אני אוחז בחפץ, תמונה, שגודלה כגודל כף ידי.
התמונה, שמן על בד המודבק לקרטון, מתאימה לידי כמו כפפה:
15.2 ס"מ גובהה, 10.1 ס"מ רוחבה.
אני מתבונן בדיוקן המצויר בה, דיוקן עצמי סמלי של מיכאל סגן-כהן ז"ל.
הדיוקן מפנה אלי את צדודיתו, מושיט לי לחי שמאלית,
אך עין גדולה במרכזו ממשיכה להתבונן בי ישירות ולעקוב אחר מבטי.

התמונה הזו נשלחה אלי בשנת 1982 על ידי מיכאל סגן-כהן בתוך מעטפה, בדואר אוויר מניו יורק לקיבוץ גבעת חיים מאוחד. בצדה האחורי של התמונה הייתה הקדשה:

'לחיים מאור, ידידי הנכבד
ממיכאל, 1982'.

שנים מספר קודם לכן, בחודש מאי 1978, נפגשנו לראשונה. זה היה בתערוכת היחיד שלי, 'אות קין', בגלריה הקיבוץ בתל אביב. האוצרת הייתה מרים טוביה-בונה. מיכאל סגן-כהן הגיע מניו יורק ל'חופשת מולדת', כלשונו. תוך כדי סיור-עדכון במתרחש בגלריות של תל אביב נקלע לתערוכתי ונשבה. הוא מצא בעבודות המושגיות שהצגתי מקבילה ל'עניינים' שהעסיקו אותו בניו יורק: כיצד ליצור אמנות 'שיהדותה תנבע מצורת החשיבה וההתבוננות היהודית'.

הפרשנות המושגית שנתתי לסיפור קין והבל, באמצעות מספורו כ'תיק רצח מס' 001'; הכתמת הרוצח באות קלון, סטיגמה, סימן ה'מסומנים' באשר הם בהיסטוריה האנושית; האות ק', ששימשה אמצעי לזיהוי ולהגנה מפני הנוקמים באשר הם – כל אלה ומה שראה עוד בתערוכתי, עוררו את סגן-כהן לכתוב לי במכתב את מחשבותיו על קין.

לא פרסמתי עד כה את דבריו של סגן-כהן. הם היו בסיס לטקסטים מאוחרים שלו על דמותו של קין כאמן יהודי נודד.

להלן קטעים נבחרים מתוך המכתב:

הלכתי בעקבותיך לברר לעצמי מה עניין אות קין.
מתוך העניין בדבר נתברר לי בעקבות הפנייתך לנושא שאכן, אם אמנם אמנים אנחנו, אות קין אינו אלא המֵדיום ובנה בכורה של האנושות – ורוצח אחיו לא היה אלא אביהם הרוחני של כל האמנים.
הדבר מוכח גם על בסיס גנטי כאשר בן נינו למך כבר עוסק בשירה ממש. בניגוד לאבי אותה שושלת, קין – אליו הוא מתייחס בשירתו [...] ובניו של למך ודאי שכבר היו אמנים – אמני שיחת האהל וכו', המוסיקה – יובל ותובל-קין האוּמן.
קין הוא ריאליסט והריאליזם הקונקרטי שלו (ממנו פחד אפלטון כשהוציא את האמנים מן המדינה) הוא שהביא לידי כך שנתן לו אות (במובן של Letter לדעתי, תרבות מדיום) כהגנה.

הריאליזם של קין, שבו הכיר הקב"ה, הוא בכך שהכיר ביצר ההרג שבבני האדם – שרוצים לנקום בו – ובכך הם בעצם סותרים את עצמם (במה 'טובה' הריגתם מהריגתו?) האות, האמנות היא ההגנה ורק אותו נצר, לֶמֶך (האמן כליצן בדחן-לֶמֶך) הוא שתופס, כותב כבר שיר הֶרֶג אמיתי – בתקבילית: 'כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי'.

רק באמצעות האות-האמנות מתגונן האמן. הוא מבטא את המציאות על ידי אותות וסמלים כפולי משמעות. רק כך הוא גובר על החטאת הרובץ לפתחו. קין לא גבר ואף לא אמר שירה. לֶמֶך, מן הסתם – וגם זה לא בטוח בעצם – התגבר והמיר את מה שידע על עצמו ועל האנושות, בשירה. התחילה האמנות.

אבל מבחינת המקרא, הקריאה בשם יהוה כפי שעשה אנוש, היא התחלת האנושות וזוהי הגאולה ואילו האמנות אינה אלא אותה המכה הכואבת של החטאת הרובץ לפתחנו, בפתח חברתנו, של הקריאה בשם יהוה שאיננו מסוגלים לה.
אם אתה רואה את האמנות תפקידה ומקומה באור כזה יש שיחה בינינו.
איך לעשות מזה אמנות בלי ליפול לתוך בּוֹיסִיזם [הכוונה ליוזף בויס] או איזם כלשהו, זה כמעט בלתי אפשרי. מחשבתנו מעוגנת בתרבות המערבית אבל המגמה צריכה, לדעתי, להיות כזו. מבחינה זו צדקת בשימושך בכתיב של כתנת בנך הוא [...] אני מקווה שיעלה בידי להציג יום אחד את מה שאני עושה בכיוון פוליטי-תנ"כי זה.
[...] בברכה נאמנה, מיכאל סגן-כהן.

