רצון להזרים דם אריסטוקרטי ורומנטי לעבודות. שרה ברייטברג-סמל, אוצרת התערוכה, ניסחה יפה מאוד, לדעתי, את מאפייני השינוי, בהקדמתה לקטלוג התערוכה":                                                                     

 "התערוכה מציגה עמדה. עמדה תרבותית. יש בתערוכה כולה משהו נגד ההגמוניה של ארה"ב ואמנות שנות השמונים. יש הצדעה לתרבות אירופה ולמסורת. יש עמדה ישראלית של עירוב תרבויות ובדיקת זהויות. קיימת התמודדות מחודשת ומורכבת יותר עם יופי. בעבר, היופי המקובל לא היה בא בחשבון כאחד מסוגי היופי שאני מתעסק בהם, אלא                 

רק היופי החדש, הקשוח והמומצא. היום, גם מה שמקובל כ"יפה" הוא חלק מן הסיפור".                                                              

 

האם זוהי התפייסות עם תולדות האמנות?                                        

 "כן, אבל גם עם צורות-טעם פופולאריות יותר. זוהי עמדה של אפשרות לוותר על טעם לטובת תכנים".                                            

 

הצורה והקומפוזיציה של עבודותיך החדשות מאזכרות טריפטיכון, איקונה דתית. האם זו פוזה צורנית חיצונית בלבד, או עשייה הטעונה במטענים תרבותיים, רוחניים, דתיים?                                            

 "דתיים - לא. תרבותיים - כן. מבחינתי, כצרכן-אמנות, האיקונה מופקעת ממשמעויותיה הדתיות. יש לה חיים מעבר למקורותיה הדתיים, המקוריים. ניקח מלה כמו "פרסקו". אתה נוסע לאיטליה כי זו יצירת אמנות גדולה, ולא כי אתה נוצרי. אתה נוסע במיוחד כדי לראות את זה, בו בזמן שילד איטלקי ראה פרסקו לפני שידע את המילה "פרסקו". זה מה שמעניין אותי בדבר הזה: איך זה לחיות בתוך תרבות. את זה לא יהיה לי לעולם".                                                           

 "העבר זה דבר שחסר ואי-אפשר להשלים אותו. לעולם לא יהיו לנו המייסטרים הגדולים של העבר. רמבראנדט, לכאורה, מופקע מלאומיות. הוא שייך גם לי. אבל אני צריך לרדוף אחריו עם מדריך-תיירים. זה לא חלק מן החיים שלי, חלק מן הנוף, הרחוב או הפיאצה. התפתחו אצלי קינאה, ערגה וגעגועים לכל דבר שיש בו תרבות, מסורת ומנהגים, עם הידיעה שיש לזה גם צדדים מסוכנים; דקאדנס, שמרנות, ראייה צרה וכו".                                                              

 "כשנסעתי לאמריקה עברתי משבר. חשתי רתיעה גדולה מאוד מפני חוסר-תרבות, דלילות וחוסר הירארכיה ביחס לאמנות. מצאתי את עצמי  נהנה,  במוזיאונים, דווקא ממאטיס, מסזאן ומפיקאסו. מתרבות אירופאית. חזרתי הביתה עם רצון לצייר תפוח, ואני מתכוון לכך ברצינות".                                                                     

 "יחד עם זה, אם הייתי פסל איטלקי שגר היום בסטודיו, השוכן ליד פיאצה מלאה בפסלי "דוד", זה וודאי היה תסכול מוחלט לעמוד ולדפוק על האבן... האופציה הזו לא קיימת אצלי. זה לא ריאלי, אבל זה חודר בהקשר לסבלנות בעבודה, ברצון להאמין באובייקט המצוייר, בחשיבות של ההתבוננות".                                                       

 "התערוכה נראית שונה מאחר ויש יותר גמישות בהתאמת הצורה לתוכן. 'הסגנון' שלי זה הדבר שהכי פחות חשוב לי. התוכן הוא העיקר. זוהי גם גמישות של אֵמון במציאות. אתה מאמין שחוץ מפורטרטים יש גם אנשים וחוץ מתפוחים מצויירים ישנם גם תפוחים...                

אתה מתחיל להאמין שכדאי לקחת את הנוף מן המציאות ולא מתוך תולדות האמנות".

