"אני חושב, משמע אני קיים". (רנה דקארט)

"מוחו של אדם, אף-על-פי שנכלל בקליפת האגוז, הוא

מלך של מרחב מושגי אינסופי יותר מהעולם החומרי".

(ג'ונתן מילר)1 

בסרטו של ז'אק ריווט, "דוגמנית עירום", מתבוננים הצייר (מישל פיקולי) והדוגמנית עמנואל ביאר) זה בזה. המבטים והיחסים המתפתחים ביניהם הם לכאורה מקצועיים, אך יש להם השלכות על החיים (מבטים אירוטיים בין גבר קשיש ואישה צעירה) ועל האמנות (מבטי הצייר, השחקן, הבמאי, הצלם והצופה). בשיאה של מערכת יחסים זו בין השניים, המתקיימת לאורך ארבע שעות של הסרט, הופכים הקשרים המקצועיים "הממוסדים והתקניים", לקשרים שבין צייד וניצוד, תוקפן שובה וקורבן שבוי. את הצידוק לעינויי הדוגמנית, בתנוחות הבלתי אפשריות הנכפות עליה, מנמק הצייר באומרו לה: "אני אפרק אותך עד תום ואוציא את האש והקרח שבתוכך [...] בסוף תקבלי הכול בחזרה." 2

 הצייר, בחתירתו אל ציור טוטלי ואל אמת ראשונית, מוחלטת, שתחבר אותו  שנית אל כוח חיים יצירתי ורענן, מבין כי יזכה בו/בה על-ידי חדירה פולשנית אל תוך תודעתה של הדוגמנית, עמוק יותר מליטוף וציור פני השטח העירומים, המפתים, של גופה. לקראת סוף המפגש ביניהם, ברגעי האקסטזה האחרונים של אקט הציור, הופכת האירוטיקה למיסטיקה והוא משמיע בפניה ביטויים כמו "אור בראשית", "חור שחור" ו"תוהו ובוהו".

 בתערוכתו "מהבטן - מהמוח", מציג אברהם אילת את תוצאותיה של מערכת יחסים מורכבת וממושכת שניהל עם "דוגמנית העירום" שלו - צילום סורק (.T.C) של מוחו. המניע האישי לכך נובע מסיבות אישיות ומשפחתיות: אברהם אילת איבד את הכרתו, ללא סיבה, לפני ארבע שנים. נערכה לו סריקה ממוחשבת יסודית, שלא העלתה דבר. במקביל, אביו הקשיש מאבד את הקשר עם סביבתו, כתוצאה מצבירה של נוזלים ההורסים את תאי מוחו. שקפי הסורק שלו ושל אביו, הצורות שבהם והמשמעויות הנלוות להם, טרדו את מנוחתו של האמן והתחברו אל צורות ושאלות שהעסיקו את מכלול יצירתו של אילת, ברישום, בהדפס ובצילום מאז שנות ה60- ועד היום.

 הצורות האורגניות שבמוח, והצלליות הגיאומטריות של סכיני המנתחים ואביזרים אחרים של בית החולים, החודרים חדירה פולשנית אל המוח, היוו לגביו הד והמשך ישיר לעבודותיו משנות ה-80 בסדרות "נופי בונקר" ו"מחשבות על זכות קיומו של הבוסתן". הגיאומטרי מול האורגני, הצורות השטוחות הסטטיות מול שדות מגנטיים של התרחשות וההשפעה ההדדית של אלה על אלה, היו תמיד, לגביו, מטאפורות לגילויים השונים של המאבק על הקיום האנושי. הרישומים  הראשונים לתערוכה הנוכחית היו עיבוד נוסף לקו אישי זה, אך ההחלטה להשתמש בצילומי המוח, שנעשו לפני שנים מספר, שימשו מאיץ יצירתי בעל משמעות חדשה, נוספת.

 במשך למעלה משנתיים פירק אילת את מוחו/תודעתו לגורמים, מתוך רצון להוציא ממנו את "האש והקרח" שבתוכו ו"לקבל הכול בחזרה", כלומר למצוא את "אור הבראשית", את החורים השחורים, האבודים, של הזיכרון, ואת מהות התוהו-ובוהו של השכחה והמוות. בסוף התהליך מגלה אילת, כמו הצייר שבסרט, כי השאיפה לחדור אל נבכי התודעה/הנפש האנושית, זו שמעבר לבשר ולחומר, נידונה לכישלון-ידוע-מראש. זוהי דרך אל מבוי סתום, לא מפוענח, שאין בו תשובה ותקווה.