בעקבות מכתב זה החלה ידידותנו, שנמשכה עד מותו בשנת 1999, לאחר מחלה. במהלך השנים הללו החלפנו מכתבים או שוחחנו פנים אל פנים בעת ביקוריו בביתי שבקיבוץ. סגן-כהן כתב מאמרים בכתב העת שערכתי, 'סטודיו'. בשנת 1996 הצגנו יחד בתערוכה שיזמתי, 'פי שניים', במוזיאון בר דוד בקיבוץ ברעם, וכן השתתפנו בתערוכות קבוצתיות אחדות: 1991 – 'מסלולי נדודים', מוזיאון ישראל, ירושלים; 1994 – 'תל חי 94', תל חי; 1998 – 'העיניים של המדינה, אמנות חזותית במדינה ללא גבולות', מוזיאון תל אביב לאמנות ו'קול ענות: מוטיבים תנ"כיים באמנות ישראלית, 1970--1998', אגודת האמנים והפסלים בישראל, תל אביב.
סגן-כהן חבש על ראשו, כמוני, כמה כובעים: אמן, אוצר, חוקר אמנות, מבקר אמנות, מרצה לאמנות. הוא מצא בי פרטנר לדיאלוג על אמנות, על יהדות ועל ישראליות. למכתב ובו התמונה הייתה חשיבות רבה בעבורי. התמונה תלויה בחדרי, לנגד עיני, אך רק עתה אני מרשה לעצמי להתבונן בה ארוכות ולכתוב את המשמעויות הישירות והעקיפות שהיא מעלה בי.

חומ-רוח, אות ועין

מיכאל סגן-כהן ז"ל היה איש של מילים, של דימויים ושל צלילים. הוא ניסח את מגוון עיסוקיו ואת אישיותו העשירה והמורכבת באופן תמציתי וחידתי בציור קטן ממדים, שמתאר את דיוקנו העצמי, הסימבולי והחזותי. השיח שניהלנו, על ציור הנוטל את חומרי המחשבה היהודית ולש אותם אל תוך חומרי הציור המודרני הישראלי, היה שולי ואזוטרי באותם ימים.

כיום, ממרחק של 23 שנים מאותם ימים, מתויג גוף יצירתו של סגן-כהן כציור אינטלקטואלי, למדני, דרשני, לא בהכרח רטינלי, אסתטי ורגשי, המתנהל כמו דף תלמוד. סגן-כהן כינה את יצירתו '"ציור-עיון": ציור שיש בו צִיוּן' (סימן, אות, דימוי או טקסט); 'ציור שמחייב עִיוּן' (העין המעיינת היא עין רואה, עין חכמה); 'ציור שמוביל דִיוּן', באשר הפרשנות והדרשנות (של הצופים המתדיינים) משלימות את עבודת האמן. יגאל צלמונה כתב בקטלוג התערוכה של סגן-כהן במוזיאון ישראל: 'מיכאל סגן-כהן היה תלמיד חכם חילוני, בן לדור של אינטלקטואלים יהודים, ישראלים, ציונים ומחפשי משמעות, הוגה ויוצר ערני וסקרן אשר ראה בעולם טקסט שיש לפרש. יצירות האמנות שלו היו אובייקטים שבאמצעותם ניסה להבין את העולם ובייחוד את עצמו, או נכון יותר את מקומו בעולם'.

לפי השקפתנו, של סגן-כהן ושלי, מעשה האמנות משול ליציקת משמעויות אל תוך תבנית של חומר, החפץ האמנותי: האמנות – חומֵר מֵרוּח. כאשר נוטלים את הרעיון (רוח) ותוחמים וממסגרים אותו בתוך צורה, הוא עוטה לבוש של חומר. כאשר מרתקים את הרוח באמצעות האות מ"ם, מעצבים אותה, ממסגרים אותה, מגדירים אותה, גודרים אותה בכבלי הצורה הגשמית – הופך הרעיון הרוחני לחומרי, לביטוי פלסטי-חזותי-חושי-חושני של האידאה המופשטת.
ולהפך: פְשוט את מחלצות החומר ותיוותר עם הרוח המופשטת – הרעיון, המושג, האידאה. באמנות, 'רוח' ו'חומר' אינם ניגודים או קצוות שונים, אלא אותה גברת עם או בלי אדרת מהודרת.
וכך, בציורו-מתנתו של מיכאל סגן-כהן מופיע דיוקנו של האמן כשילוב מושלם של אותיות, דימויים, צבעים וצורות. זהו ניסיון להמחיש את רוחו ואת חומריותו-נוכחותו של המצויר ולהמשילם. הצדודית המצוירת נוצרת מן האותיות דל"ת ותי"ו ומציור של עין גדולה חזיתית, תחומה בקו לבן. זוג קרני זהב יוצאות מהעין לעבר הקצה העליון של הציור (או לחלופין באות משם אל נקודת המגוז של העין), שהרקע שלו הוא תכלת שמים.

