באמצעות צילום ישיר, מבויים, מטופל או מעובד במחשב, ארבעת האמנים נוטלים פרטים מתוך השלם, מבודדים אותם, מתמודדים אִתם ומתבוננים בהם בקפידה, בכדי להרכיב ולהוכיח באמצעותם את הפאזל הססגוני היוצר את תמונת-העולם של "הישראליות".

את ביקוריו במוזיאונים לאמנות של בואנוס-איירס מתאר רומברג במונחים  של מיסטיקה  פולחנית. בפרוייקט הנוכחי במוזיאון ישראל הוא בונה חלל המזמין תחושות דומות.

מאיר פיצ'חדזה חוזר ומתעסק בברק המזויף שבתבליט הממשי והאשלייתי. בטמפרטורה של חומרים וצבעים, ובעימות של אור חם או קר, המגיח או נובע מן העצמים או נופל עליהם, מקורות-אור דמיוניים.

קווים לדמותה האפשרית או המיוחלת של האמנות על סף המילניום הבא

אני שב וחוזר אל נקודת המוצא, כישלונות התיאורים של השואה הם חלק בלתי נפרד ממהותן וממרכיביהן של יצירות האמנות אודותיה. הם בבחינת 'כישלון ידוע מראש'.

כאשר בוחנים עין בעין, בד מול בד, את מכלול יצירותיהם של גרוס וריזמן,  את גופי העבודות ואת קרביהן, את נושאיהן המשותפים והשונים, את מגע ידיהם של האמנים בחומר, את מקורות השראתם ואת זיקותיהם אל אמנים ותרבויות שונות – יש להודות כי, למרות הדמיון הראשוני, גרוס וריזמן שונים במהותם ובאישיותם.

דורצ'ין מכנה את עצמו "פועל פיסול" ורואה בפסלים "פליטי תרבות ופליטי מהלך טכנולוגי מסוים".

"אני לא רוצה לנפנף בדגל של 'ישראליות' או 'שורשים', אלא להדגיש את הצורך להיות אתה עצמך. יש שלב מסוים של הכרעה פנימית שההתעסקות בציור, בצבע, היא לא אמצעי אלא היא הדבר עצמו".