הצלילים ומאגרי הזיכרון של משה קופפרמן
הצליל
מה לא נכתב ונאמר על משה קופפרמן, חבר קיבוץ לוחמי הגיטאות: על הרשתות בציוריו-רישומיו, על הצבע הסגול המונוכרומי, הבוצי (תערובת של צבעי-תשתית רבים), על הקשר האפשרי אל חוויותיו בשואה ועבודתו בבניין.
יצירתו, כביכול, פשוטה כל-כך וגלויה ומתאפיינת ב"רישום של תשתית ורשת, בליווי שרבוטים קליגרפיים מאוד דינמיים, בתוספת של הנחה והטחת צבע" (כדברי יגאל תומרקין). "ולמרות זאת", אומר יונה פישר, אוצר התערוכה במרכז פומפידו בפריז (1987), "יצירתו של משה קופפרמן מזמינה שיפענחוה שוב ושוב. דווקא משום שהיא כה נהירה וקריאה ומשום שקל, לכאורה, לאתרה ולתחמה בין הפשטה של "אופקים חדשים" לבין האמנות המושגית. לבטח משום שהגלוי אוצר בה את העלום, את שממאן להיחשף, משום שכל-כולה באמירה פרטית המסרבת לנקוב בשמה".
אין ספק, קופפרמן יוצר קושי אצל צופה שאינו רגיש ומיומן להאזנה ל"אמן של מיתר אחד, בדומה לקונצ'רטו למיתר סול של ניקולו פגניני", כדברי תומרקין. רוב הציבור מוצא, כאמור, את עבודתו כ"פשוטה מדי" או כ"משעממת במונוכרומיות שבה".
כיום, עבודותיו של קופפרמן מגלות אמן בשל, המפתיע ביכולת להעמיק ולהרחיב את עושר הצלילים המופקים מן "המיתר הבודד", קווי-הרשת. בעיני, קופפרמן הוא אמן מוסיקלי מובהק. הקשר בינו לבין ה"בולרו" של מוריס רוול, למשל, או המוסיקה המינימליסטית, ממש מתבקש. קופפרמן הוא אמן המוסיקה-המנטרה האובססיבית בדומה ליצירות של פיליפ גלאס או סטיב רייך. לאוזן לא מיומנת זה נשמע כמו "לופ" טרחני, מעצבן. אוזן מיומנת ורגישה יותר מוצאת את העושר התזמורתי ואת המִרקם העשיר הנבנה בתשתית, מתחת לפני השטח, ומהפנט את המאזין, כמו מוסיקה הודית או מנטרה מדיטטיבית.
קופפרמן הוא כזה. אמן התִזמור והתִזמון הנכון, המעמת רשת צפופה ודקת קווי-עיפרון כנגד רשת דלילה, עבת קווי גרפיט או פחם, שמתחתם רוחש עולם צבעוני של "סינקופות" קוויות ו"אקורדים" של "ביצת צבעים", המתאחדים לעננים מעורפלים הבוקעים כקרני שמש חומקניות מתוך הרשת שכביכול כולאת/ כובלת אותם.
במושגים מטפיזיים, שקופפרמן ודאי לא יאהב או לא יודה בהם, עבודותיו הפורמליסטיות-המינימליסטיות עוסקות, בעצם, ב"מלחמת בני-אור בבני-חושך". נכון, בלי הסיפור ובלי הג'סטות התיאטרליות, אבל ובעיקר עם הנשמה. כי, ניירותיו הנושמים, הנאבקים בין הגלוי לחבוי, בין החשוף למכוסה, הקיפול לחריטה, השחור והלבן - מנגנים מנגינה של אמונה נסתרת. אלוהים, כך אומרים, מתגלה בדממה הדקה.
מאגר הזיכרון
"אינני יודע אם בעשיית הרישומים הללו רציתי 'להתנקות' מן המראות של הטבח או שרציתי לרשום אותם כדי לחזקם בזיכרון", מתוודה משה קופפרמן, מבחירי הציירים בישראל בשיחה לרגל צאת אלבום הרישומים "עם ביירות, אחרי ביירות, עם ביירות", (הוצאת הקיבוץ המאוחד, עריכה ועיצוב: נילי נוימן, 1984). בסטודיו המרווח שלו, בקיבוץ לוחמי הגיטאות, תוך שהוא מפנה את רישומיו הטריים, נראה קופפרמן עייף, עצוב ומהורהר. דבריו נבלעו לא אחת, בשתיקות ארוכות ובקטעי-משפטים משובשים. דומה כאילו המראות עדיין טורדים את רוחו, ואולי גם את רוחנו.
