תערוכתו של משה גרשוני, הנפתחת בימים אלה במוזיאון ישראל, ירושלים, הינה

התצוגה הרחבה ביותר של אחד מבכירי האמנים בארץ. אולם, מעבר לכך, בציורי הנייר הללו, משש השנים האחרונות, נחשף מסעו הארוך של גרשוני אל התהומות האפלים, הראשוניים, של הנפש הלוחמת על תודעתה ועל שפיותה.                                                 

 זוהי גבירה אקסהיביציוניסטית הפוסעת על קוויהם השבירים והלוהטים של גבולות המפרידים בין השפיות לבין השיגעון; בין האדם לבין החיה; בין איש-התרבות לבין הפרא-האציל; בין הילדות לבין הבגרות; בין הישראלי לבין היהודי; בין האדם המיוסר בתשוקותיו ובלבטיו לבין האמן המפוכח, המתבטא בשפה בעלת עבר, ומודע למקורות השראתו.

ציוריו אחוזי-התזזית הינם סופה של עלייה לרגל והשתטחות על  קברי-הזיכרונות. יש בהם קריאה לעזרה, חיפוש אחר אב-אל-משיח, תשוקה לגאולה-דרך הביבים, באין אור בקצה המנהרה. גרשוני משול לסיזיפוס המיוסר, המתפלש בצרכיו, בדמו ובזרעו הסובלימטיים, השולח אצבעותיו מעלה מעל קצה האבן ורכס ההר, אל הקתרזיס והאורגזמה המיוחלים, ואל השקט והשלווה שבעקבותיהם.

משה גרשוני נולד בתל-אביב בשנת 1936, למד במכון אבני והחל להציג את יצירותיו החל משנת 1968. עבודותיו נעו מציור-פיסול מופשט גיאומטרי, דרך פעילויות מושגיות, חברתיות-פוליטיות, אל  סביבה תיאטרלית-דרמטית ("איטום אדום/תיאטרון" בביאנלה של ונציה, 1980) שהמשכה - סדרות הציורים המוצגות בתערוכה. מה שהחל, לגבי האמן, כתהליך טיפולי תרפואיתי (בעקבות משבר אישי) הופך, לגבי הצופה, לדיאלוג "אני-אתה" למראָה המשקפת גם את נפשו של הצופה-המציצן.                                                        

מסמך נפשי חושפני                                                        

 "קריאת" ציוריו של גרשוני כמוה כעיון במבחן כתמי-רורשאך וחשיפת תכנים הגלומים בה, כביכול. טכניקת הציור של גרשוני מתבססת על הכתמה ושפיכת צבע ומריחתו בכף היד או האצבעות. חיצונית, הטכניקה הזו דומה למה שמבצעים ילדים המשחקים בצבעי-ידיים, אך מהותית - היא עמוקה וחושפנית יותר, מודעת לעצמה. גרשוני מודע לצבעיו-חומריו כמסמנים סימבוליים וכמוליכי תחושות ואסוציאציות: האדום המבריק מייצג דם ("האדום שלי הוא הדם שלו"), הלכה השקופה - שתן או זרע וכך הלאה. דומה כי גרשוני משתמש בצבעי-הזכוכית, בצבעי השמן ובלכה, כמייצגים את דמו וחלבו, זרעו, צואתו וקיאו, בדומה ליין וללחם המייצגים את דמו ובשרו של ישו. יחד עם זאת, פענוח הדימויים אינו "נוסחתי", אלא רב-משמעי, משתנה ו"פתוח". הדימויים החזותיים (רקפת, ברושים, סהר וכוכבים, עורבים, להבת-נר, כנפי-טיס, מגן-דוד, צלב-קרס, סימני שאלה וקריאה וכו') משנים את משמעויותיהם מציור לציור בהתאם למיקומם בדף, גודלם, אופן עיצובם ויחסיהם עם "שכניהם" לדף.

 הטקסטים המשולבים בציוריו של גרשוני משלימים, באופן שרבוטם ובמשמעותם הטקסטואלית, את "השפה החזותית". חלקם - שברי משפטים ופסוקים מן התנ"ך או מתפילות שונות ("שובי נפשי למנוחייכי כי ה' גמל עלייכי", "מה נעמת לי אחי יהונתן") חלקם ציטוטים מ"שירי א"י" ("חייל אלמוני הנני בלי מדים ובלבי אימה וצלמוות") וחלקם משפטי קריאה ומלמול ("הי חייל מה נשמע", "אני וינסנט", "יצחקל'ה שלי לי לי"). פענוח יצירתו של גרשוני מחייב "קריאה" במספר רמות-התייחסות. "האני הפרטי" ו"האני הקולקטיבי", הביטוי האותנטי והציטוט-המודע-לתקדימיו וכו'.

