דברים נוראיים קורים שם: מיכה קירשנר
שעת חצות במחנה המעצר קציעות, בנגב. במשך 6 שעות אני צועד הלוך ושוב לאורך שביל החצץ, החוצץ בין המכלאות. אני מתבונן ומאזין בקפידה למראות ולקולות. מעולם לא ספרתי את ימי המילואים ולא דאגתי לחופשות רבות ככל האפשר, כמו במילואים אלה בקציעות, היא אנצאר 3. לברוח. להתנתק. לא להזדהם ולא להתקרנף. כששבתי הביתה נשאלתי: איך היה? אילו זוועות ראית-עשית? התחמקתי מלהשיב. סירבתי לספר. למי יש לספר? לשם מה?
ביני לביני מצאתי את עצמי ממלמל: לא ראיתי ולא עשיתי שום דבר נורא. ואכן לא ראיתי זוועות מן הסוג שהבטיחו לי או שחששתי מפניהן. אחר-כך תפשתי את עצמי מהרהר: זוהי הזוועה. האטימות שלך, קהות החושים והרגשות. העובדה שאתה מוכן לקבל את זה כ"לא נורא". זוהי הלגיטימציה להתהוות הגרוע יותר והגרוע יותר ממנו...
שעות התבוננתי במרכיבים הבנאליים של הרע, עד לאותה שעת חצות בה פסעתי בין המכלאות המוארות באור הקר והלבן של הזרקורים. האור סנוור את עיני כמבזק של מצלמה, ובבת-אחת קלחו מראשי ההשוואות החזותיות. ההשוואות מהן פחדתי יותר מכל: הנה שביל החצץ והנה הגדרות הכפולות... כזהו הסדר הגיאומטרי, הדיוק והסימטריה... הנה
הם מגדלי השמירה, רמפות האדמה המסתירות והמפרידות בין גוש לגוש. הנה המכלאות עצמן, דרגשי העץ, שירותי-השדה, המקלחות... הנה האש והנה העצים ואיה השה לעולה? אני, סטטיסט במשחק-אימים, מחליף תפקידים מקורבן לתוקפן ומריץ בראשי את קסטות הזיכרונות מן הביקור במיידנק ונדהם כיצד - חזותית - הדמיון מצמרר...
אני מדגיש לעצמי: 'חזותית בלבד!' ומוסיף: אסור להשוות! הסיטואציה, הנסיבות, הסיבות, התוצאות - הכל שונה!
ובכל זאת, העיניים אינן מרמות: הגדרות אותן גדרות, (אבל שם הזרימו חשמל), המגדלים אותם מגדלים, התאורה, הסדר, המכלאות, האוהלים - לא, שם היו צריפים. ומעל הכל אותה בירוקרטיה צבאית ההופכת את השפה הרגישה לצופנים מנוכרים. כך הופכים שמות של פרחים לעמדות סטנדרטיות עם תו-תקן צה"לי. ורדים הופכים לקוצים בחום המדבר, בלהט האינתיפאדה.
חלפו שבועות רבים מאז המילואים ההם והמראות שאינם מרפים מתקשחים לצלליות שחורות מצוירות על עצים, בדרך לתערוכה הבאה.
אנשי המרד
דומה כי אותה רגישות, אותם חיבוטי בטן, אותו דמיון ויזואלי טעון ומצמרר הוא שהניע ודחף את 'מיכה קירשנר', צלם-אמן-עיתונאי ב"מוניטין", לצאת למחוזות האינתיפאדה ולהאיר את התאים האפורים באור המבזק של מצלמתו.
הסופר דוד גרוסמן נשלח על-ידי "כותרת ראשית" לשטחים שמעבר לקו ושב עם "הזמן הצהוב". הוא סיפר את מה שידענו והדחקנו מתחת לשטיח הירוק של האדמה הנוראה הזו. הצלם-אמן מיכה קירשנר יצא לשטח מצויד במכלול סדנת הצילום ואביזריה, כאנתרופולוג היוצא לתעד תרבות אחרת, ומצא את עצמו בעין-הסערה. התצלומים שהביא פורסמו בהמשכים, בלוויית הסברים ענייניים, במוסף השבת של עיתון "חדשות", בחודשים ספטמבר-אוקטובר .1988 מדי שבוע, שני תצלומים גדולים בשחור-לבן, מנה מדודה של זוועה מאופקת ואסתטית לאזרח המתרווח בכורסתו ומציץ בעיתון. כמו ב"פוטו-רומן", סיפור בהמשכים ל"אנשי המרד".
קורבנות? תוקפנים? מתנערים? מורדים? לא. אנשים. ללא כחל ושרק. ללא פוזה. ישירים מול המצלמה, עם פצעיהם, מומיהם וכאביהם. מה זה עושה לך? מה זה עשה לקירשנר?
התצלומים נתפשו כאונס-מנטלי, כחדירה פושעת לתודעה הקולקטיבית המנומנמת והמסתגרת. זה עשה רעש שהניע מספר אדוות בשלולית המקומית. קירשנר רואיין, צוטט והושתק.
