יוצרים בבשר החי: גוף וגופניות
פתאום קם אדם בבוקר ומבין שהוא גוף במצב קטוע ואנוש. דומה שמאז אדם וחווה לא חווה האדם סיטואציה כה מורכבת של בחינה מחודשת של המודעות לעצמו ולגופו. נכון, זה כבר קרה בעבר, למשל בראשית הרנסנס, כאשר האדם הציב את עצמו במרכז ביחס לאלוהים ולמציאות. זה קורה גם עכשיו. כאז כן עתה זה עשוי להוליד עידן חדש של תודעה וביטוי אנושיים.
תערוכות רבות בארץ ובעולם עוסקות בגוף ובגופניות על היבטיהם השונים. התערוכה המרכזית בביאנלה של ונציה שהתקיימה השנה הוקדשה אף היא לנושא זה, תחת הכותרת: "זהות והשתנות: דימויי הגוף, 1995-1895". ניתן לדבר על כך במושגים של "מגיפה" ו"תופעה". זוהי סיבה טובה לבדוק מדוע האמנות בוחנת את גוף הדברים ומדוע לגוף סיבות משלו להתייצב שוב ושוב מול עיניהם הבוחנות והחודרות של האמנים.
אמנות היא ביטוי אנושי - תיאור המציאות ושיקופה על-פי אמות מידה ומשמעויות אנושיות, לכן אין פלא כי דמות האדם, פניו, גופו, התנהגותו, תרבותו וסביבתו, מהווים את אחד הנושאים המרכזיים בתולדות האמנות. מעקב אחר תולדות האמנות הוא גם מעקב צמוד אחר הגלגולים השונים של ייצוג האדם. התיאורים של האדם מלמדים אותנו איך ראו וכיצד תפסו את מעמדו של האדם בעולם שבו אנו חיים.
מיהו האדם? האם הוא איברים, גוף, בשר ודם? האם הוא רוח ונשמה? האם שניהם? האם הוא כאחת החיות, או שמא מותר האדם מן הבהמה? אם כן, במה? ביכולתו לדבר, לכתוב ולקרוא? ביכולתו להמציא מכשירים, לרצוח ולשלוט על יצורים אחרים? ביכולתו לחשוב ולהיות מודע לעצמו? ביכולתו לברוא ולהאמין באלוהים? או אולי האדם הוא, בסך הכל, גרגר אבק ביקום, צינור שצדו האחד קולט מזון וצדו האחר פולט פסולת? לכל השאלות הפילוסופיות הללו יש משמעות לענייננו, מאחר שהאמנות נותנת להן ביטוי מוחשי, חומרי או תמונתי. ועדיין לא אמרנו מלה על ההבדל בתיאורי גבר ואישה, הומוסקסואלים ולסביות, אנדרוגינוסים וחסרי מין (לבושים ועירומים), תחום שהמודעות לו והעיסוק בו העמיקו בשנים האחרונות.
מאפולו לישו
האדם הקדמון סימן את דמותו על קירות המערה. אין זה תיאור ריאליסטי אלא סימן, כמו הסימנים המוסכמים בתמרורים ובפיקטוגרמות, סכימה ותבנית פשוטה ותמציתית של צורת האדם, סימן של נוכחות ובעלות על טריטוריה, שמתגלמת גם בהטבעת כף יד. איפה שהיד נמצאת, סימן שאני נוכח. דרך נוספת ניתן לראות בפסל "ונוס מסמוטרקיה", פסלון של אישה מלאת איברים. התיאור הוא גופני-חושני. דרך הידיים המפסלות או מכדרות מועבר מבנה גופה של האישה, מודגש ומעוות. ההגזמה של האיברים הנשיים באה להדגיש תכונות כמו פיריון, מיניות וחוזק.
סכימה תמציתית, סימן של נשיות ופריון, ניתן לראות גם באבנים שנמצאו בחפירות בשער הגולן; אבן עם חריץ או משולש של ערווה, כמו בגרפיטי המודרני בשירותי הגברים. התרבויות השבטיות והעירוניות במזרח הקדום, שהיו בנויות סביב שליט חזק, מעמדות והיררכיה, מפגישות אותנו עם ציור ופיסול מושגי באופיו. גוף האדם מוצג בזווית האופיינית והמייצגת אותו יותר מכל, תוך חיפוש אחר המראה הנצחי (ללא פגמים ומאפיינים ייחודיים-אישיים). זוהי אמנות של סכימות ידיעה.
