בקטלוג התערוכה של ציורי דוד ריב, המוצגת עתה במוזיאון תל-אביב לאמנות, מופיע צילום דיוקנו של האמן, אשר צולם במצלמתה של מיכל גולדמן. בצילום נראה ריב יושב בנוחות על כורסה סלונית, מודע לנוכחות הצלמת, מטה ראשו אל המצלמה. לצידו על כוננית עץ, ניצב מכשיר טלוויזיה קטן ותחתיו וידאו ביתי. במכשיר הטלוויזיה נראית תמונה של שני גברים ברחוב, אחד מוביל ושני מובל. האסוציאציה המיידית שלי היא של צילום סטילס מתוך חדשות האינתיפאדה. באותה מידה, זו יכולה להיות גם סצינה אלימה אחרת. הכורסה, האיש והמראה הטלוויזיוני מוכפלים, מתהפכים ומשתקפים בזכוכית השולחן הסלוני שלפניו. מאחורי האמן תלוי ציור על הקיר, ומאחורי דלת צדדית מציצה ארונית קש מזרחית. מונחים עליה משחקי חשיבה. אחד מהם, בולט, הוא "שבץ נא". במודע או שלא, הצילום על מרכיביו מייצג את מה שניתן לכנות בלשון דו-משמעית - "תוכנית ריב": שיבוץ מילולי וחזותי, השתקפויות, הכפלות והיפוכים, כיבוש ואלימות, תמונה מצוירת ומצולמת, מציאות ומציאות של טלוויזיה ומצלמה, וכל זה בתוך סלון בורגני משהו.                                                                 

 תערוכת ציוריו של דוד ריב היא תערוכה ססגונית, עליזה וצבעונית, חגיגה של שוק מזרחי. קשה להסביר זאת - אולם מתוך הרעש וההמולה עולה שתיקת "האילמים", הרואים/לא רואים מציאות אכזרית ובלתי אפשרית, ושותקים מרצון. כך מתגלה הצבעוני והעליז כווילון שקרי של הטורד וחסר המנוחה. המבט המשוטט מתמקד עתה בנתונים של מציאות אחרת: בד שחור, מראות שבורות, תשבץ ופאזל לא גמור, אותיות שאינן אומרות דבר, מבני ציבור מאחורי גדרות תיל, וחיילים באפור. מציאות שחורה, שבורה ושפה שהזדהמה. גם שפת הציור.

על המר והמתוק                                                            

 מזה שנים אחדות, מזוהה ריב כאמן פוליטי, צייר המביא אל הסלון הישראלי את מחוזות האינתיפאדה, מעובדים מתוך צילומי חדשות בעיתונות ובטלוויזיה. צורת העבודה הזו והגישה למציאות, מפנים את תשומת לב המתבונן לא רק לאירוע עצמו, אלא ובעיקר למה שרואה האזרח באמצעות המתווכים התקשורתיים. במלים אחרות, ריב מתעניין בסינון ובעריכה של המציאות הפוליטית. בניסוח בוטה יותר, הוא חושף את הצנזורה הממסדית, התקשורתית והעצמית שלנו ביחס לצד האפל של חיינו, שתי אצבעות מכפר סבא.

זו הסיבה שהעין והראיה, כמו גם אמצעים שונים לניקור, הסתרה והשחתת הראיה, מהווים ציר מרכזי בציוריו, כמו גם מפתח לפיצוח התשבצים והפאזלים שהוא יוצר. הכינוי, אמן פוליטי, הוצמד לו כאמור, בשל ציורי הכיבוש והאינתיפאדה, אולם מבט מעמיק בתערוכה מגלה, כי ריב מצייר גם נופים ישראליים, טבע דומם, גרפיטי, פרסומות וסממני אמנות מקומית. כלומר, כמעט כל מה שנקלט בעין בלתי מזוינת ברחוב הראשי ובחצר האחורית בישראל. הריבוי הזה בנושאים וסגנונות הוא מסך עשן והסוואה. בתוך, מאחורי ולצד השלם המושלם, היפה והמשופץ מסתתרים או מוסתרים איברים חולים, נגועים ומרקיבים. בעבודות "מר-מתוק" ותל אביב - עזה" משנת 1988, יוצר ריב פסיפס של ציורים שחלקם צבועים בשחור-לבן-אפור, וחלקם בצבעוניות ססגונית, זו לצד זו וזו כנגד זו. עזה עוטה שחורים ותל-אביב צבעונית, האינתיפאדה מצטלמת/מצטיירת בשחור-לבן-אפור של צילומי עיתונות ומראות מטלוויזיה (לא צבעונית), ואילו חיי השגרה בעיר ובקיבוץ מתהדרים בשלל צבעים מתוקים. על פניו, ריב עוטה חזות רזה ויבשה של כרוניקה מדווחת, אולם מבט נוסף חושף את המניפולציות הרגשיות שהוא מפעיל על הצופה, סוחט ממנו את ההוראה: "זה לא נכון שלא ידעתי ולא ראיתי".                                                             

