מסעותיו של פרש ללא מולדת : שמחה שירמן
"נולדתי בגרמניה ב1947-, במנזר ששימש סנטוריום לפליטים. הורי, ילידי פולין, הגיעו לשם כפליטים. בתעודת הלידה שלי נכתב 'ללא ארץ'. אמי חוותה את השואה במחנה הריכוז שמוטהוף שבצפון גרמניה, יחד עם אמה, אשר גוועה מרעב שלושה שבועות לפני השחרור", מספר האמן שמחה שירמן.
בימים אלה נפתחה תערוכתו, "מתוך פרקים במסע של פרש בלי יד SS 300492-300447", במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן. התערוכה היא מיצב המורכב מצילומים ומאובייקטים שונים, השולחים ומשליכים את המתבונן בהם אל המחוזות האפלים של הזיכרון הקולקטיבי שלנו.
מתוך תיאור שכותב שירמן ליד אחת מעבודותיו:
"כשנולד פרש בלי יד, עמד השמש באמצע השמים. יושב על סוס העומד בקושי רב על רגליו בא לאוויר העולם. קטוע יד היה מרגע שנולד והוא זוכר כמו היה מתבונן בתצלום ישן, את הצעקה החנוקה שבאה עם הרעש ועם האבק ועם העשן השחור, והוא זוכר את זרם הדם הדביק ואת הזעקה המתפרצת לבכי מתגלגל עם בואה של ההכרה החד משמעית כמו נקודה קטנה בסוף משפט. אלא שמאז פנה ללכת, "הלכה לי היד!? הלכה לי היד!?"
שמחה שירמן הוא, מסתבר, עוד אמן ישראלי אשר מעז לצאת מן הארון ולגעת בגחלים הלוחשות עדיין במשרפות הכבויות של מחנות ההשמדה. לצאת מן הארון, במקרה הזה, פירושו לצאת מארון המתים, לשחרר את הרוחות החבויות המנסות להשתחרר מן הקופסה השחורה בתוכה נכלאו תחת הכותרת "זכר השואה". במקביל אל ההווה והעתיד - קיים זמן
נוסף, מיתולוגי. זהו זמן מקובע, סטטי, מעיק ללא מרפא, בו אירוע טראומטי חרץ חריץ עמוק בתקליט הזיכרונות, וזה חורק את ניגונו שוב ושוב, בהווה מתמשך ללא סוף.
החיים זורמים בגוף, נעים בקו הרצף אל הזקנה והמוות, אך בתוך הנפש המיוסרת נעצר השעון בנקודת זמן אחת, החיה את חייה יום-יום ושעה-שעה, נוברת בראש ומרוקנת אותו מכל זיכרון נוסף. לא, שירמן איננו ניצול שואה במובן המקובל של המילה. הוא שייך לדור השני או למיליון השביעי, לבניהם של ניצולי השואה אשר ינקו שתיקות וחלמו סיוטים לא להם, שהוזרקו אל מערכות העצבים וכלי הדם יחד עם פרוסות הלחם וכפות המרק שאכלו בשביל הוריהם.
כולנו פרשים בלי יד
עד לפני כשלוש שנים, היה שירמן מוכר כאחד מגדולי הצלמים-אמנים בארץ. תצלומיו האינטימיים, בגוונים אפורים רכים, שידרו פיוט ורומנטיקה. נופי העיר והנמל בעכו, סוס אביר לבן מתמוטט, מצבות בבית הקברות בעכו, סירות דייגים ריקות המתנודדות על פני המים, פנים, בית, עירום מעודן. צלם-משורר המרבה בשתיקות.
מאז 1990, השתנה משהו בו וביצירתו, כמו נקרע בתוכו איזה פתח סודי ושדרים חבויים החלו לשלוח איתותי חיים או מצוקה. בתערוכת "אחרית דבר" שהתקיימה לפני כשנה בגלריה האוניברסיטאית בתל אביב, הציג שירמן עבודה חדשה, גדולת מימדים, בשם "אנחנו בנות גרמניות". היה זה פאזל צילומים שחיבר מין, אלימות, שואה ותולדות אמנות למכלול מושגי מהמם. מול עבודתו זו, הבנתי ששירמן פתח את הדלת ונכנס לחדר השחור של ילדותו.
בתערוכה הנוכחית הוא מכניס את כולנו לחדר שלו, ואנו נאלצים להתוודות שזהו גם חדרנו. אנו - ששנים רבות התכחשנו לחדר הסגור, שהיה מוסתר מעין זרה ומעינינו שלנו, שהרכבנו משקפיים תוצרת ישראל והבלטנו בגאווה את קוצינו - נאלצים להודות בקיומו ולטבול את גופינו במים שעמדו בתוכו.