ביוון הקלאסית חותרת האמנות אל המעשה האלכימי של הפיכת האבן לבשר והפחת רגשות בדומם, עד כדי התאהבות בפסל (פיגמליון) או בהשתקפות האשלייתית במים (נרקיס). כל זאת כהמחשה של נפש בריאה בגוף בריא, וגוף בריא הוא גוף מושלם שהניסוח החזותי האידיאלי שלו מבוסס על פרופורציות ונוסחאות מתמטיות, בדומה לנוסחה המודרנית, המוכרת בעולם האופנה והפרסום, של 90-60-90 ס"מ. מעט מאוד בני-אדם יכולים להתאים לנוסחת הגוף המושלמת של ונוס ואפולו, והם נשארים, כמצופה, אידיאלים נחשקים ומתסכלים.
אמנות ימי הביניים מעבירה את דמות האדם מאפולו לישו, דהיינו מן הגופני לרוחני, האל-מיני והמסוגף. דיוקן ישו על המטפחת של סנטה ורוניקה פירושו הטבעת עקבות הרוח בחומר. דמותה של מריה, צרה וארוכה - בציור, בפיסול או בוויטראז' - היא דמות רוחנית, קדושה, ישות של אור ולא של בשר.
האדם כמכונה
ברנסנס המוקדם חוזר ג'יוטו אל האדם כיצור גופני. בעקבותיו מעמידים ליאונרדו דה-וינצ'י, מיכלאנג'לו בואונארוטי, רפאל סנטי, טיציאן ורבים אחרים את האדם, גופו ומיניותו במרכז ואת האל בצלמו. הגוף האידיאלי מבוסס על קנה מידה מתמטי מושלם, ברוח הקלאסיקה היוונית. הבארוק והרוקוקו מציעים לנו את העידן המסוגנן: האדם כמריונטה. הנימוסים וההליכות בבית האצילים הם מסווה לתככים ולתשוקות (אצל טייפולו, הוגארת, ואטו).
גוסטב קורבה, הונורה דומייה, קאמיל קורו ופרנסואה מילה, הציירים הריאליסטיים של המאה ה19-, מפגישים אותנו לראשונה עם דמות האדם כאנטי-גיבור באנטי-אירוע: האדם הפשוט בפעילות יום-יומית אפורה ("בוקר טוב מסייה קורבה"). עיסוקים יום-יומיים פשוטים (רחצה, סירוק שיער, עבודה בשדה או בתעשייה), הופכים לנושאים לגיטימיים במסגרת עיסוקי האדם, הראויים להנצחה אמנותית. אין צורך להיתלות באילנות גבוהים על-אנושיים, בשאלות בלתי-מושגות ובאלים מטילי אימה, מוטב לצייר את הצעירונת המשתזפת על חוף הים או את הפיקניק על הדשא על השכן. לעומתם, אמני הרומנטיקה (טרנר, קספר דיויד פרידריך, איז'ן דלקרואה, תיאודור ג'ריקו) מעמידים את מודל האדם כתצפיתן של הטבע או כחלק ממנו – אדם קטן ונפעם מול או בתוך טבע נשגב ומאיים.
המהפכה התעשייתית, המצאת הצילום והקולנוע וחדירת המכונה מעבירים את האמנות לעידן השעתוק ולהתייחסות אל האדם המורכב: אדם כיצור מארגן המחפש סדר והאדם כמכונה (פול סזאן והקוביזם); אדם כמאגר רגשות, תשוקות ויצרים (אקספרסיוניזם); אדם ועולמו הפנימי-נפשי (סוריאליזם); הפרט וההמון המנוכר - התפרקות והתאיינות האני (אדוארד מונק, אלברטו ג'אקומטי, פרנסיס בייקון); האדם כמכונת צריכה, האישה כאובייקט מיני (פופ ארט).