 "יש משהו מציק ברעיון, שכל מה שיחשוב ויעשה [האדם] עקבותיו מוליכים לאירועים נוירולוגיים, שאין לו מושג עליהם. למעשה קשה אפילו לרדת לסופו של רעיון זה [...] האמונה שאפשר למפות את התִפקודים הנפשיים במבני המוח היא ישנה מאוד [...] הנפש נתפשה כמין קונפדרציה של סגולות נפשיות - רצון, זיכרון, ראיית הנולד, תפישה חושית וכן הלאה.[...] הבעיה היא שהדרך שבה רואה הנפש את תִפקודיה שלה [...] אינה תואמת בהכרח לדרך, שבה מעבד המוח תהליכים נפשיים, ואותן סגולות, אשר מופו על פני המבנה האנטומי של המוח, הן מלאכותיות ושרירותיות כאותם גבולות מדיניים, המשורטטים על פני המפה הגיאולוגית של כדור הארץ". כך רואה את הדברים ג'ונתן מילר בספרו "מחשבות על מחשבות".3 

 תערוכתו של אילת מציגה את עקבות מאמציו לחדור ולהבקיע את המבוי הסתום, אשר מעבר לו מונחת התשובה לשאלה כיצד הופכים התאים האפורים שבקופסה הגשמית למחשבות, זיכרונות, רגשות ותחושות. בכדי לנסות ולקבל תשובה לשאלותיו-תהיותיו-מצוקותיו נקט אילת תחבולות שונות והפעיל אמצעים מגוונים: הוא רשם בפחם על גליל נייר ארוך; הוא חרט וצרב תחריטי נחושת; שרט, גירד וצבע שקפים של סורק; צילם צילומים, תיעד ומִחזר רישומים בצילום ועיבד נתונים במחשב ובווידיאו. כל האמצעים הללו כשרים בכדי ללכוד ולחקור את "רוח הרפאים במכונה", כינוי ל"נשמה", בלשונו של גילברט רייל. 4

 רישומיו, תחריטיו ושריטותיו של אילת, דומים לליטופיו ולעינוייו של הצייר בסרט. הם שואפים לקלף את העור והחומר של המצע והנושא ולחדור עמוק דרך הבשר אל המקום בו חבויה התודעה הזוכרת את ראשיתה וחוקרת את אחריתה. הצייר בסרט משתמש בדוגמנית                 

כבמוזה וכבמראה להשתקפות נשמתו. אילת בוחר במוחו ובמוח אביו. בסרט, בסוף התהליך, נסער הצייר מן התוצאה המתגלה לעיניו והוא קובר את הציור בתוך קיר הלבנים בסטודיו, בלי שהצופים יזכו לראות את המוצר הסופי, המוגמר. לאספן, שהזמין את הציור, הוא מכין, מבעוד לילה, ציור אחר, יפה, שאינו מכיל בחובו את הנפש המעורטלת ממסכותיה.

 אילת משחק משחק כפול: הוא  מתחזה לדוגמנית העירום, המגלה את גופה ללא כחל וסרק, באמצעות חשיפת הבטן הרכה (רישום רגשי-אקספרסיבי, "מהבטן"). אך, בו-בזמן, הוא משחק את תפקיד המדען-החוקר-התצפיתן, העוטף את תגליותיו במסך של נוסחאות וסימנים-מוסכמים מקצועיים (רישום וצילום נוסחתי, גיאומטרי, "יבש", "מהמוח", המצטט ומאזכר צורות ודימויים מתולדות האמנות, הבוטניקה, הזואולוגיה והאנטומיה). אם בתחילת המסלול של התערוכה מאמין הצופה כי יקבל תשובות לחידת המוח/הנפש, הרי בסופה הוא מודה, כמו האמן, כי המסכה היא המשמעות, כשמו של אחד הרישומים מ1992-.

 אילת פותח את תערוכתו בתצלומי סורק צבעוניים מעובדים במחשב. הצילום הטכני-מדעי, ללא מגע יד וללא ביטוי אישי, מבטיח אמינות אובייקטיבית ותשובה מוסכמת ומוחלטת. אך עיון מעמיק בהדמיה הממוחשבת מגלה צורות חדשות, שאומנם היו קיימות במקור, אך זכו להדגשה ולעיבוד: אורגניזמים זרים, עוברים, צמחים, גבישים וצורות מסוגננות של ונוס מוולנדורף הפרה-היסטורית. המבט של החוקר מתחלף במבט של אמן, שדמיונו היוצר מכליב צורה אל צורה והופך אינפורמציה למטאפורה מרובדת. כך, בלי משים, הופכות העובדות היבשות של המוח/המחשב להזיות צבעוניות, פסיכודליות, אשר חושפות את זרימת התודעה בתוך הגנזך האנושי.

 "ההשקפה העממית הוותיקה על הנפש רואה בה מעין חדר פנימי, שבו מצויות תמונות של העולם שמחוצה לו ושיחות המתנהלות בלשוננו [...] תמונה מעין זו [...איננה] נבדלת בהרבה מן התפישה העממית, שחשיבה פירושה שיש לך דימויים או שאתה מדבר אל עצמך [...] תמונה זו של הנפש כמאגר דימויים היא מעין גירסה מוקדמת של הדגם המחשבי של הנפש, הרווח היום." (ג'ונתן מילר) 5

 הרדי-מייד מטופל גם במישור המילולי, על-ידי הפניית המילים הטכניות, המופיעות על גבי הסורק, לכיוון מטאפורי. מילים כמו: "פגום/תקין" או "L/R", המתייחסות לצדדיו של התצלום ולמצב תקינותו, מקבלות הסטה לעבר משמעות אחרת: מצבו של המוח ואונותיו, השמאלית והימנית. צמדי המילים "מהבטן/מהמוח" או "טוב/רע", המופיעים בחלק מן התצלומים, מאשרים תחבולה זו של אילת.