הדיאלוג/שילוב בין המילה לדימוי רומזים על שניות בין 'דת' ל'דעת' ומעידים כי (על פי סגן-כהן) ה'דעת' היא תוצר של ראייה, של מבט העין, ואילו ה'דת' מחייבת, או נדרשת, או גורמת להסרת העין, לסילוק המבט: באמונה אמתית יש ממד של עיוורון. שניות זו בין 'דת' ל'דעת' הייתה, מן הסתם, מרכיב משמעותי באישיותו של האמן. אמיתי מנדלסון, שאצר את התערוכה הרטרוספקטיבית של סגן-כהן, 'חזון מיכאל', בשנת 2004 במוזיאון ישראל, ירושלים, ציין כי 'זהו הציור היחידי של האמן שיש בו דימוי זה (דת/דעת) בהקשר לדיוקנו העצמי'. מטעם זה נכלל הציור בתערוכה ההיא.
מהם מרכיבי הציור ומה משמעותם? צבע תכלת-שמים מהווה שלושה רבעים משטח הציור, ואילו הרבע התחתון שלו מסמן את שטח האדמה שמחולק (בחלוקה פנימית) לשלושה רבעים של צבע חום ורבע תחתון אדום. פס שחור (בעובי דומה ומקביל לפס האדום) יוצר קו חיץ, גבול ברור, בין שטח האדמה לבין שטח השמים. על קו שחור זה 'מונח' ראשו של האמן, 'מרחף בשמים', וקצהו התחתון 'נטוע באדמה'. הצבע הכחול שמאחורי הדיוקן (או לצדו) איננו אחיד. הגוון הצמוד לדיוקן בהיר יותר, תכול יותר, מן הגוונים העמוקים והכהים שבשולי הציור. מתקבל מעין מעבר צבעוני המזכיר את הילת הקדושה בציורים מימי הביניים או הרנסנס. צבעוניות זו מצביעה על רוחניותו, על נכבדותו או על חשיבותו של המצויר, יהא אדם קדוש, אציל או בעל ממון. התכול-כחול הזה איננו רק רקע, רקיע. בעבודות אחרות של סגן-כהן אנו עדים לשימוש המרובד שהוא עושה במילה שמים או בצבע הכחול: שמים ושם-מים; שָם ו-שֵם; מעיין כ-מים וכ-עין.

חלוקת השטח והיחס בין המרחב הכחול ('שמים') למרחב החום-שחור-אדום שמתחת ('אדמה'), מזכירים חלוקה דומה בציורי נוף רומנטיים: רצועה צרה של אדמה פורייה, דשנה וחומרית ומעליה מרחבי שמים נשגבים וסוערים, זרועי כוכבים או עטורי עננים, עמוסים בהתרחשות קוסמית.

בציורו של סגן-כהן חלוקת ה'ארץ-שמים' מחושבת, שקולה ומדודה, מציעה משמעות מושגית-סמלית. סגן-כהן מעניק משקל רב מאוד לשמים (רוח) ומשקל מועט לאדמה (חומר). מרחב השמים הוא מלבן שמידותיו 11.8X10 ס"מ. מרחב האדמה מורכב משלוש רצועות (פסים) של צבע, בסדר הבא: רצועה שחורה, צמודה לכחול השמים ומידותיה 1X10 ס"מ; רצועה חומה ש'הולבנה' בחלקה באמצעות שכבה דקה של צבע לבן ומידותיה 1.8X10 ס"מ; בחלק התחתון של הציור, שכבה אדומה שמידותיה 0.6X10 ס"מ.
הפסים הללו, בגוני שחור-חום-אדום, יוצרים אקורד צבעוני חם וכהה, שמידותיו כרבע מפורמט השמים. זהו אקורד כבד ומעיק, בעל קו הפרדה ברור ומוגדר. אמנם אפשר לפרש את פסי הצבע הללו כשכבות עומק גאולוגיות, החל בפני שטח שחורים (שרופים?), דרך שכבת אדמה חומה, אל ליבה אדומה במעבה האדמה. אולם לפי ציורים אחרים וטקסטים של סגן-כהן הפסים הללו מסמנים חולצה או גלימה – כתונת פסים. במאמרו על קין מציין סגן-כהן כי גוסטב קורבה צייר את דיוקנו העצמי ב'סטודיו של האמן' בתלבושת של מכנסי פסים אופקיים, 'והפסים הם סימן מבחין, כמו כתונת הפסים של יוסף, או הפסים שבבגדי האסירים, המבדילים אותם מן החברה. [...] ובכן האמן הוא סוג מיוחד של אדם, חריג ואקסצנטרי. [...] קין הוא אפוא גיבור התרבות בהא-הידיעה, חופשי, נע ונד, אמן; מי שהסיפור המורכב שלו טבוע בתודעת כל אדם, בן אנוש. במילים אחרות, האמן חבוי כנראה בכל אדם, אבל לא כל אדם הוא אמן'.

האם אפשר לזהות את הפסים הללו כרמז לחולצתו של סגן-כהן, חולצה 'מסומנת', המבחינה ומזהה אותו כאמן, כאסיר, כמשה, כדון קישוט, או כיוסף נער החלומות הלובש כתונת פסים?