עידן הפוסט-אנוש
הפוסט מודרניזם חושף את ה"פוסט-אנוש" - אדם ותחליפי אדם, מוטציות, רובוטים, חיזרים ואנדרואידים בעידן של מציאות-מדומה וטשטוש גבולות בין מציאות ואשליה, פרטי וציבור, אמנות וחיים. מייקל ג'קסון ומדונה, שוורצנגר וצ'יצ'ולינה הם מודלים חיים לאדם כ"אריזת תדמית". אדם כזה-כאילו מושלם, בובה מיוחצנת בעולם דיגיטלי, שגם רגשותיה ויצריה מסונתזים בעריכת מחשב מניפולטיבית, על-פי חוקי השיווק והצריכה. עולות גם שאלות שלא נשאלו בעבר, כמו: האם האמן הוא יצור אנדרוגני, חסר מיניות, או שזהותו המינית משפיעה על מבטו? כעת, יש התייחסות להבדלים שבין 'מבט גברי' לבין 'מבט נשי'; האשה הפסיבית (דוגמנית) והגבר האקטיבי (אמן) וכו'. ברוח הפתיחות אל 'האחר' ו'התקינות הפוליטית' ישנה התייחסות פוליטית אל הגוף כטריטוריה (של הגבר, האישה, הומוסקסואל ולסבית, לבנים וצבעוניים, קטינים) ואל הגוף החולה והמתכלה (חולי איידס ומעוותים גופנית ונפשית, צילומים של גופות מתים). היכולת להחליף חלקים בגוף (השתלות איברים או מכשירים ותותבות) ופלאי ההנדסה הגנטית (למשל, יצירת אוזן אדם על גב עכבר, לצורך השתלה) יוצרים כר נרחב לעבודות אמנות עכשוויות, ובהן מוטציות ומקטעי גוף מצחיקים, מצמררים או ביזאריים.
המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש כתב פעם "מולדתי הוא מזוודתי". אמנים עכשוויים מצהירים "מולדתי היא גופי" ו"תנו לגוף את החירות להיראות איך שבא לו".
איך מציירים רוח
מגמות חדשות מודעות לטשטוש הגבולות של הגוף - לא עוד התבוננות בקליפה חיצונית, בעור ובפני השטח שלו. הטכנולוגיה הגבוהה פיתחה שיטות של מבט חודרני בתוך גוף האדם (קולוסקופיה, סורק ממוחשב, סי.טי. צילום תרמי וכו'). העין המציצנית פולשת אל תוך המחוזות האפלים של קרבי האדם. זו חדירה אינטימית (שהופכת לציבורית באמצעות המצלמה המקבעת), אשר דומה תיאורטית ל'סרט כחול', בהופכה את השלם לפרטים חסרי זהות ואנושיות, לצורות אורגניות המפרישות נוזלים. יש הרואים במעשים אלה, חיוביים ככל שיהיו, אקט של דה-הומניזציה של הגוף, מעשה של אונס.
כשם שצילומי הרנטגן הראשונים הרחיבו את ההבנה של גוף האדם ומראהו, כך גם לצילומים הרפואיים הללו ישנה השפעה מעבר לחוגי הרפואה. עבודותיהם של האמנית הקנדית ג'נייב קדייה והאמן הבריטי דמיין הארסט, המוצגות בהצלחה באירופה ובארצות-הברית, הן רק דוגמאות להשפעה זו.
גם לאינפורמציה על הגוף האנושי שמקורה בתורות רפואיות חלופיות (דיקור סיני, קריאת כף יד, ראיית הילה אנושית, רפלקסולוגיה, הילינג וכו') יש השפעה על האמנות העכשווית ועל אופן ראייתו וקריאתו של הגוף האנושי. גישות אלה מרחיבות את מושג הגוף האנושי אל מחוץ לגבולות החומר. ישנם אמנים שבוחנים בעבודותיהם שאלות כמו: איך מציירים רוח? איך מצלמים נשמה? מהם גבולותיו של הגוף ומהו קו המתאר שלו? איך מראים הילה (אאורה)? יש עיסוק רב במוות ובחיים האנושיים שלאחריו. יש המוכנים להודות בכך שגופם ותודעתם משמשים כצינור ליצירת אמנות שיש בה התערבות על-טבעית. ל"מוזות" יש כיום שמות אחרים ומי שמשתומם על כך חש שהוא נמצא במיעוט.