העבודה כמצב קיומי מועדף
על "עם ביירות, אחרי ביירות, עם ביירות" מספר קופפרמן: "הספר כולל כ30- דפים, רישומים קטנים עשויים בשחור-לבן, בשחורים שונים, עם תוספות צבע מוגבלות. עשיתי את הרישומים בימים שלאחר הטבח בסאברה ובשתילה. כולנו היינו אז במצב של התרוצצות. אצלי זה מתבטא בעבודה. יש לי סוגים של בריחה מן המצב אל העבודה ובאמצעות עבודה. העבודה היא מצב קיומי מועדף אצלי. אני עובד 'מלא' באמנות ועם הרגלי-עבודה מסודרים. כאן קרה לי דבר, שבדרך כלל לא קורה לי... זו היתה מלחמה עם הרבה לחצים נפשיים ופחדים... אולי פחות פחדים של עצם היותנו במלחמה, מבחינת ביטחון קיומי (למרות שנקודה זו קיימת אצלי תמיד)...
"אנחנו חיים בתקופה הסותרת את עצמה. בני אדם מגיעים לתחושה שכך אי-אפשר ובכל זאת ממשיכים בהתנהגויות מושרשות של אלימות והרג. מה שקרה בשואה אין לו אח ודוגמה ולכן אני שולל כל השוואה או אסוציאציה עם השואה. יחד עם זאת אני עצמי קרבן של אותם דברים שנדחקים פנימה...
"ובכן, קניתי לי דפי פוליו, נייר סופג המעביר את הצבע מצד אל צד (אני נוהג להתייחס בעבודותי אל שני צִדי הנייר). עבדתי עליהם. מן הרגע הראשוו עודדו אותי אלכסנדר סנד (מהוצאת הקיבוץ המאוחד) ונילי נוימן לעשות את יומן-הרישומים... היו לי לבטים אם לעשות זאת, אבל היה לי הצורך להוציא את הספר. האם הזכרתי שבדפים אלה יש משהו שלא היה קודם (או כמעט ולא היה)? מבחינת אופן העבודה? כן, מבחינת אופן העבודה. דימויים שהתאספו אצלי מראיית טלוויזיה. בימים כאלה אני צמוד לטלוויזיה ורואה כל מה שאפשר... גם צילומים שהופיעו. כל זה נדחס אצלי בזיכרון, כמו תיק של צילומים שאתה יודע מה רואים בהם, למרות שהכל מתערבב זה בזה.
האם רדוקציה, תמצית וחיסול (האופייניים לעבודותיך) יכולים ליצור חזיון מעורפל?
"זהו חזיון מעורב, ברור מאוד. זהו מאגר-זיכרון, שמתמצת הרבה מאוד מראות למראה אחד.
בארץ קשה מאוד להוציא ספר אמנות. בדרך כלל מוציאים ספר על או של אמן, כולל עבודות מתקופות שונות, רטרוספקטיבית. המקרה שלך שונה: אלבום אמנות הכולל יומן רישומים שנעשו בתקופה קצרה. מה הדחיפות בהוצאה זו? מדוע דווקא ספר ולא תערוכה?
"כשהגעתי לתחושה שאני רוצה להוציא את זה... הפעילות הזו, במצב הזה, לא יכולה להיות מנותקת מהזמן ומהאירוע. פה הרצון להוציא את זה היה מיידי. הייתי אדם לחוץ. ולא הייתי היחיד. עובדה, זה לא מקרי שהיתה בתל-אביב ההפגנה הגדולה. וקרה אחר כך מה שקרה. אנחנו נוהגים לשכוח. הדפים האלה שעשיתי, אי-אפשר להציגם בתערוכה, במסגרות. הדרך הפשוטה להביא את זה לציבור היא בהוצאת הספר.
האם ההוצאה ראתה בהוצאת הספר איזשהו אקט פוליטי "סולידי"?