כך או כך, ריבוע השמים פרוש מעל הפסים כחופה: 'עוטה אור כשלמה / נוטה שמים כיריעה' (תהלים קד, 2). האותיות השחורות המרכיבות את הדיוקן יוצרות את המילה 'דת'. האותיות צומחות מתוך הקו האופקי השחור של האדמה אל מרחב השמים. על הרקע הכחול-תכול הן מהוות דימוי גרפי ומילולי בעל משמעויות אחדות. צמד האותיות 'דת' הן סימן חזותי של הרעיון המופשט, הכללי, שביסוד מילה זו. אין זו דת קונקרטית (למשל, יהדות), אלא דת שמותחת את משמעויותיה ככל האפשר: דת כאמונה וכפולחן, כמיסטיקה וכתאולוגיה, כמורא שמים וכאהבת התורה, כענווה וכציות, כקדושה וכצניעות, כעבודה וכשעבוד, כסולם אל הטוב המוסרי ואל הנשגב וכאופיום להמונים, כחוק ומשפט וכגזר דין.
נתבונן במופע האותיות שבציור: אות דל"ת גדולה, בפונט ספרדי המוכר מספרי תפילה, ממוקמת באזור המוח. אות תי"ו קטנה באזור הפה. דל"ת-דֶלֶת, שער המחשבה, דל"ת דגולה, פתח להצצה אל נבכי המחשבות המופשטות אשר מתגלמות בצלילים (דָא-לֶת) או בסימנים גרפיים (ד') שייצוגם ה-ת' – 'תו' כצליל, כסימן וכאוֹת. תי"ו – צליל המופק על ידי הפה (דיבור), או תי"ו – אות כתובה הנצפית בעין (ראייה). תי"ו במשמעויות הללו הופיעה גם בעבודה אחרת של סגן-כהן: ספר תווים מצוירים ומקל תיפוף הונחו על גבי פסנתר. סגן-כהן – איש המילים, ההרצאה והכתיבה, איש הציור והנגינה על פסנתר – רומז על כך בדיוקן מצויר/כתוב זה.

הדל"ת היא גם אות חלופית לאות ה"א (ה') בקרב חוגים דתיים, לייצוג שמו המפורש של אלוהים. זוהי אות גדולה בהרבה מן האות תי"ו שנמצאת מתחתיה, כמו חוסה בכנפיה וחותמת צורה של מלבן פנימי המוקף במלבן החיצוני של פורמט הציור. הדל"ת השחורה מוארת: היא תחומה בקו מתאר לבן, בבחינת הילה של אור הקורנת מן האות. שני קווי אור בצבע צהוב-זהב נמשכים באלכסון משני קצותיה של האות מעלה עד קצה הבד. צורת הדל"ת בציור (עובי הרגל שלה ועובי הראש שלה) יוצרת את צורת העורף ואת הקודקוד. הדל"ת האלוהית מתגלה גם כראש, מסמנת את קופסת המוח/ מחשבה/ תודעה/ צלם-אלוהים.
צורת התי"ו יוצרת את מתווה השפם והזקן של מיכאל סגן-כהן. כתם לבן בתוך התי"ו יכול להתפרש כשיניים בתוך הפֶה. מה דין תי"ו זו, התוחמת את הפה? זו תי"ו שחורה, קטנת ממדים, אות חותמת, חתימת שפתיים, הניצבת בסוף השורה, הפרק או הסיפור, חותמת את האמת. שפת האמת. סף-סופיותו של האדם וסף-סופיות השפה: שפה כלשון, כפֶה, ושפה כתקשורת. חיים ומוות ביד הלשון.

אם כן, האותיות יוצרות דיוקן צורני, חזותי, תמציתי של האמן, והוא מושלם על ידי עין מצוירת. בהקשר אחר ציין סגן-כהן: 'אני, אישית, רואה באות העברית חיבור צורני בעבודותי'. בהמשך דבריו מתוודה סגן-כהן:

אינני דתי, במובן המקובל של המושג. אולם, אם התפיסה שלי היא אידיאליסטית – במובן האפלטוני של אידיאה כקונצפציה ומפה שקודמים לחומר – אז אני אידיאליסט מאמין. אדם עם תפיסה אמונית-רוחנית רואה את כל מהלך ההיסטוריה (והיהדות בתוכה) כתהליך להבאת כל 'משפחת האדם' למצב טוב יותר. יש בכך אמונה בתחושת התנועה המתמדת בתוך הספירלה, שהיא גם ספיריטואלית במהותה. [...] האמנות היא תחליף לריטואל הדתי. האמן נמצא בצד של חור ולא של אהרון. [...] אהרון זו התורה במובן של המצוות, ההלכה והדת. חור הוא סבו של בצלאל, מייצג האמנות וחירותה. החירות מובלעת בשמו (חוּר). אני מרגיש את עצמי כמי שנמצא בצד של חוּר, אשר תומך במשה. [...] האמן מייצג את ה'חרות', בשעה שאהרון מייצג את ה'חרוט'. [...] אלה שתי תפיסות ביהדות: 'כזה ראה וחדש' מול 'כזה ראה וקדש'. האמנות היא כלי חשוב לתיקונו ולזיכוכו של האדם והמקום שבו האדם מבטא את חרותו. [...] אישית, אין לי צורך קיבוצי לפולחן המשותף. אני מכיר את החומרים ולא חש צורך בעשייה הפולחנית. התפילות הן שירה ופיוטים שאני יכול לקרוא בבית. [...] זו משימת חיי, כפי שאני תופס אותה וכפי שאני מציב את גבולותיה.