כורתים וקוטעים איברים
על רקע הדברים הללו אין זה מפליא שתערוכות רבות מוקדשות לגופניות או לחלקי גוף ספציפיים של האדם; לבחינת גבולות ומגבלות היכולת האנושית (למשל, ראייה); לאמירות אמנותיות שונות, שנובעות מבעיות חברה ופוליטיקה של גוף, על מיניות ומִגדר (ג'אנדר) וכו'.
תערוכת "מקטעים" באוצרותו של סורין הלר, המוצגת במוזיאון ינקו-דאדא בעין-הוד, כוללת עבודות של עשרה אמנים, רובם צעירים, אשר כורתים וקוטעים את איברי הגוף האנושי ויוצרים מהם צירופים חדשים ושונים.
בשני פסלי השעווה של גיל שחר מוצגים צירופים שנעים בין המוטציה הגופנית לאינטרפרטציה הלשונית. אחד הפסלים כולל טורסו גברי מלפנים שבמרכזו מגיחה אוזן במקום טבור. בפסל האחר צומחות עיניים עצומות מתוך הגב. ביטויים כמו "עיניים בגב" ודומיהם מקבלים המחשה סוריאליסטית.
דן רייזנר מפסל בעץ קטע של זרוע גברית שרירית ושותל עליה עלה של צמח, מין קעקוע שהופך לממשי. נערה מקוטעת מעץ שרועה על הרצפה, מנהלת דיאלוג מרתק עם פיסול ריאליסטי משכבר הימים. בפסל שלישי שלו מגיחה מגילה מעץ מתוך אוזן עץ ענקית, שבה מגולפת כתובת בלטינית: "התבונן לאחור. זכור כי הינך אדם" (פליניוס / "ההיסטוריה של הטבע").
גם טסי פפר-כהן קוטעת איברי גוף ומחברת אותם לתוספות חיצוניות שהופכות להמשכן הטבעי: מראָה מכוסה בשערות נראית כמו ראש מאחור; כפות ידיים נשיות, עם לכה על הציפורניים, צומחות מתוך ידיות עץ של חבל קפיצה העשוי מפרווה. עבודה זו, כמו גם עבודות אחרות, מתכתבות באופן ברור עם עבודות של אמני-גוף ומיצג בשנות השבעים (ברוס נאומן, רודולף שוורצקוגלר, ארנולף ריינר, ויטו אקונצ'י, דניס אופנהיים ואחרים). הד נוסף יש גם למיצגיהם ולתצלומיהם התיעודיים של אמני-גוף ישראלים שפעלו בשנות השבעים (מוטי מזרחי, יוכבד וינפלד, אפרת נתן, דוד גינתון, מיכאל דרוקס, כותב שורות אלה ואחרים). שנות התשעים עושות 'חוזרות' לגופניות של שנות השבעים, תוך שימוש בטכנולוגיות חדשות, איכויות חדשות ונקודות מוצא וכוונות אחרות.
גליה גור-זאב בונה צירופים של גוף אנושי מבותר, שצף על רקע שחור, מצולמים בשחור לבן ויוצרים מערכים אסתטיים כמו-איקוניים. בועז טל, לעומתה, בוחר בתצלומי צבע גדולי מידות ובהם ערוות גבריות ונשיות, הנעות באותו תפר שבין אמנות ופורנוגרפיה שנבדק על-ידי גוסטב קורבה (ציור), ג'ף קונס (צילום) ורבים אחרים.