תערוכתו של שמחה שירמן מכה בפרצופינו ואומרת לנו את מה שלא רצינו לזכור או לדעת: אנו לא יכולים להיות ישראלים-יהודים חדשים בלי זיכרון כאוב ובלי שורשי גלות. עלינו להודות בכך שאנו פרק נוסף במסעותיו של היהודי הנודד, פרש בלי יד, הנושא על זרועו מספר קלון מקועקע.
האמן כאדם תלוי
מהו מבנה המיצב?
"המיצב כולל שלושה חדרים בגדלים שונים. בחדר הראשון, יש דיוקן עצמי המורכב מפסיפס של צילומים שצולמו בתקופות ומקומות שונים במכונת צילום אוטומטית. מולם יש צילום מוגדל של אחד מתוך הצילומים הללו. בצילום גדול ונוסף, נראית סירה ריקה על קו האופק.
"באולם השני, הגדול, יש צילומים גדולים בצבע ובשחור לבן ואובייקטים שמכילים גם צילומים. בין היתר, יש שם דיוקן עצמי כסנט-סבסטיאן, תיבת ספרים עם צילום של לב אדם משומר, דיוקן של אדם ושלד ולידו דיוקן אישה-אלה פרה-קולומביאנית, דיוקן גדול של אמי, מגדל שמירה, דג-שטן (דיונון) מפלצתי, דיוקן אשתי עם תחבושת על עינה, תיבת עץ עם צילום צבעוני של עומר, בני, כשהוא ישן ומכוסה בכיסוי מיטה שבין עיטוריו מופיעות האותיות SS, וצילום צבעוני נוסף - 'להורי היה חלום' - בו אני ניצב בבגדי עבודה על רקע עבודותי, ואוחז נרתיק של כינור.
"בחדר השלישי והאחרון, תלוי הנוף הפולני: רצף של עשרות צילומי בזק שצילמתי בביקורי בפולין ובמחנות ההשמדה. מולו - רצף של 16 צילומים צבעוניים של ים, בתאורה משתנה וקו אופק גבוה. ביניהם יש שני צילומים צבעוניים גדולים: אדם (אני) תלוי על חבל בעירום, ואישה עירומה מעונה עם רגלים מפושקות, מונחת על שולחן. אנו משוחחים לפני הפתיחה, ועדיין יכולים להיות שינויים בהצבה".
חל אצלך מהפך בין שירמן הצלם האינטימי, הפיוטי והרומנטי, לבין שירמן הנוכחי.
"ההבדל הנראה לעין הוא אופן הטיפול בחומרים. אין אקספרסיה. יש שימושים באפור של הצילום ובאפור של מצע האלומיניום, שהוא חומר רזה, גולמי, לא גמור, משטח עבודה שרוט, המגיב לכל דבר. בצילומים הצבעוניים יש דרסטיות ותיאטרליות, במקלט המשמש לי כסטודיו, שהוא עולם ממשי. כאשר צילמתי את עצמי כאדם תלוי, חנקתי את עצמי כמעט עד הסוף. התוצאה עם הראש הסמוק היא אמינה, אבל עם כל האלימות שלהם, הצילומים הם אינטימיים. יש נגיעה באינטימיות דווקא ובמיוחד כשמדובר במין, אלימות, שואה ומשפחה. כאשר הדמויות שאני מצלם הן של בני, אשתי, אמי וכו', צילום הבזק התמים, המוגדל, מעביר את האינטימיות כמו גם את עקבות החרדה מפני המוות. עומר
בני המצולם ישן, נראה גם כעומר המת".
אבא שותק, אמא צועקת
בשם התערוכה וברוב העבודות מופיעות שתי סדרות של מספרים, והאותיות SS. מה משמעותם?
"זה המספר האישי שלי, שהוא אובייקט. הוא מורכב מתאריך הלידה שלי, 30.4.47,
ותאריך הלידה שלי בשנה בה יום ההולדת שלי נפל על יום השואה, 30.4.92. שתי האותיות, SS, הן סוג של איסור, טאבו, אבל הן גם ראשי התיבות של שמי ושם משפחתי. בגלל השניות הזו, אני חותם כך את שמי".
המיצב מכיל דימויים רבים של מוות, המבליע יופי, מין ופורנוגרפיה, קיטש, סטיות ועיוותים רפואיים, אגדות ומיתולוגיות על עולם המתים ומסע הרוחות למחוזות אחרים. מה מקורם של הדימויים והאם קורותיו של הפרש בלי היד הם גם קורותיך?