נראה שיחסו המיוחד והמורכב של סגן-כהן אל האמונה ואל הדת (הממוסדת) וכוהניה-סוכניה מתנסח בסימול תמציתי בתוך דיוקנו העצמי, דיוקן האותיות-אותות. אולם כדי לראות את התמונה כולה, חובה עלינו להישיר מבט אל העין הגדולה שבין האותיות, עין שמעשירה במראות את האות, מראות דעת. העין (ציור) הופכת את האותיות שמשני צדדיה למראות, לתמונת מחזה, לחזיון עין. היא מעידה כי כדי לדעת את אלוהים (שבתוכך) אתה זקוק לעין יודעת, לעין (שלישית) המתבוננת פנימה והחוצה בה בעת. העין שבציור צופה לעברנו אף על פי שהדיוקן מצויר כצדודית. זה איננו דיוקן פיגורטיבי, אלא דיוקן מושגי שבו עין (פיקטוגרמה) היא שוות ערך גם לעי"ן (אות), בדומה לכתב החרטומים המצרי. אישון העין צבוע בכחול, כצבע עיניו של האמן, אך גם כאזכור תכלת השמים (השמים שבתוכי, העין – ראי הנפש) ותכלת המים: העין המימית, נוזלי העין.

העין היא דימוי ארכיטיפי מובהק. תולדות האנושות ותולדות האמנות הן גם תולדות המבט ומשטרי הראייה, החל בעיניו של האל המבחינות בחטאי אדם וחווה וכלה בעיניו של האח הגדול, עיני הטֵלְסְקרִין, בספרו של ג'ורג' אורוול, '1984'. בין הסיפור המקראי לבין הרומן האפוקליפטי הזה אנו מתוודעים ליצורים בעלי עין אחת (ציקלופ, Cyclop); בעלי עיני-תשבץ ומרובי-עיניים (ארגוּס, Argus); כאלה שמבטם קוטל, מקפיא או מאבן (מדוזה) או מדרבן ומְחייה; בעלי עיניים עיוורות-עכורות (יצחק) ובעלי עיניים עקורות (שמשון, אדיפוס). מאגר העיניים כולל עיניים טובות-רכות או רעות, צרות או בוחנות; עיניים יפות ומפתות ועיניים גלויות ובורקות; עיני הרוח ועיני החוק; עיניים אנושיות ומפלצתיות, עיניים מלאכותיות ואלקטרוניות.
מה משמעות העין בתמונה של סגן-כהן? האם זו העין המפקחת של הדת (עיני האח הגדול) או העין הפקוחה, המפוכחת, של הדעת? האם זוהי עין שכול-כולה דימוי מתעתע, מבלבל חושים, כמו בציורו של רנה מגריט, 'העין השקרית', 1935, או שמא זוהי עין רכה, המאירה את הפָּנים (המצוירות כאותיות שחורות) ומבהירה שהפְּנִים משתקף מתוכה וקורן ממנה בצמד קרני הזהב המפציעות?

ידע ודעת, ראייה והתבוננות
אנטואן דה סנט אקזופרי כתב בספרו 'הנסיך הקטן': 'מה שעיני רואות אינו אלא קליפה; כי העיקר סמוי מן העין'. גם ההשקפה הזן-בודהיסטית מתייחסת ברוח זו אל האופן שבו אנו 'רואים' את העולם: בני האדם סומים הם, ורק יחידי סגולה מסוגלים לראותו. בדעתי עולה השוואה אפשרית בין השקפה זו לבין מצבם של האסירים הכלואים באפלולית המערה, צופים ב'תאטרון הצלליות' של 'ממשות חייהם', במשל המערה של אפלטון.
התיאורים על הדרך אל ההארה ומעבר לה כוללים ניסוחים מעין אלה: 'לפני שלמדתי זן משך שלושים שנה, ראיתי הרים כהרים ומים כמים. מאוחר יותר, כשניצבתי על סף אמת הזן, ראיתי כי ההרים אינם הרים והמים אינם מים. עתה, על כל פנים, שרבן זן הנני, הגעתי אל המנוחה ועתה אני רואה את ההרים שוב כהרים ואת המים שוב כמים'. דברים ברוח זו אפשר למצוא בתפיסות מיסטיות של תרבויות אחרות, גם ביהדות (למשל, אצל ר' נחמן מברסלב).
השפה העברית מבדילה בין ראייה (הסתכלות) לבין התבוננות, שיש בה מיסוד הבינה. 'לדעת לראות' (Saper Guardare), המוטו של לאונרדו דה וינצ'י, מכיל בתוכו את תמצית ההבדל בין ראייה סתמית, תמימה, לבין התבוננות מתוך דעת וחדירה אל מה שמעבר לנראה לעין, אל עולם פנימי ורוחני, שמעבר ליומיומי. צמד המילים הללו – לדעת לראות – משרטט ריצה מעגלית, אינסופית, אחר זנבך: ראייה מובילה לידיעה שמולידה ראייה חדשה שמביאה לדעת מתוך התבוננות, וחוזר חלילה. אין זה שיפור יכולת הראייה הפיזית, אלא שיפור ההבחנה המנטלית.
מה ההבדל בין ידע לְדעת? לרכוש ידע פירושו לאסוף מידע על המציאות. הדבר מחייב זיכרון או טכניקה, מאחר שעניינו מאגר מידע. לרכוש דעת פירושו לצרף דעה לידיעה ולכן יש בכך מיסודות ההבנה, העמדה, יכולת השיפוט וההבחנה בין עיקר לטפל. רכישת דעת מחייבת דמיון, יכולת הפשטה, שיפוט, ניתוח ומיון. עניינה – דעות על נתונים ועניינים. כך גם ההבדל בין ראייה להתבוננות. הראשונה עניינה עין (פיזי/פיזיולוגי/רטינלי). השנייה עניינה מוח (מנטלי/שכלי/אפיסטמולוגי). ההתבוננות קשורה בתבונה ותלויה בה. המתבונן יוכל להבחין בפרטים ובתופעות שאינם 'קופצים' לעין הרואה. נדמה כי מעיני המתבונן מסולק מסך בלתי נראה. לעומתו הרואה ההדיוט נתקל במסך כזה וכך נמנעת ממנו משמעות הדברים הנגלים לעיניו.