אני לא יודע. תשאל אותם. אני לא חושב שמישהו חשב שעבודה שלי תתקבל כאקט פוליטי, בגלל אופי העבודה שלי.
אתה מזוהה כאמן העוסק בציור-מופשט המתרחק, במוצהר, מתכנים חוץ-אומנותיים העוסקים במציאות קונקרטית כלשהי...
"אני אתקן אותך, אינני 'מתרחק' - אני לא מתעסק... אני חושב שזה מגלה, במדויק, את מה שהעסיק אותי אז, זאת, כמובן, בהנחה שהצופה יודע 'לקרוא' צורה כזו של ציור. תראה, כשאני ניגש לכן-הציור כדי לצייר, אני לא סוגר את הכניסות למחשבה ולמאגרי המחשבה.
הדמויות טושטשו
אם כן, אם יש בהם משהו שונה ומיוחד הקושר אותם למקום ולזמן המסוים, תרשה לי לשאול איך אתה 'מנסח' או 'מסוגנ'" את טבח ביירות לשפה מופשטת?
"אין כאן מצב של סגנון. כל מה שאני עושה מתרחש בתהליכים אליהם הגעתי באמנות, ושהיום אני משועבד אליהם. אינני יודע אם בעשיית הרישומים הללו רציתי 'להתנקות' מן המראות של הטבח או שרציתי לרשום אותם כדי לחזק אותם בזיכרון. לא כל הרישומים שעשיתי נכנסו לספר. ברישומים הראשונים מופיעים דימויים פיגורטיביים - גופות שוכבות והריסות. תוך כדי העבודה הדימויים כוסו, נמחקו, נשתנו וטושטשו. אפשר לומר שמתחת לרישומים המופשטים מסתתרות גופות. בחלק מן הרישומים.
אפשר להשוות את התהליך שאתה מספר עליו עם התהליך שעבר פיט מונדריאן, בתחילת המאה, כאשר יצר את סדרת רישומי וציורי העצים שלו: סדרת עצמים שהחלה בעצים ריאליסטיים-מפורטים ולאט לאט הלכה והתפשטה (מלשון הפשטה) עד שהעצים הפכו לרשת של קווים (מאוזנים ואנכיים). התהליך מ"עץ צומח", דרך "צמיחה", אל "קומפוזיציה" דומה לתהליך בעבודותיך בכלל ובסדרה זו בפרט מ"גופות טבוחים" דרך "טבח" או "מוות" אל רישומים מופשטים המשדרים את המועקה והלחץ שלך ביחס לאירוע הנ"ל.
משה קופפרמן מסכים להשוואה עם פיט מונדריאן ואומר: "כן, אני מעריץ גדול של פיט מונדריאן, אך אינני מכיר את סדרת העצים הזו. ראיתי מעבודותיו באוסף גדול במוזיאון בהאג.
בכל אופן, יש לציין כי הרשת האופיינית לעבודותיו של קופפרמן, היא אמוציונלית ושונה מהרשת השכלתנית ו"הקרה" של מונדריאן. בנקודה זו מזמין אותי קופפרמן להתבונן ברישומים האוריגינאליים ומשווה בין הדפים 'המטופלים' לבין הרישומים המודפסים באלבום. אחר-כך הוא מראה לי ציורי-שמן שצייר לאחרונה ובתנועות-יד משוֶה בין הציורים ומתווה באוויר את המבנה הקומפוזיציוני שלהם. הוא אומר: "אני מעדיף לדבר רק על הזמן ולא על האירועים. מאותה תקופה של קיץ 82 ואילך, ישנה בציורי מעין התמוטטות. מצב שבו הקונסטרוקציה נוטה ליפול ובכל-זאת עדיין מחזיקה מעמד".
תוך כדי התבוננות בציוריו אנו נסחפים לשיחה על האמנות הישראלית היום, על השפעות באמנות, שורשים, מיתוסים, "אופקים חדשים", זריצקי, דנציגר וכו'. אני מהרהר על כך שגם זו בריחה, אחרת, ואחר-כך מותיר את קופפרמן לבדו, מוקף בדפים ובדים, צבע שמן סגול-עכור ואור-שמש ממוזג של חורף 1984.
הרשימה מבוססת על כתבות בעיתון "על המשמר", מוסף "חותם", 20.1.1984, עמ' 19-18; 31.6.1987, עמ' 4.