 ריב מנהל דיאלוגים גלויים וסמויים הן עם התקשורת החזותית העכשווית, והן עם הציור ההיסטורי-הרואי של תולדות האמנות. צייר היסטורי-הרואי (נניח, צייר החצר של נפוליאון) מוחק את עצמו למען תיאור "אובייקטיבי" של "העובדות": המצביא המסתער על האויב. האמנות נתפסת כמדיום של אמינות. שפת הציור ומגע ידו של האמן ואישיותו - שקופים, נוכחים ונפקדים.

פרנצ'סקו גויה, לעומת זאת, תיאר את זוועות המלחמה בספרד כשהוא טורח להדגיש בתוך רישומיו את העובדה שהוא ראה את הדברים. הוא הדריך אותנו בהתייחסותנו לעבודתו בכך שכמו אמר, "זה לא ציור מהדמיון, זו עדות ראיה".                    

 אולם בעין המפוקחת של סוף המאה ה-20, אנו יודעים שכל עדות וכל עובדה הם נייר עמדה ורשומון זה כל הסיפור. ההיסטוריה של המנצחים שונה מההיסטוריה של המנוצחים, וציור ההיסטוריה תלוי בלקוח המזמין.                                                                 

ריב אינו מסתיר את הקלפים של המדיום הציורי והמדיום של המספר-העד-האמן. הוא יודע שאין עדות שאיננה מגויסת ואין ציור שאמצעיו וצורותיו אינם משפיעים על התוכן. המדיום הוא המסר, ויש לקחת זאת בחשבון, בעת קריאת המסר. לכן, מרבה ריב לחשוף ולהשתמש בסימנים המזהים של המדיום הציורי, הצילומי, הפרסומי, המילולי והטלוויזיוני, בכדי לאותת לנו שהוא מרכיב דומיננטי בתרמית הגדולה של המציאות. אין עין תמימה הרואה את המציאות. כל מבט הוא אינטרפרטציה של עקבות המציאות הבלתי נראית, באמת.

 ריב מצייר ציור יבש, גס ורשלני, המדגיש ומבליט את תנועות המכחול והמברשת. הוא מצייר את רצועות סרט הצילום, את הפורמט ואת פסי הטלוויזיה, את הגרעיניות, הטשטוש והחיתוך השרלטני של הצילום המהיר, וכן את החזרה המטמטמת ואת חוסר המשמעות שבלוגו, בסיסמה ובסימן הפרסומי, או ברצף אותיות הא'-ב' המלוות את התיאורים הקשים של המציאות.

אנו יודעים שהציור מבוסס על צילום, על מציאות, אך לנגד עינינו ניצבת תמונה לא מחודדת, לא בפוקוס, ההופכת ציור ריאליסטי למופשט. אולם זהו מופשט ששייך למציאות, כשם שתקריב צילומי מוגדל של פרט במציאות נראה מופשט ובלתי ניתן לזיהוי.
פרטי המציאות שריב מטשטש, מגדיל ומקרב הם מסגרות דפי הקונטקט הצילומי, רשת, סורגים, גדר תיל, כפיה, סריג של טבלת ייאוש. ייאוש שיש בו כוח. ייאוש שמסגיר אובדן והיעלמות. רשת אשר מבטאת את התאיידות המבט. רשת שהיא תחליף מאיים לרשתית. רשתית העין חולה, מעיד ריב בציוריו, ומדגיש כי עין חדה נתפשת כעין-רעה ומסוכנת, סכין בגב האומה הסומא ומסוממת מן הכיבוש. עינה הקיקלופית של המצלמה, מסתבר, רואה יותר מזוג עיניים של חייל, אשר משקיף/מציץ מעמדתו במשקפת דו-עינית (לכאורה, שיפור הראיה) ורואה-לא רואה. הוא רואה אויב, מטרות דמות או מחבלים, ולא אנשים. מחבלים או לוחמי חופש זו סמנטיקה של המגדיר והשקפתו.                    

מסמכים של חפרפרת                                                         

שנים תיאר דוד ריב את הבנאליות של הכיבוש, את הרגעים האפורים, את שגרת המעצרים, מחיקת הכתובות על הקיר ובדיקת התעודות. שנים תיאר את האנטי גיבורים ואת האנטי הרואיות של המצב. דמויות אפורות. חיילים באפור והרבה איפור וקוסמטיקה מילולית וחזותית. היה זה ציור של פקיד שאוסף מסמכים ומתייק, מתוך רצון להקיף את הערך "כיבוש ואינתיפאדה", המטופל על ידו.

