בחירת המילים, המתייחסות לעבודתו של מיכה אולמן, אינה מקרית. עולמו של אולמן נע, מזה כ-18 שנים, סביב האדמה שמתחת והשמים מעל. ליתר דיוק "בתפר שביניהם, ברווח שבין סוליות הנעליים והאדמה".

לצד היוצרים המוגדרים כאנשי "אוונגרד" פועלים אמני "הדקורציה" אם להשתמש בהגדרה של קוסות'. אמנים אלה, "המאספים", עושים שימוש קלישאי בכל מה שדור או שניים לפני כן היה אוונגארד. אף שאין הם מחדשים, ולעולם לא יחדשו, בכל חודש נפתחות תערוכות רבות של יוצרים אלה.

האם הצלבת מקבץ הסיפורים תיצור את הסיפור האמיתי, או שמדובר בסיפור (ופירוש) שלא נגמר? לכאורה, הכל פרוס לעיני כל, אך ללא פירוש וללא הקשרים התלויים זה בזה עיניך סוּמוֹת. 

לשיבה הנוכחית אל הנגב המדברי, כעשרים וחמש שנים אחרי שצייר את סדרת ציורי המדבר ממבט הציפור, יש גם ממד אישי נוסף. מיכאל קובנר מקיים בה שיח מורכב, מהדהד, עם רוח אביו, אבא קובנר (1918-1988).

ציוריה של רנה ר. בקין הם מקומות, מקומות ציוריים, בעלי אותם שבעה רבדים. הרבדים הללו מורכבים מציר הגובה (ארצי - שמימי), מציר העומק (פני-השטח ומעבה האדמה) ומציר הזמן (הווה - עבר).

פאריד אבו-שקרה מתמודד בעבודותיו עם שובל ארוך של זיכרונות וגעגועים, חלומות ומאוויים, פחדים אישיים וקולקטיביים של "ההוויה הישראלית". הוויה שהתנפצה בתוכו ובתוכנו. אמנותו מתהווה מתוך ביוגרפיה אשר צומחת ממכבש הזהות הקולקטיבית הישראלית-ערבית, הטעונה פוליטית והמנוסחת בדרך כלל בהגדרות סטריאוטיפיות. הגדרות אלה "מסמנות" אותו ו"מצמצמות" את זהותו בתוך גבולות המגזר, במקום להתבונן בו כאדם-פרטי ייחודי, מורכב ועשיר.

כמה תערוכות המוצגות בימים אלה נוגעות בעיוורון שבראייה השגרתית הזו וחושפות את ערוותה-עיוורונה: לארי אברמסון מציג בגלריית הקיבוץ בתל-אביב את תערוכתו  ,tsoobaאבישי אייל מציג  בגלריה העירונית בכפר-סבא את ציוריו מהשנים 1995-1987 תחת הכותרת "סטייה מכוונת", ואברהם אילת אצר תערוכה קבוצתית ושמה "לבי במזרח" המוצגת בחלל "פירמידה" בחיפה.

ראובן קדים הוא אמן חריג במחוזותינו. ראשית, משום שגוף העבודות שלו קשור בקשר בלתי ניתן להפרדה אל התיאוריות הפילוסופיות שהוא מפתח, תיאוריות שהן המניע והמקור של עבודתו החזותית.