"כאשר אני מתבונן בילדותי, אני סוחב אתי שלושה דברים: ראשית, שתיקות ארוכות על כל המשתמע מזה, מופנמות, קושי להחצין רגשות, וכשהם מוחצנים - זה באגרסיביות. היה פער עצום בין ביטויי הרגשנות של אמי ושל אבי: זו צועקת וזה שותק.
"עוד דבר מהותי הוא אלבום תמונות שאיננו. לאבי אין אלבום תמונות, לאמי יש תמונה אחת של הוריה ותמונות בודדות של משפחתה. כשאין אלבום, נוצר מצב של זיכרון מחוק. עוד דבר שאני סוחב זה סיפור מסתורי על אחי המאומץ שרק בזמן משפט אייכמן סיפרו לנו את האמת אודותיו.
"נולדתי בגרמניה לפליטי שואה. ב1948- עלינו לארץ וגרנו בעכו. היתה לי ילדות צבעונית מאוד, עם כל הדתות, המיסטיקה, הים, העיר העתיקה, הדייגים והשכונה הקטנה, שבה כולם מכירים את כולם. אין מוזיאונים ואמנות, אבל יש הרבה קולנוע (מועדון הסרט הטוב) בית תרבות, מנוי בתיאטרון חיפה וספריה פרטית להחלפה. כילד, התפלחתי המון, ראיתי את ברגמן ופליני, ואת 'המלט'. זה היה בקולנוע 'בוסתן', נהגנו לשבת על החומה, צופים בסרט, והים מאחרינו. כמו בסרט 'סינימה פרדיסו'.
"כשהייתי ילד, הגיעה אחותה של אמי מרוסיה, עם בעלה ובתה. הם הביאו לי 'פנס קסם' וסרטונים עם סיפורי ילדים ברוסית. הייתי עורך ערבי-הקרנה לחברים, וממציא סיפורים על פי התמונות. היה גם כדורגל, ותנועת נוער, והשואה שטפטפה ברקע. כילד, זה לא עניין
אותי ולא לחצתי לדעת, אבל עד היום לא שמעתי את קורותיהם של הורי".
עיר של הלוויות
מתי נפגשת עם המוות?
"עכו היא עיר עם הרבה הלוויות משונות: הנוצרים מלווים את המת עם תזמורת, מוסלמים קוברים את מתיהם בצניעות ובהיחבא, וכו'. אני זוכר את הסבלים, את המת השוכב מוקף נרות, את הסקרנות להציץ, את נשיאת הארון על הכתפיים עד בית הקברות.
"בכיתה ג' נפטרה ילדה מהכיתה שלי, שרה שמה. אני זוכר את היציאה להלוויה ואת מראהו של ארון העץ הקטן. עמדתי לפני הילדים, ואמרתי להם שלא צריך להיות עצובים כי שרה הפכה למלאך.
"בספר התנ"ך לילדים, שהכיל רפרודוקציות צבעוניות, אהבתי את התמונות של שמשון האומר 'תמות נפשי עם פלשתים', את דניאל בגוב האריות, והגר במדבר, עם בנה הצמא למים. מפגשים עם גוויות של ממש, עם פצועים והרוגים, היו לי בצבא, בסיירת 'שקד'. לא הייתי ממש במלחמה, אבל היו בט"ש ('בטחון-שוטף'), מארבים, יריות והרוגים. ואחר כך,
המילואים והאינתיפאדה. הצבא היה דבר מרכזי בשבילי כלוחם בסיירת, הדחף לאקטים של אלימות, רוע וכאב, ומצד שני - התנגדות תהומית לכל זה, הומנית.
"בבית, קיבלתי חינוך לערכים כמו צניעות, פשטות הליכות, יושר, טוב לב, עבודת כפיים. הספרים היו ערך מרכזי. ועם זאת - היו נטיות הרסניות. זהו פרדוקס אדיר - שתי ישויות בדמות אחת. אני רוצה להאמין שמטבעי אני אנושי, הומני וזהיר. קשה לי עם אלימות,
יחד עם זאת, יש בי מין דחף כזה לסכנה ולמצבים גבוליים. אם לא הייתי עוסק באמנות, אולי הייתי רוצח או משוגע".