הרמב"ם, בספרו 'מורה נבוכים', מתייחס לפסוק הדן באדם וחווה, לאחר שנגסו מעץ הדעת. נאמר בו: 'ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם' (בראשית ג, 7). הרמב"ם מקשה: מדוע לא נכתב 'ויראו כי ערומים הם'? ומשיב: 'כי מה שראה קודם הוא מה שראה אחר-כך'. כלומר, אין מדובר בפיקחון הנולד מתוך עיוורון פיזי, אלא בשינוי הכרתי: 'שבה לו מצב אחר בו חשב למגונה את אשר לא חשב למגונה קודם'. הרמב"ם מסיים באומרו כי 'פקח, משמשת אך ורק במשמעות של גילוי ראיית השכל ולא ראיית חוש שנהייתה'. כמו בפסוק 'אז תפקחנה עיני עוורים'.

אִמרה המיוחסת למיכלאנג'לו בואונרוטי מדגישה כי 'אנחנו רואים את מה שהורגלנו לראות', ואילו ההתבוננות מאפשרת עיון חודר, מעבר לתבניות הצפויות והשגרתיות. ייתכן שזהו הקשר בין המילה 'התבוננות' להתעמקות בעניינים אלוהיים. זו גם המקבילה העברית למדיטציה או קונטמפלציה.
ההתבוננות היא אקט של בחירה. הידע שלנו על המציאות מושפע ומשפיע על הגדרת המציאות שלנו (אני ער לאלמנט המעגלי הכלול בטיעון). אמור מעתה, אין מדובר במציאות 'שקופה', חסרת מתווכים ומסכים, אלא במציאות 'עכורה' או אפילו 'אטומה'. נדמה לנו שאנו רואים באמצעות עיניים תמימות, צלולות ומשוכללות, אך המודעות הגוברת מעמידה אותנו על טעותנו. אנו מגלים את הקטרקט שממסך את עינינו ומעכיר את ראייתנו, ואת הקרעים ברשתית, החורים בהבנתנו את המציאות. הם מערימים קשיים על יכולתנו לראות את ההרים כהרים ואת המים כמים. על הפילוסוף שפינוזה, שהתפרנס מליטוש עדשות, אמר המשורר היינריך היינה כי כל הפילוסופים משקיפים על העולם מבעד לעדשות שליטש בעבורם ברוך שפינוזה.

אות-עין, אות-קין
הדו-שיח בין סגן-כהן וביני מוביל לקשר שהוא יותר מרמיזה/קריצה בין ציורו, בעל העין הפקוחה לרווחה, ובין עבודתי 'אות קין' משנת 1978, שבה עיניו של קין מכוסות בכיסוי בד שחור, מעוורות אותו, מונעות את זיהויו, לכאורה, אך 'מסמנות' אותו כ'אחר' (כמו הבד המכסה את עיני הנידונים למוות, השבויים או העבריינים). האם אפשר לטעון כי 'אות עין' של מיכאל סגן-כהן הוא מענה ל'אות קין' שלי? רמז לכך ניתן למצוא, אולי, במאמר 'קין, אמן יהודי נודד': 'חכמי הגמרא [...] התחילו להתרחק מן העברית ולהקל בהבדל בין אל"ף ובין עי"ן. וכך, בצמצום או הרחבה זו, הפכו ה"עריות" ל"אריות", ה"אני" הפך ל"עני" (וזה יפה; חסיד, ענו). אני עין עני יען אין. [...] ולפיכך, בגלות השמה, אין תחת עין, גם קרה שהיהודים, בעיקר אלה שחיו בין נוצרים, היו לנושאי אות קין'.
לפי השקפתי כיסוי הבד השחור על עיניו של קין (בעבודתי הנ"ל) הוא אמצעי אכזרי, ההופך את המצולם לחסר אונים, לנראה ואינו רואה, לעיוור למתרחש סביבו, המסומן בסימן תקשורתי שמגן עליו, לכאורה, ובעצם מאותת 'הנה עבריין'. במקרה של קין, הבד השחור המסתיר את פניו, אינו מונע מאות הקלון (האות ק' המעוצבת כמשולש צהוב) לצוף למעלה ולהסגיר את זהותו של המצולם. עיצוב הק' רומז על הטלאי הצהוב של הקורבן היהודי; על ה-S של סוּפֵּרְמֵן הגיבור, ועל זרוע אחת, כפופה, של צלב הקרס של הרוצח הנאצי. התוקפן, הקורבן והגיבור מתלכדים לישות מורכבת, אמביוולנטית. הקו"ף שעל מצחו של קין יכולה להיות תחילית של כינויי קלון וקללה מגוונים, של קלישאות שהוטחו בבני אדם שונים במהלך ההיסטוריה של התרבויות, כלפי 'אנשים מסומנים', קורבנות של ההיסטוריה של התוויות: החל בקין הקנאי והקטלן, וכלה בקאפו, בקוּ-קְלוּקְס-קְלַן, בקוביוסטוס, בקזנובה, בקומיסר, בקומבינטור, בקוקסינל, בקומוניסט, בקפיטליסט, בקניבל, בקולוניאליסט, בקונפורמיסט, בקוסמופוליט (ואפשר להמשיך עוד כהנה וכהנה: קומדיאנט, קְלוֹשָר, קיבוצניק, קטנצ'יק, קשיש, קשקשן...).