ראשים מדברים
תערוכות קבוצתיות של אמנים צעירים, המוצגות ב"סלון הסתיו" במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת-גן ו"בתוך השיפוצים" במוזיאון לאמנות חדשה בחיפה, כוללות עבודות רבות שעניינן הגוף. ברמת-גן מוצגות עבודותיהם של משה גרשוני, גבי קלזמר, פנחס כהן-גן, יורם מרוז ודגנית ברסט, לצד עבודותיהן של מרים כבסה, טובה לוטן ומרילו לוין הצעירות יותר. טובה לוטן מציירת דיוקן עצמי שלה (שמן על בד) ונועצת בתוכו סיכות. מרילו לוין מציירת רגל נשית חלקה וריאליסטית על גבי לוח כיתה מיניאטורי. פינצטה מצוירת מנסה למרוט את השערה האחרונה שברגל. מרילו לוין שייכת לדור של אמניות צעירות שהפמיניזם לגביהן איננו מאבק על שוויון זכויות, אלא הצמיחה והתובנות שבאו בעקבותיו. עבודותיה, אשר הוצגו לאחרונה בגלריה נגא בתל-אביב ומוצגות עתה בגלריה בקיבוץ לוחמי הגיטאות, הן אובייקטים מחומרים שונים הטעונים בהקשרים נשיים (מחבתות, מפיות, קרש חיתוך וכו'). עליהם היא מציירת בריאליזם מתעתע חלקי גוף (לשון, אצבע, טורסו, שדיים, ירכיים וכו') או דימויים מעולם הילדים שעברו הסטות קלות (למשל, ארנבת שמחדירה בשמחה גזר אל תוך הפות שלה). חפצים שונים יוצרים אף הם אזכורים לחלקי גוף (בננה או ביצים מטוגנות על מחבת). המבט המגחך, האירוני והבוטה, מופיע אצלה גם במשפטים סטריאוטיפיים שהיא כותבת על גבי הלוחות המיניאטוריים, כגון "יא מזדקנת", "אם יגידו לי לקפוץ", "אני די מסופקת" ו"לא אזייף אורגזמות".
אותן אמירות רב-משמעיות המודעות לעצמן מופיעות גם במיצבי הווידיאו של דוד דניאל ושרון הרודי בתערוכה שבמוזיאון לאמנות חדשה בחיפה. דוד דניאל הציב ארבעה מוניטורים בארבע פינות החלל. במכשירים נראים ראשים גבריים קירחים, צבועים בכחול, צהוב ועוד. הראשים לוחשים ואומרים מלים שונות, פרודיה לציטטות של ברוס נאומן ושלטי החוצות של "טמבור".
אצל שרון הרודי אין ראשים מדברים אלא אצבעות. בווידיאו שלה, המאזכר את "משגל הבצק" של מוטי מזרחי ואת "עבודת לחם" ו"מיצג החלב" של אפרת נתן (עבודות משנות ה-70 ניתן לראות אצבע 'משגלת' או 'מאוננת' בתוך בצק עד ל'אורגזמה' המיוחלת. תקריבים מרשימים וביצוע מיומן מעוררים תחושה של צפייה ב'סרט כחול'. בהמשך נשפך חלב אל תוך תנוך אוזן מפלסטיק ובובת נזירה מכה באגרופיה על חזה נשי, בפעולת כתישה הדומה ללישת לחם. החברה להגנת הלחם והחלב עדיין לא הרימה קול צעקה וגם לשדיים שלום.
הגוף זוכר את החוויות
לעומת זאת, לשדיים נשיות אחרי כריתה בשל מחלת הסרטן אין מראה מגרה במיוחד. נשים אשר שדיהן נכרתו נאלצות להתמודד עם דימוי עצמי חדש ועם הקשיים של הסובבים אותן. גם נושא רגיש ומכאיב זה מטופל באמצעים אמנותיים. בגלריה "אנטיאה" בירושלים מוצגת תערוכתה של הצלמת קלודי קובוט תחת הכותרת "כריתת שד: 19 וריאציות של שד חסר". התערוכה מלווה באירועים ובהרצאות ב"קול האישה - מרכז נשים" על בריאות השד, דימוי גוף לאחר ניתוחי שד וסיפורים אישיים. ללמדך שהעיסוק האמנותי בגוף קשור גם לצרות של הגוף במציאות. הגוף, כמו מים, זוכר את החוויות שנוגעות בו, חולפות על פניו ובתוכו. אותותיהן נרשמים על כפות הידיים והרגליים או בצלקות ובקמטים שבפנים ומתחת לעיניים. כמה דוגמאות מצוינות לכך ניתן לראות בתערוכה "צילום ומעבר לו - ביטויים חדשים בצרפת", אשר מוצגת במוזיאון ישראל, ירושלים.