כיום, בסטודיו המרווח שלו בלב תל-אביב הוא זהיר ומיואש. מעדיף להראות את התצלומים וקטעי העיתונות. "תרשום מה שאתה רוצה מתוך מה שכבר אמרתי. אין ציטוטים חדשים, אין אמירות נוספות".
בין המילים אני קולט את מותו הסמלי של השליח, איש הבשורה אשר העמיד את הראי מול סדום החטאה.
"כשהתחלתי לצלם עיתונות הסתייגתי מצילום עיתונאי יבש שלא נוקט עמדה. היום אני חושב שמי שעושה את הציונות האמיתית בצילום נמצא בשטח... היום אני מרגיש את עצמי פחות חשוב ממה שחשבתי בזמנו".
גם הצילום עצמו נעשה פחות חשוב. "יש בו המון כוח, אבל אני לא מאמין שצילום טוב שלי יעביר אי-פעם מישהו על דתו. אתה נוטה לתפוש עצמך בגודל האמיתי שלך. יש גם אלמנט של ייאוש בעשייה עצמה. ייאוש שהוא חלק מהסיפור המקומי. הידיעה שבעצם אתה לא עושה כלום. אני מאוד אוהב לצלם, אבל אני מייחס לזה אפקטיביות קטנה. אני מתחיל לשאול לאן מתדרדרת המרכבה הזאת"...
קירשנר עבר מספר תחנות של מודעות אל השדר הזה מאז ילדותו ב"חממת גן-עדן" ברמת השרון בשנות החמישים. אחר-כך מלחמת ששת הימים, יציאה ללימודים בארה"ב (1970), הצלחותיו כצלם עיתונות (ב"מוניטין"), תערוכת יחיד במוזיאון ת"א ועתה תצלומי "אנשי המרד".
"בדיעבד, בששת הימים ירדתי מהקונספט המאיר הר-ציוני, מסיפורי ירון זהבי ("חסמבה") ומיחידה 101. לקח לי הרבה זמן להבין, שפה יש ממשל צבאי והמקופחים אינם נמצאים רק בדרום-אפריקה או אמריקה. כילד, ידעתי כל פרט על איך מרטין לותר קינג נרצח, אך לא ראיתי את המעברה שמול העיניים".
"רק כשהגעתי לניו-יורק, רק אז הבנתי מה עשינו בששת הימים, מה עשינו עם המעברות. בניו-יורק נתקלתי באנשים אחרים ובפתיחות אחרת. מדברים על הכל חופשי, מעשנים חופשי".
"בניו-יורק הבנתי שני דברים: הבנתי שהפספוס הכי גדול של המדינה זו הצורה שבה טופל החינוך של אנשי המעברות והטמטום של הסטטוס-קוו שהגענו אליו אחרי המלחמה. עכשיו, ב88-, אתה מגלה במדינה אוכלוסיה שהסיסמה שהכי תופשת אותה זה 'תנו לי לטפל בהם'. אנחנו מדינה מטורפת וכולם מוקצנים עד הסוף. זה ייאוש מוחלט. אני לא חושב שיש לי כוח להסיט ולנתב את העגלה. זה לא הזמן הצהוב, זה הזמן המושאל..."
"אני חושב שהדבר הכי פחות אחראי שאני עושה זה להמשיך ולגדל את הבת שלי בישראל... אבל אינני רואה את עצמי עוזב. אני מפחד להיות מהגר. אני קשור ומחובר לכאן. יש לי געגועים לישראל של פעם במובן של 'ישראל עם תקווה'. ישראל עם סוג של ציונות קונסטרוקטיבית - עבודה, תעשייה, קיבוץ, יצירה. כן, אני מתגעגע לזה".
תחנות-השבר של קירשנר עוברות גם ב-73, כאשר תפש ש"אנו מפסידים נקודות ואנחנו כבר יורים גם בילדים, אמנם ברגליים. אנחנו כבר לא עם-סגולה".
אחת מתחנות המודעות שלו קשורה בשואה, כמו רבים אחרים: "כל הסיפור בארץ הוא יצרי. מדינה של קורבנות השואה. ההורים שלי, רשמית, הם ניצולי השואה. למעשה, כולנו קורבנות השואה, חיים בחרדה מהכחדה טראומטית ומקרינים את זה על כל הסביבה. לכן הכוחניות הזו. 'שנית מצדה לא תיפול' זה מהפאניקה ולא מהראש".
אחרי שנים רבות של צילומי דוגמניות בתאורה ובסביבה דרמטית ומבוימת; אחרי שנים של צילומי פורטרטים מבוימים של אנשים מן הצמרת השלטונית והתרבותית וסתם "עמך", הוא הגיע אל "אנשי-המרד". לא המרד על הבאונטי, לא צילומי אשליות-החיים אלא החיים עצמם, במלוא עוזם: המרד נגד היהודים - האינתיפאדה. תצלומי ערבים.
אבא, אתה מפיל את העץ
קירשנר, בדומה לאירווינג פן, בודד את דמויותיו מסביבתן מול המצלמה, וחושף את פגיעותן ישירות, ללא עטיפות. שבר הוא שבר. צלקת היא צלקת ועיוורון של ילדה קטנה ערבייה הוא עיוורון שאין לו כפרה. רגש האשמה מתעמת עם הבחילה והקבס, "המוסר היהודי" מתמודד עם האטימות וקהות-הלב.