 באביב 1983 הוצגה תערוכתה של מיכל נאמן במוזיאון תל-אביב, ביתן הלנה רובינשטיין. התערוכה, באוצרותה של שרה בריטברג-סמל, כללה גם עבודות מן הסִדרה "המוח והלב" מ1980-. המוח והלב בציוריה של נאמן היו דימויים שנלקחו מספרי אנטומיה וייצגו עולם אינטלקטואלי ועולם אמוציונלי. יחד עם זאת צבעיהם סימנו מטאפורות: "לב לבן - לב צחור, לב טוב: מוח שחור - מוח אפל, מוח רע".6

 אוצרת התערוכה עמדה על כך ש"סידרת 'המוח והלב' ממשיכה את רעיון הפיצול, כשהיא נותנת בו סימנים: מוח, לב, הניתוק ביניהם והשאיפה להאחדתם - ליצירת תואם ביניהם.[...] השאלה על היחס בין המוח ללב מכילה גם את השאלה על הטוב והרע.[...] לסִדרה כולה אופי של אמבלמות [...והיא] שרויה באווירה של המאה ה19- הפוזיטיביסטית, זו שהאמינה ביכולתה להבין ולהסביר את 'העולם בו אנו חיים'."7

 אברהם אילת בייאוש מפוכח, מבין כי לא יוכל להבין ולהסביר את העולם שבו אנו חיים, עולם שייצוגיו החיצוניים הם פרי בריאה של ייצוגים תבניתיים, חלקיים ומתעתעים, בתוך המבוכים הפנימיים של המוח. הוא מבין כי המוח איננו רק "עצם גשמי, מכונה או מכשיר,  שבעזרתו אנו חושבים [...] אלא מקבץ של הרגלים ונטיות, וגם ביצועים, שאין לנו גישה אליו אלא בתנאים מיוחדים במינם." מילר) 8

 החקירה בנבכי מוחו/תודעתו, מטלטלת את דמיונו ואת מחשבותיו של אברהם אילת אל האדם הקדמון. הוא קושר בין גולגולתה של "לוסי" (שלד של אישה מלפני 3.5 מיליון שנים, שנתגלה ב1975- על-ידי חוקר בשם ג'ונסון, אשר כינה אותה בשם זה) לבין גולגולתו הוא. המילים "ג'וסי-לוסי" (JUICY LUCY), שפירושן "לוסי העסיסית", מופיעות במספר רישומים ותחריטים ומטעינות אותם בהקשרים מיניים. הקשרים מילוליים אלה מתחברים אל דמותה של ונוס מוולנדורף הפרה-היסטורית, אמא-אדמה דשנה ועסיסית, העולה מתוך הצורות שבמוח האנושי. לצידה ועליה "מרקדים" ו"צדים" גברים בתחפושות איל, על-פי רישומים וחריטות על קירות המערות.

 כמו הצייר בסרט, נתפס אברהם אילת במלכודת המבטים: מה שהתחיל כמבט חוקר וענייני, הופך בסוף התהליך למבט אינטימי חומד, מיני וקטלני, של צייד הנופל ברִשתה של הדוגמנית השבויה. החקירה המדעית והניתוח בסכין המנתחים הקר מתלכדים עם האקט הרגשי, החם והאקספרסיבי, של סכין הציידים המפלחת את הניצוד, או של חדירת הפין במשגל. תשוקת החיים חוזרת ונשנית בעבודתו של אילת, מוטרדת ממחלות או מגורמים המאיימים לתקוף את המרכזים החיוניים ביותר בגוף האדם ובמיוחד את המוח. אברהם אילת, מתוך מצב זה של סקרנות ופחד, מקדים תרופה למכה ונועץ סיכות-וודו אל תוך מוחו, מתפלל לרפואה שלמה, כשתגובותיו נודדות בין הרגשי והשכלי, "מהבטן-מהמוח".                           

1. ג'ונתן מילר, מחשבות על מחשבות, ספרית אופקים/עם עובד, תל-אביב, 1983.

 (מאנגלית: מאיר ויזלטיר), עמ' 211.   

2. על הסרט ראה מאמרו של דני מוג'ה, "ובתפקיד ידו של האמן..." מתוך: סינמטק, כתב-עת לענייני קולנוע בהוצאת סינמטק תל-אביב, מס' 65, נובמבר-דצמבר 1992, עמ' 17-14.

3. ג'ונתן מילר, שם, עמ' 133-34.

4. שם. עמ' 202.

5. שם. עמ' 97-96.                                                 

6. שרה בריטברג-סמל, מיכל נאמן 1983-1975, קטלוג מוזיאון תל-אביב לאמנות, 1983.

7. שם.

8. ג'ונתן מילר, שם, עמ' 121-120.

כתב העת "סטודיו" מס' 39, דצמבר 1992, עמ' 31-30.