כנגד דמותו של קין, שעיניו נסתרות/מוסתרות ו'עוורונו' גלוי לעינינו, כשם שאנו-עצמנו איננו יכולים להביט אל תוך עיני נשמתו, מציב בפני סגן-כהן דיוקן שכולו עין פקוחה ואותות-אותיות. בטקסט שכתב בקטלוג של תערוכתנו המשותפת 'פי שניים', הוא מעיר הערת אגב על היכולת לצייר עין בתוך ציור: 'עין בציור כסימן מסתכל. אני לא יכול לעמוד בפיתוי לצייר עין מסתכלת'.

כאשר אני מתבונן במכלול יצירתו של סגן-כהן המוכרת לי, אני מזהה את השימוש בתבניות של כתב חידה מילולי/ציורי דמוי הרלדרי (Heraldry). המושג 'הרלדרי' מכיל את כל סוגי השלטים הייצוגיים של משפחות, של שושלות, של שלטי אבירים וגיבורים, של בתי מלוכה, של ערים, של נסיכויות, של מדינות, של חילות ושל סמלי יחידות בצבא. כולם מתאפיינים בהיותם 'סימנים מורכבים' (Super Signs). בתוכם משובצים סמלים וסימנים מוצפנים. פענוחם מחייב ידע של הקודים הספציפיים של שפה חזותית זו. כצירופים חידתיים, מזוהים שלטים אלה כ'אֶמבּלֶמות' (ביוונית: שיבוץ, קישוט).

התמונה האמבלמטית של סגן-כהן מצטרפת לתבניות ההרלדרי המגוונות שלו. אציין ארבעה רכיבים בהן:

א. 'משחק-שפה' – חילופי אותיות, היפוכי מילים, פירוקי מילים, שִרשוּר חופשי של שורשים, מילים כתמונות, מילים ותמונות.

ב. דימויים של זהות שאולה – שאילת זהויות, חבישת מסכות ותחפושות, תוך ניצול מראה פניו וגופו, כדי להזדהות עם דמויות שונות: דמות האמן כאסטרונאוט, כ'אדם קדמון' קבלי, כשמשון הגיבור, כישו, כווינסנט ואן גוך, כקין, כנפיל יצרי מן היער, כ'חרון אף', כ'פי האמת', כצללית/מגזרת, כאסיר מאחורי הסורגים, ככוכב תקשורת טלוויזיוני, כנביא ליד הר וחללית, כאליהו הנביא, כדון קישוט, כיהודי גלותי ('איש אוויר', נווד, עם כובע יהודי מחודד בנוסח ימי הביניים, עם פני ציפור בהשראת 'הגדת הציפורים'), כיוסף נער החלומות העטוי בכתונת פסים (הנתפסת גם ככתונת אסירים בשואה), כ'איש מילים' (שדיוקנו עשוי כמיקרוגרפיה), כלאונרדו דה וינצ'י (דיוקנו של גאון), כמשה רבנו על הר נבו וכיונה הנביא שביקש לברוח מהנבואה (אמנות) כדי לעיין בספר בתוך מעי הדג הגדול (כדימוי ל'תפוח הגדול', העיר ניו יורק, מקום משכנו של סגן-כהן בשנות לימודיו הגבוהים). סגן-כהן ראה בדמות האמן (העכשווי) תחליף מחייב לדמות הנביא בתנ"ך. בכתביו חזר וציין כי הנביא משול לאמן, ולהפך. שניהם רואים חזיונות ואומרים אמת, מוכיחים בשער או מנחמים. בשנת 1978, באחד מספרי הסקיצות שלו, כתב סגן-כהן: 'קשה לי להציג. זה מפחיד אותי. אני מזדהה עם ירמיהו, עמוס ומשה שפחדו לחשוף את עצמם, אבל ראו את האמת ואמרו את האמת'. בשמואל א ט, 9 נכתב: 'כי לנביא היום יקרא לפנים הרֹאה'. בעבודות אחדות עושה סגן-כהן שימוש בהיפוך אותיות תמציתי ומדויק: 'האור רואה'.

ג. דימויים של גוף אדם – ציורים של גוף אדם על פי שרטוטים מספרי קבלה ומיסטיקה, או על פי הרישום של לאונרדו דה וינצ'י, 'האדם על פי ויטרוביוס'.