בעבודותיהן של אנט מסאז'ה, סוזן לאפונט, כריסטיאן בולטנסקי וסופי קאל משמש הגוף - רישומים על חלקי גוף וצילום חלקי לבוש - אמצעי להעברת חוויות אינטימיות וזיכרונות אישיים כאובים ומשמחים כאחד. גם פסלו של ג'ורג' סיגל, "גברת במיטה", הוא דוגמה לפיסול יצוק מגבס על מודלים חיים, כדי ליצור סביבה אינטימית. גוף האישה מתמזג עם הסדינים והופך לתכריך תלת-ממדי.
ידיים ועיניים
הידיים והעיניים הן חלקי גוף נוספים שמעסיקים את האמנים. שתי תערוכות מוקדשות בלעדית לבחינתם. האחת, "קודם כל ידיים", בגלריה "ידיים" ביפו, מביאה את עבודותיהם של עשרה אמנים צעירים, רובם לא מוכרים. ליליאנה קדישבסקי, אוצרת התערוכה ואחת האמניות המשתתפות בה, נוגעת בנושא מרתק שמזמין תערוכה מוזיאלית בהיקף גדול. אין כל קושי להרכיב רשימה של אמנים ישראליים ובין-לאומיים שהידיים הן נושא עבודותיהם. הידיים, פעולותיהן, תנוחותיהן, טביעותיהן, מגעיהן וסימוליהן (ברכת כוהנים, אגרוף קמוץ, הרמת ידיים ככניעה וכו'), כמו גם קריאת כף יד, הילינג ועיסוי, היו יכולים לשמש שדה מחקר מרתק לאוצרים, לשם הכנת תערוכה בין-תחומית, שהמוצגים האמנותיים הם רק מרכיב אחד מהם. קדישבסקי אצרה תערוכה מעניינת בגבולות המצומצמים של הגלריה ובאמצעים הצנועים שעמדו לרשותה. ההצעה המורחבת שלה, ובה אמנים נוספים, ידועים יותר, שווה בהחלט בדיקה של אחד המוזיאונים.
העיניים, כמו הידיים הנוגעות וחשות, מתקשרות עם הסביבה וחושפות את נשמתו של האדם. תערוכת "מבחן הכתם העיוור", המוצגת ב"פירמידה" בואדי סאליב בחיפה (קופרודוקציה של "פירמידה" ו"לימבוס", תל-אביב), מציגה היבטים שונים של העין, הראייה ומגבלותיה. האמנים, ציירים וצלמים, מציגים גישות שונות לראייה: המבט החוקר, הכמו מדעי, הבוחן את העולם באמצעות מכשירים; המבט הרגשי, המכוון לסובייקטיביות פנימית; המבט המושגי, הפונה למבנה השפה ולהיבט הפילוסופי; המבט הפוליטי-ביקורתי.
שורה מכובדת של אמנים, ביניהם אברהם אילת, גלעד אופיר, דגנית ברסט, יהודית גואטה, שמחה שירמן ואיציק ליבנה, מחפשת ניסוחים אפשריים למשמעות אשר בוקעת, לדבריהם, מתוך עיוורון, עלטה וכאוס.
יהודית גואטה מצלמת דף מתוך ספר אנטומיה שבו רישום המראה עין לפני ניתוח. אף שהרישום הוא מדעי, הרשם צייר גם את השתקפות החלון בתוך האישון. גואטה מכנה את הצילום "תעלת הדמעות" ובכך מסיטה את המקור הרפואי לעבר הפיוט והמטאפורה.
דגנית ברסט מניחה גולה מצויה בתוך מכשיר להדפסת צילום, מקרינה דרכה אור ומדפיסה את הפוטוגרמה. הגולה מקבילה לגלגל העין הרואה, המצלמת. הגולה-עין כאילו מצלמת את עצמה. התוצאה הסופית, צילומי צבע ושחור לבן גדולים, מרשימה. הגולה הטריוויאלית הופכת לכדור-קסם שמציע לנו עולם פלאי כיד-הדמיון של הצופה. הגולה העגולה הזו, המתבוננת אל תוך עצמה ומגלה כי המיקרוקוסמוס הוא בבואה של המקרוקוסמוס והחיצוני הוא צלו של הפנימי, היא אולי הדוגמה המתאימה לסיום הדפדוף הזה בגוף-העבודות על עבודות-גוף.
פורסם בעיתון "דבר ראשון", "דבר השבוע" 5.1.96, עמ' 23-21.