גרשוני חושף בפני הציבור מסמך נפשי חושפני ביותר. זוהי תרכובת מסובכת של צעקה היסטרית ושתיקה עייפה, וידוי ותפילה, קינה והספד, קריאת תיגר וזעקת ייאוש, בקשת חמלה והמיית תקווה-לא תקווה. ציוריו שואלים - זועקים - מתלבטים בשאלות זהות של אישיות מיוסרת: האם אני נשמע? האם אני נשמה? האם אני אדם? האם אני שפוי? האם אני קרבן? האם אני גבר? האם אני יהודי? האם אני ישראלי? האם שמע האל לתחינתי? האם...?

 יחד עם זאת, גרשוני מודע היטב ומשתמש בתקדימיו בתולדות האמנות, אליהם הוא קשור באמירותיו הנוכחיות: וינסנט ואן-גוך, חיים סוטין, אדוארד מונק ופרנסיס בייקון - "המקוללים" המודעים ל"טירופם", ל"סטיותיהם" או למחלותיהם; ציירי ה"אקשן פיינטינג", אמני ה"קוברא", סיי טוומבלי, אביבה אורי וכו', העוסקים בהחצנת רגשות וזרם-תודעה הנובע מתנועת הגוף או מ"אוטומטיזם פסיכי טהור" (אנדרי-ברטון); הרמן ניטש, ארנולף ריינר, רודולף שוורצקוגלר ויוזף בוייס - אמני-גוף מושגיים-אקספרסיוניסטיים מובהקים; אמנות יהודית-דתית (כתבי-קודש מיניאטורות "שירי-תמונה", פרוכות, "מזרח" ו"שיוותי"; אמנות מטורפים, פרימיטיביים וילדים (בדומה לפול קליי, חואן מירו וז'אן דיביפה).                                                         

גירוש שדים וחיפוש זהות                                                 

 "האני הפרטי" ביצירותיו מתייחס גם למעגלים רחבים יותר: למציאות פוליטית אלימה, עכשווית או היסטורית, לעולם תרבותי-דתי  (יהדות-נצרות, ישראליות-אירופאיות), לתולדות האמנות, לגוף האדם (תשוקה ודעיכה, לידה ומוות) ועוד.                                             

 גרשוני מגרש את שדיו, בוחש בבשר החי ובדם הרותח, חודר אל השלד הפנימי ומייחל למצוא את זהותו-זהותנו האחת, הסופית והמוחלטת, בעולם שבו ההבחנות הברורות התמוטטו.                                           

יגאל צלמונה, אוצר התערוכה מבהיר כי "בעיית 'הזהות' היתה אחד הצירים שלאורכם נעה יצירתו של גרשוני בעבר. למשל, זהות הנייר, בדפים מן התקופה המושגית ("הנייר נראה לבן אך פנימו הוא שחור") או זהות פוליטית ("מי ציוני ומי לא"). עם התחזקות הפן האישי, ביצירותיו משנות ה-80, גבר גם העיסוק בבעיית הזהות האישית שהזינה את המשבר שהיה שרוי בו".                                               

אצל גרשוני חופפת בעיית הזהות את הפחד מן הטירוף ("אני וינסנסט" - דהיינו, הזדהות עם ואן-גוך) ואת 'הפרברסיה' הארוטית (חילופים של  גברי בנשי ופואטיקה של אהבת גברים - "חייל יפה", "חייל נהדר", "אני בא מתי אתה בא?" וכו').                                           

 "אני ישראלי כי אני יהודי - מצהיר גרשוני - משום שהדם זורם בעורקי בצורה יהודית, בקצב יהודי... ואני רוצה שהחברים הציירים שלי יישבו כאן ויעזרו לי במלחמה התרבותית שמתנהלת כאן. אני לא רוצה להיות חייל בודד. אולי אני יכול לנצח בקרב לבד, אבל אני אפסיד את המערכה, אני והילדים שלי, את המערכה על אינטרפרטציה חדשה כאן ל"אני יהודי..."                                                     

פורסם בעיתון "על המשמר", "חותם", 8.8.86, עמ' 19-18.