הבידוד הזה, החיתוך הנכון, מוציא את דמויותיו מן הבדידות והאנונימיות. "מקומי נפגע בהפגנה" הוא ניסוח המזהם את השפה, המנכר אותה. לעומת זאת פניו של אותו "מקומי", מבטו, עווית פיו, תנוחת גופו, הצלקות ושמו הנחשפים אלינו ישירות, מחזירים אותו למקומו הטבעי - אדם, בשר ודם, איש כמוני וכמוך. איש ש"חטף בביצים" ועתה תמונתו, כמו איקונין מאגי, מנסה להחזיר לך מתחת לחגורה.
תצלומיו של קירשנר עוררו תגובות: מכתבים למערכת, הטרדות טלפוניות, הערכה וזעם תוקפני.
יוסי ביילין כתב: "אני מרגיש טרגדיה משום שבטרגדיה כולם צודקים. זו גם תחושתי נוכח תמונותיו של קירשנר. הכדור בעכוז והרגל השבורה מעציבים מאוד, אך כדאי שנזכור, שאיננו נמצאים בצ'ילה או בארגנטינה של שלטון הקצינים. רוב הנפגעים לא נורו בשנתם השלווה, אלא כאשר השתתפו בהפגנות אלימות. הטרגדיה של הפלסטינים היא גם הטרגדיה שלנו, כחברה המאבדת את הרוב היהודי וכחברה שנפגע בה הצביון המוסרי".
יעקב רוטבליט הגיב: "מה עושים לך העמודים האלה? אצלי הם מולידים תחושה לא נעימה שמולידה דפדוף מעט חפוז. לא נעים להתבונן בפצעים החשופים, במבטים החשופים, זה מעורר חוסר נוחות ותיכף מוליד אשמה דחוקה היטב".
תצלומיו של קירשנר חורגים מצילומי אינתיפאדה חדשותיים. הם מודעים עד לפרט האחרון לערכים האמנותיים ולאִזכורים החזותיים-היסטוריים. בזה אולי כוחם הריגושי, כי האמנות מרכזת ומחזקת את החומרים של החיים. עדשת המצלמה הפכה לזכוכית מגדלת הלוכדת את קרן-השמש ושורפת את הנייר שמתחתיה.
"נכון. אני לא תמים. אני לא יכול לומר, שכאשר אני ניגש לצילום כזה אני לא רואה את אירווינג פן, ריצ'רד אבדון או דיאן ארבוז או "פייטה" של מיכלאנג'לו או ג'יוטו. אני פועל בתוך נורמה מתעדת, בתוך שפה חזותית".
היו שתקפו את תצלומיו כ"פורנוגרפיה" כי ראו בהם ישבנים ובטן עירומים. קירשנר מתרעם ובצדק: "מה ההתייפיפות הזו? נכון, אלה תצלומים חושפניים. מדוע אי-אפשר להביט על תחת של נער בן 16 שכדור פילח את האגן שלו?" באותו טיעון הרי אפשר היה לפסול תצלומי גברים או נשים עירומים, על פי הבור או בכניסה לתא הגזים, כ"תצלומים פורנוגרפיים".
יגאל תומרקין יצא כנגדו וכינהו "סוחר בשר סאדו-פשיסט" ושאל "מדוע לא תצלם את תאומי מנגלה?" על-כך משיב קירשנר: "באמת חבל מאוד שתאומי מנגלה לא צולמו באופן הזה. אילו הצלמים אז היו מתייחסים בצורה כמעט תיעודית, השירות שלהם היה מאוד אפקטיבי".
על העימות עם אביו, ניצול שואה, הוא אומר: "דברים נוראיים קורים שם והוא - אבי - אומר: בשואה קרו דברים יותר גרועים. אני אומר לו: אני לא משווה את השואה לאינתיפאדה, אבל לטרום-שואה אפשר? אין משהו דומה ביצריות? מעבר לבעיה הפוליטית יש כאן בעיה אנושית בסיסית. כשאבי אומר 'כשחוטבים עצים ביער עפים שבבים', אני משיב: 'אבא, אתה מפיל את העץ'. נכון, באבי-יאר היה יותר קשה, אז מה? זה צריך לרפות את ידי?"
"הזמן הצהוב" של גרוסמן חשף את המורסות שמהן פרצה והתגלתה מוגלת האינתיפאדה. קירשנר קיבע את "הזמן השחור" בתצלומי שחור-לבן על נייר עיתון ברשת גסה. מי יידע נתיבות מנהרת השדים? מי יידע האם האור בקצה המנהרה הוא אור הרכבת הבאה מנגד? אור המבזק של קירשנר הבזיק בתודעתנו המתערפלת, אך מי יגרום להארה המבורכת? מי ישמיע פעם נוספת את בת-הקול: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?"
פורסם בעיתון "על המשמר", "חותם", 9.12.1988, עמ' 13-12.