 

החזרה לאחור                                                                  

 "כמו כן נעלמה האירוניה בעבודתי", מוסיף יאיר גרבוז. "יש הומור ויש רומנטיקה. השינוי ניכר כי שנים לא היתה הצעה רומנטית באמנות הישראלית. היה פופ, מושגי, ציור אכספרסיוניסטי, קר וחם וכו', אבל רומנטיקה, הערצת גוף אשה וכו' - לא היו".                    

 

האם זו הצעת-עמדה של אמנות שנות השמונים בישראל?

 "כן, אני רואה בזה הצעה. לדעתי זהו פענוח של דבר שישנו באוויר ואינו ניתן עדיין לניסוח מדויק. זוהי בעיני המשמעות המרתקת והנכונה של החזרה לציור הפיגורטיבי, המודע לתקדימיו. אך 'הציור-הרע', העכשווי האירופאי-אמריקני, נאחז בתקדימים הפיגוראטיביים שעל-סף המופשט (אנרי מאטיס, ויליאם דקונינג ועוד), במקום בתקדימים שבהם הפיגורה נובעת מהתבוננות (רמבראנדט, פיקאסו ואחרים)".                                                                    

 

הציור שלך זוהה כציור-לוח מודעות עם קומפוזיציה של פיזור אלמנטים מקריים. בתערוכה הנוכחית יש שוני מהותי: הדברים מאורגנים וסימטריים.                                                          

 "נכון, סימטריים ונקיים. העריכה איננה מקרית והטיפול ראוי. יש גם תקריבים, קלוז-אפ. כלומר, מה שפעם היה "קטע מתוך..." הופך היום לתמונה שלמה. זוהי תוצאה של גישה חיובית לדברים. זה לעשות את הדבר עצמו, ברצינות ובלי אירוניה. יש גם סיפורים ממשיים: "אשת האמן מוכרת סיגריות", "בית קפה ערבי", "רחוב בפריז". השמות הם חלק מן העבודה, שמות ספרותיים-ציוריים. שמות עם 'בשר', שמובילים את הצופה בצורה ברורה. למשל, כשיש תמונה בשם "אהל תורה ותום", באמת רואים יהודים דתיים בוכים ולידם כושי בוכה ויש כפל משמעות (תום-תמימות ותום הכושי). זה לא כמו להגיד "דיקט ועליו עפרון, שמן וצבע ורדרד". השמות הם כלי להובלות. הם כלי להובלת עצמי".                                  

 

אלמנט דומינאנטי בעבודותיך הוא הפטפוט והגיבוב. משהו, שבין פטפוטי-קשקושי רפי לביא לבין 'שיחות הסלון' המושגיות של דגנית ברסט. היום הפטפוט שלך שונה.                                                  

 "כי היום הוא אינו מתכוון להיות פטפוט אלא אמירה. מכיוון שיש בו יסוד פתטי, הופכת אותו הכמות ל'פטפוט', אך ביסודו הוא מוסר מידע, במעין כותרות של איקונה או פסוקים תנ"כיים'".                            

 

האם הפטפוט והגודש אינם סוג של 'פחד-חלל'?                             

"להיפך. יש ניסיון להגיע ליצירה אין-סופית, בלתי-גמירה. זהו פחד מפני נקודה וסוף-פסוק ולא פחד מפני החלל, הפחד הוא מפני אמירה של דברים מוחלטים. אני מעדיף אמירה של אופציות אחדות, בו-זמניות, כולל של אלה שאינני רוצה בהן, וה'מתפרצות' לתוך העבודה".                                                                      

 

הפטפוט והגיבוב כללו גם שימוש במדיומים רבים בו-זמנית, עם חזרות והכפלות מיותרות, לכאורה. בעבודות הנוכחיות נראה כאילו אתה בוחר את המדיום המתאים לתוכן.                                             

 "נכון. הצורה, המדיום והחומר מותאמים לתוכן. אפילו הפוסטר שתכננתי לתערוכה לא אומר לך כלום לפני שאתה רואה את העבודות, וכשאתה יוצא ממנה הוא מוסיף לך עוד משהו. הוא המיצוי של האווירה הרומנטית".                                                                   

 

האביזרים, החפצים, "הערות השוליים" והצילומים הקטנים, המקיפים את מרכז התמונה, מזכירים דף גמרא עם פרשנים שונים מסביב לטקסט המרכזי.                                                                      

 "זה בהחלט קיים בעבודות. גם בגמרא לא משאירים חלל-ריק. מבחינתי זה כולל גם את הדיבור ואת הציטוט כ'תכונות יהודיות'.                  