קטע הלקוח מהעיתונות, ליד אחת מעבודותיו של שירמן:
"פתאום אחד מהם צעק: 'זאת ערביה מלוכלכת, בואו נראה לה מזה זה. בתוך שניות הם אחזו בזרועותי וגררו אותי לחצר האחורית של בית סמוך. בחיים לא פחדתי כך'. דומיניק, נערה גרמניה בת 14, שיער שחור, יפה, לבושה שחור על פי אופנת הצעירים בגרמניה, ולצווארה כאפיה שרכשה בשוק, הותקפה על ידי חבורת נערים מגולחי ראש. היא נדחפה אל הרצפה ליד עמודי חבלי הכביסה. איש מדיירי הבניינים הסמוכים לא הבחין בנעשה. פיה נחסם שלא תצעק, ובעזרת בקבוק בירה ריק שפייתו נשברה, יצר אחד הנערים על לחיה הענוגה ציור קטן (צלב קרס)".
"לאחר שחזרתי מלימודי צילום בניו יורק, הפכה עכו לנושא המרכזי של צילומי. בשלב מאוחר יותר, בשנת 1990, כאשר עברתי לסטודיו חדש במקלט גדול, החלטתי לנסוע לגרמניה. תכננתי טיול שישלב ניגודים חריפים: מחנה דכאו, תרבות גרמנית של טירות, אחוזות ואבירים, ופורנוגרפיה של בארים, פאבים ופיפ-שואו. צילמתי כל הזמן, ואספתי חומרים.
"הגעתי גם למקום הולדתי, ופגשתי נזיר שהראה לי את חדרי הלידה. זה היה במנזר סנט אנטיליין, קדושה נוצרית העוסקת בריפוי עיניים. יש שם פסל המראה אותה מחזיקה ספר פתוח ובו ציור של שתי עיניים.
"חזרתי לארץ, והתחלתי לעבוד על החומרים, אחר כך, הוזמנתי להשתתף בתערוכה בברלין, 'המורשת היהודית'. הציעו לי קיר של 6X6 מ'. כאשר חשבתי על הקיר, ראיתי לנגד עיני פסיפס של צילומים קטנים.
"בשיחה שהיתה לי באותו זמן עם פרופ' מרדכי עומר, הוא זרק לי רעיון: לצאת מהשלם אל הפרט. החלטתי לעשות עבודה שיש בה דימוי גדול אחד, וממנו יוצאות יחידות קטנות. כך נולדה העבודה 'אנחנו בנות גרמניות'. הטקסטים, הצילומים, הנגיעות, כבר היו בעבודות קודמות, אבל מכאן ואילך החלו העבודות הגדולות. חשוב לי להדגיש ברמה המושגית, שאני מתעסק בצילום. גם עם יש אובייקטים, האוריינטציה היא תמיד צילום ויציאה ממשהו קונקרטי.
"כשהייתי בגרמניה, במהלך התערוכה, שכרתי רכב יחד עם עוד שני צלמים ישראלים, מיכה קירשנר ואבי גנור, ונסענו לפולין, לאושוויץ. בנסיעה היתה לי תחושה שאני מכיר את המקום הזה. מצד שני, היתה גם זרות. צילמתי צילומי חטף, בלי מחויבות, והתברר לי שהיתה בהם עוצמה. כך התגבשה סדרת העבודות 'הנוף הפולני', ואחר כך, 'הנוף הישראלי'.
שמתי לב שאתה מרבה להשתמש במספר 13 או ב-13 חלקים. מה מסמל המספר הזה?
המספר הזה?
"בזמן המלחמה אבי ברח לרוסיה ונדד שם. הוא חלה באיזושהי מחלה ואושפז בבית חולים, הבריא, חלה שוב וחזר לשם. במהלך האשפוז, הוא שמע את אחת האחיות אומרת שהוא שייך לחדר 13. זה היה חדר המתים. מזה הבין, שלא יטפלו בו. חולה וחסר כוחות נמלט משם ואיכשהו התאושש והבריא. מאז, הפך מספר 13 למספר חיים. בתערוכה יש ארון
עם 13 מגירות, 13 ספרים, תצלום של בלוק 13 וכו'".
ועוד קטע שחיבר ליד אחת העבודות:
"רקוויאם לדג השטן. תמנון הענק הנקבה מטילה ביצים פעם אחת בחייה ואז היא מגינה עליהן ומטפחת אותן במסירות במשך שישה חודשים, עד שבוקעים מהן תמנונים צעירים ואז היא מתה. כשהקיץ יעבור והחורף והאביב יבואו, אוריד את הסירה למים ואני בתוכה".
בחודשיים הבאים יראה לנו שירמן במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן, כי גם המפלצות היו והינן אנושיות. אנחנו כבר יודעים שאם לא כורתים את זרועות התמנונים כשהם עוד קטנים, הם הופכים למפלצות גלוחות ראש.
פורסם בעיתון "על המשמר", "חותם", 7.1.94, עמ' 13-12.