 כל ציור היה ניסיון נוסף לממש שני מאוויים: ראשית, להיות פרט מתוך פאזל ענק, מאגר מידע טוטאלי ורחב יריעה, וככל שתאסוף יותר נתונים על הערך המבוקש - תדע אותו טוב יותר. ערימת העצים תרכיב את היער. ושנית, לנסח דימוי פרטי/קולקטיבי אחד, תמציתי, חד כסכין, שיכיל בתוכו את כל מה שרצית לדעת על הערך ההוא, וזה, בכוח מאגי, יפקח את עיני הסומים, או - כמאמר המשורר - "ישרוף את הנייר".

 ריב קיווה ששכפול ועיבוד הנתונים, בכתב ידו ובחתימתו, יחולל מפנה ותגובה, כמו בפרסומת: "רואים, זוכרים, קונים". כאילו אמר לעצמו: כשאני מעתיק את העדות, אני הופך לשותף ולעד ראיה מכלי שני. העתקת הראיה מסייעת בשיפור ובמיקוד הראיה, והיא, אחר כך, תשפר את יכולת התגובה, בבחינת "רואים (יודעים), זוכרים, מגיבים". אבל, כצפוי, זה לא עבד והאמנות לא הזיזה דבר במישורי המציאות או אפילו בגבולותיה היא. הוא נאלץ להודות בכישלון הידוע מראש. הפאזל לעולם לא יהיה מושלם. מעשיו של ההיסטוריון או הארכיאולוג (או הצייר) הם תמיד פרשנות של חלקים מתוך שלם נעלם. בניגוד לבלש החוקר, הם כבר לא יתפסו את הרוצחים ולא יוכלו להעמידם לדין.                                                                         גם הדימוי הבודד, האחד והיחיד, סובל מהיותו סמל (מלא או ריק) טעון במשמעות סובייקטיבית ואישית. עולם ללא אמונה מגיב באדישות לסמלים. המשמעות מתוודעת להיותה חסרת משמעות.                                    

לכן, ריב הגיע לנקודה בה היה עליו להודות כי התחמושת במחסניו אזלה: התמונות אינן מזעזעות; המלים אינן משפיעות; הציור ככלי ביקורת אינו מעורר תגובה של ממש וההסתייעות בעיניים אלקטרוניות (מצלמות, משקפות, מסרטות) לא שיפרה את תבונת המבט. נשארנו פסיביים ולא נטלנו אחריות. הוא קיווה להיות חפרפרת חתרנית, מכעיסה, מטרידה, נכנסת לוורידים, מזרזת את שיקום הראיה, אך גילה שהכל אבוד.                           

ואכן, החלק המאוחר יותר בציוריו של ריב מצביע על תהליך נפשי/תודעתי של הצייר: הבנה שהכל בלה-בלה, סימנים ריקים ואוטיזם. הוא החל לצייר שורות של אותיות א'-ב' שאינן אומרות דבר, כתחליף למלים שפשטו את הרגל. הוא שתל קודים של קווים ומספרים לציון מחירים של מוצרים בסופרמרקט, תחליף אלקטרוני מקודד וסודי לראיה האנושית, אשר אינו אומר דבר לסתם בני אדם. הוא החל לצייר שורות-שורות של עיניים, אשר הצטרפו למחרוזת, בדומה למחרוזות הענבר של המתפללים המוסלמים. הוא צייר תשבצים של מלים חסרות משמעות או של מלים שאינן מצטרפות לכלל משפט הגיוני, והדביק שברי מראות ששיקפו מציאות מפורקת מעיניו ופניו החלקיים של המתבונן בתמונה.                                                           

המצפון של המדינה                                                         

 ריב הוא כיום מין סופר-סטאר בקנה מידה ישראלי. האוטונומיה וניצני השלום המתפתחים לעינינו עושים לו טוב. החברה הישראלית משתמשת בו עתה, כסמן הימני של המצפון שלה, שהיה כל הזמן בסביבה, גם בימים שבהם פלסטינים היו יצורים דו-רגליים ולא פרטנרים  לשיחה. מוזיאון תל אביב, שהציג את עבודותיו ב1983- בהתגנבות יחידים וללא קטלוג, מציג אותו ב1994- כמעט בשלושה אולמות, בליווי קטלוג מפואר ועם "מי שבירך" שנותנים לשועי עולם.

 אישית, אני מקווה שריב לא יסתחרר ולא יתבלבל, ולא יגיש את מצפונו על מגש של כסף. שימשיך להיות גמל גם בעידן הכיבודים, ויתחיל לחשוב מה לצייר בעידן השלום.                                                        

פורסם בעיתון "על המשמר", "חותם", 24.6.1994, עמ' 13-12.