 

א-פרופו 'תכונות יהודיות', ההומור בעבודותיך מעלה את "הליצן המסכן". סוג גיחוך, שהוא שילוב בין וודי אלן, שלום-עליכם ומרסל דושאן.                                                                        

 "כן. בהחלט מין גיחוך שכזה".                                                

 

איזה הומור זה? האם הוא מתוך כאב, אהבה, געגועים, יאוש?                      

 "כל הדברים שמנית הם עדיין בסדר. הם משלימים זה את זה. אך היאוש הוא, ללא ספק, המרכיב העיקרי שבהם, וגם הכוח המניע. זהו יאוש קיומי-לאומי ויאוש-אישי. למעשה, יאוש הן של "האני האמן" והן של "האני - האזרח". אני חושב שבשם המקורי, המסורבל זה נאמר:  יהודי-יהודי, יהודי-צרפתי, יהודי-ערבי...".                                    

 

מחזה בארבע מערכות                                                         

 שרה ברייטברג-סמל, אוצרת התערוכה, מציינת את מצבו של האמן הישראלי הנמצא "בתווך, בין אפשרויות תרבותיות מדומות, המודעות למרחק הלא-מתקצר בין פרובינציה למרכזים. הקולאג' היא הטכניקה ההולמת לתיאור העולמות השונים זה בצד זה. עולמות, סמלי-עולמות והתנהגויות מתנקזים דרך יצירתו של גרבוז בראיה נוסטאלגית-אירונית: פאריס, רומא, המזרח, רוסיה - צירים, שלכולם הטבעה עמוקה על הביוגראפיה הנפשית של הישראלי בן-דור המדינה".                              

 ניתן לקלוט את עשר העבודות המוצגות בתערוכה כמיזנסצנות למחזה אחד בארבע מערכות. מערכות, של טירוף והזייה ב"חוויה הישראלית העכשווית": כוחניות ופנאטיות דתית-לאומית, בצד בריחה מן המציאות אל ההזייה הנוסטאלגית והירידה מן הארץ אל חופים אחרים.                         

 

העריכה של שמות עבודותיו של גרבוז לפי ארבע מערכות אלה נותנת את התוצאה הבאה:                                                              

1. "סגרו את המתנ"סים ויצאו לעשות מלחמה"; "שלג על הים התיכון".                                                                     

2. ב"אהל תורה ותום" ממלמלים: "הר-הבית, הר הבית! רומא רומא! מזרקה מזרקה! חינוך ומה?!", "מרגלית מרגלית! רומא רומא! פיאצה פיאצה! סקס ומה?!"                         

3. "פאריס! גבירותי ואבותי!"; "בית קפה פונה לרחוב כאן בפריס"; "בדרך למוזיאון פיקאסו עומד ספסל ירוק"; ו"התל-אביבית. פעם הכרתי אימפרסיוניסטית מצרית".                                             

4. במערכה זו מפגיש גרבוז "קוסמים ואוהבים" זה עם זה. "אנה ק." (קרנינה) נפגשת עם "אנא כורדי", לנין ו"מוכר האבטיחים מעיר המתים". כולם מטיילים בין שדמות בית-לחם לבין ערבות רוסיה הלבנה, וסופם ש"הולכים... לארצות הברית" והכל - "פשוט מאוד".                          

 

הפי-אנד (?).                                                                   

 אני שואל את יאיר גרבוז, איך בונים מערכת מורכבת כזו של מיזנסצנות, איך היא נולדת ומתי יודעים שהיא גמורה. יאיר עונה: "זה מתחיל אצלי בדרך כלל בצילומים מבויימים, בצילומי טיולים ומסעות, ובאיסוף נתונים וחפצים. איך אני יודע שזה גמור? אללה יודע. זה הסוד הכי גדול. יש רגע שאתה מרגיש שסגרת את המעגל-החשמלי ושהעסק עובד. לפני שאני עושה את הקו הראשון בציור אני יודע איך תהיה התמונה הסופית. ובכל זאת, ישנם דברים קטנים שמשתנים ברגע האחרון".                                                                     

 

פורסם בעיתון "על המשמר", "חותם", 24.10.86, עמ' 15-14.