ד. דימויים של איברי-גוף – ציורים של איברים שונים כסימנים לשוניים. למשל: כפות ידיים – קמץ/פתח, מצביע לשם, יד הקורא בתורה, יד אלוהים, שפתיים – לוחשות את אותיות השם המפורש; עיניים – עין רואה, עין חכמה; כנפיים – אדם/מלאך, ציור מכונף.

בסופו של דבר, נראה כי ציורו של סגן-כהן נשלח אלי כדי לשמש גם שעשוע אינטלקטואלי בין ידידים, תרגיל בהבנת הנקרא/הנצפה באמנות. כמו בעבודה אחרת של סגן-כהן, הטריפטיך 'מיכאל' משנת 1981--1984, המורכב מבד ציור ובו המילה 'מי', בד שני ובו ציור של כף יד ובד שלישי ובו המילה 'אל', אפשר לקרוא את עבודתו 'דיוקן עצמי' ככתב חידה מילולי/ציורי המורכב מד', עין, ת' שפירושם: שער, נפש, סימן. 'פתרון' כתב החידה הוא: 'הדיוקן הזה הוא סימן לשער הנפש שלי'.

ועדיין, אחרי כל פיתולי הדרשנות, אני חש כי האמבלמה אינה פתורה – אולי היא מסרבת להיפתר, לחשוף את אחרון סודותיה-קסמיה – ואני נאחז באפשרות קריאה נוספת, הזויה כקודמותיה: מיכאל סגן-כהן הכיר את כתביו של הפילוסוף היהודי-גרמני פרנץ רוזנצוויג, ובמיוחד את ספרו 'כוכב הגאולה', ואת המשוואה המשולשת שלו, אלוהים – אדם – עולם. מתוך משוואה זו אני משליך את משוואת הדל"ת הגדולה (אלוהים), העין (אדם) והתי"ו הקטנה של תבל (עולם). אני מתבונן בציור ורואה את הדל"ת האלוהית מרחפת בשמים; העין האנושית המרחפת במרכז בין שמים וארץ, והתי"ו (תבל) צמודה לקרקע השחורה ויכולה להיראות גם כמ"ם הסופית של עולם. זהו 'עולם' של אותיות וסימנים, עולם כטקסט. עולם של ארבע אותיות שקשורות זו לזו, משפיעות ומושפעות: עי"ן, וי"ו, למ"ד, מ"ם: עין אדם אשר רואה, בוחנת ומתבוננת, תולה על וו את ציפיותיה/תצפיותיה/תובנותיה. זו וו אחיזה, קרס הנאחז בעולם כדי לזכות בלמ"ד של לימוד ושל הבנה. ולבסוף המ"ם המשתוממת. מ"ם של פליאה ושְנִיוּת: בראשית (המילה) ובאמצעיתה זו מ"ם של עולם ללא גבולות סגורים, מ"ם השולחת זרוע אחת כלפי מעלה וזרוע שנייה המנסה לחבור אל רגלה האופקית. ובסופה – זו מ"ם של עולם גדור ומגודר, עולם מרובע שאין יוצא ואין בא בו. רק קצה ראשו, כמו בלורית מתנפנפת, כמו דגל, נשלח אל-על, משתומם ותוהה: האם אין כלום (אני/אין/מאום)? האם העולם הוא טקסט פגום (מוּם) או אולי עולם מושלם, עולם שדל"ת אמותיו חוברות ועוברות בריבוע המחבר בין דיוקן (אדם) – דת / דעת (עולם) – ד' (אדושֵם, אלוקים)?

עין יוד(ע)ת

באחת משיחותינו הזכיר סגן-כהן את התמונה: 'שלחתי לך דיוקן עצמי במכתב'. אישרתי את קבלתו ואת תלייתו בסטודיו שלי.
'שלחתי לך דיוקן עצמי במכתב'. אם מתעלמים מן הפשט של המשפט וחושבים על רובדי העומק הפיוטיים-חידתיים-פילוסופיים שלו, אפשר לגלות בדיוקן-לא דיוקן של סגן-כהן פורטרט שכול כולו 'מכתב אלוהים הוא חרות על הלוחות' (שמות לב, 16) – פורטרט ייצוגי סמלי של עצמיותו הפנימית החרוטה-החֵרותית-ה'אחרת': אות-עין – עִיוּן – אִיוּן. 'דיוקן אני' שמתגלה כ'אין-דיוקן': אני עין עני יען אין.

אני אוחז בתמונה שגודלה כגודל כף ידי ומתבונן בדיוקן המצויר בה. כל פירוש הוא אפשרי, בתנאי שיש לו קרסים לאחיזה, יציבים כלבנים המרכיבות את חומת הציור. ואם יש לו אחיזה בטקסט החזותי-מילולי הוא איננו נבחן בהיותו 'נכון' או 'לא נכון', אלא אם הוא מדרש 'מעניין', 'מקורי', 'מפתיע' ו'מחדש'. 'כזה ראה וחדש'.

הדיוקן מפנה אלי את צדודיתו, אך העין הגדולה במרכזו עוקבת אחר מבטי בדממה ורומזת לי:
מול ציור יש לשתוק, לשתוק ולהתבונן ארוכות.
דע כי התבוננות היא תפילת היחיד.
התבוננות היא מדיטציה פרשנית:
עין יוד(ע)ת ויד רושמת ועולם כמנהגו נוהג...