על המזבח: מנשה קדישמן
בסדרת פסליו וציוריו החדשים, המוצגת במוזיאון תל-אביב, מפגיש מנשה קדישמן את ההתנסות הזיכרון הקולקטיבי, הארכיטיפי, המוצפן כדימוי-סמלי בסיפורי מיתוס העקידה.
עוצמת עבודותיו של קדישמן נובעת מיכולתו לנסח דימוי חזותי פשוט, סמל, המכיל בתוכו, כמו פצצת-זמן טעונה, את כל החומרים והמורכבויות הקשורות ומרחפות סביב נושא העקידה.
"לווייני האסוציאציות" נעים סביב השדה הסמנטי-מגנטי של פסליו וציוריו ומפגישים את אברהם, יצחק והאיל עם בני-אדם אחרים שנאלצו להקריב את בניהם, או את עצמם, בשם אידיאל רוחני, דתי או חברתי, כזה או אחר. מיתוסים יווניים נושקים למיתוסים נוצריים ואלה פוגשים את ההוויה החברתית-פוליטית הישראלית הממשיכה באופן עיוור וכפייתי את מסורת הזבח וההקרבה של קורבנות-אדם.
בהאחדה זו של "גיבורי-תרבות" שונים הופך קדישמן את יצחק לדמות הנושאת בחובה גם את פניהם של פרומיתאוס הכבול (העקוד?), ישו הצלוב וחיילים מתים. קדישמן מביים מחדש את הסצינה שבתנ"ך, תוך חילונה והתאמתה למציאות שבה הנס האלוהי בושש לבוא וה"האפי-אנד" הופך לסוף אכזר. בסצינה החדשה משתתפים "שחקנים נוספים, חדשים: ציפור טרף, המנקרת את כבד הקורבן (בפסל "פרומתיאוס") או המסתתרת בקרן האיל האוחז את גופת המת - ישו-יצחק (ב"פייטה"). מקוננות הניצבות חבוקות ומבכות את המת. ראשו של המת, קטוע, חסר-גוף, מונח לפני האייל הגדול, האב הקדמון המיתולוגי. הנשים המקוננות, נתמכות זו על זו, חשוקות שפתיים, הופכות לגוש גדול אחד, לבשר/סלע/מתכת, הזועק בשתיקתו.
בפסל אחר הופכת דמותו של הרועה לקרבן. גופתו מבצבצת מתוך "האדמה", הגלומה בלוח-מתכת מקושת. מטה הרועים נעוץ בגופה כחרב, או בסימן לציון מקום קבורתו, בדומה לרובה ולקסדה המוצבים על קברו של חייל. בדרמה האכזרית שמתאר קדישמן נופל גם הרועה שדוד בפני החוקים שיצר לעצמו.
"הגיבור האמיתי של העקידה הוא האיל" כותב יהודה עמיחי במהלך מלחמת לבנון. לקדישמן אין גיבורים. יש רק קורבנות וחיות-טרף הנוגסות בבשר המתים.
בניסוח תמציתי, תמים וכואב, אומר לי קדישמן: "אדם שמקריב את בנו, מקריב גם את עצמו. שניהם קורבנות. ילד בן 18 אינו שולח את עצמו למלחמה. בני-אדם יוצרים לעצמם את החוקים שעל פיהם יחיו או ימותו".
"עקידת יצחק", הוא מוסיף "אינה סמל מופשט בעיני. היא חלק מהביוגרפיה שלי ושל בני-דורי, כשם שאולי תהיה גם חלק מהביוגרפיה של ילדי אחרי. המזבחות מחכים לקורבנות והמפחיד מכל הוא שבכל דור חוזר יצחק העקוד ושוב נעקד על המזבח. אינני זוכר את חיי ואת ארצי בלי מלחמות. אבל אני יכול לחלום על הארץ הזאת בלי מלחמות".
בעיני קדישמן העקידה אינה "סיפור של גזירה אלוהית. היא מסמלת בשבילי את הפחד של היחיד לצאת כנגד צו החברה ומוסכמותיה. ברגע שבו מנצח הפחד, ברגע העמידה המהוססת בלי הכרעה. המאכלת ביד, ברגע ההתמודדות בין המצפון לבין הרצון לשרוד, באותו רגע כבר מכרסם העיט את הכבד..."
קדישמן, הנוקט עמדה קיומית-פוליטית ברורה בדילמה הנוראה של העקידה, נעשה מודע לה אישית, פיזית, בשנת 1982, כאשר הגיעה השעה שבנו עמד להתגייס לצבא ולצאת להילחם בלבנון. אל ציורי ופסלי הכבשים, בהם עסק במשך שנים אחדות, החלו להצטרף רישומים כפייתיים של סיפור העקידה. הרישומים הפכו למעבדת-תודעה, למטחנת-זיכרונות, לבית-מטבחיים אמנותי. הידע, שהטמיע בתוכו במשך שנים, הצטרף אל הפחדים והחששות ותחושת אי-הצדק שבמלחמה, ואל הזיכרונות האישיים ממלחמת-קדש, בה השתתף כחייל צעיר.
קדישמן מספר על שני מראות-זיכרונות, אותם הוא נושא מאותם ימים: מראה עיטים הנוברים בגופות של חיילים מתים ומראה כלב המכרסם בגווייתו של נער צעיר.
"אימי מלחמה ממשיים אלה", כותב אדוארד פ. פריי, אוצר התערוכה, "שצפו בזיכרונו, נשארו מחוץ לתחומי האמנות, מוגבלים לקתארזיס החלקי של דימויים רישומים, עד שניתנה להם צורה רעיונית במסגרת המיתוס והצורה הפלסטית שמתוככי המסורת המודרנית".
ביצירת אמנות גדולה מנוסחים התכנים המורכבים ביותר באופן פשוט, הממזג בהרמוניה את התוכן עם הצורה. הצורה חייבת להצדיק את התוכן ולהיפך. קדישמן יודע ליצור דימוי חזותי מונומנטלי, קשה, מעיק ומעורר מחשבות ויחד עם זאת לשמור על אותה פשטות צורנית, הממשיכה ויונקת ממסורת "הדימוי הגזור" של מאטיס ופיקאסו.
ציר התפתחותו האמנותית של קדישמן שהחל בפיסול קונסטרוקטיבי (כתלמיד-התפישה של הפיסול הבריטי שייצג מורהו אנתוני קארו, בסוף שנות ה50-, עבר דרך התקופה המושגית, הניאו-דאדאיסטית (פרוייקטים סביבתיים ומיצגי-כבשים) והלך אל הדימוי התמונתי, האקספרסיוניסטי של השנים האחרונות.
עבודות "עקידת יצחק" חותמות את המעגל באותה סינתזה רגישה של אמן בשל שיודע, כאמור, כיצד לומר את הדברים הבסיסיים והקשים ביותר בדרך הפשוטה והחדה ביותר. עבודותיו דומות לפתגם או מכתם, המכיל בתוכו את תמצית העין-המתבוננת של האדם החכם. צופה רגיש ודאי יחוש את הדברים כאגרוף בבטן הרכה שלו, או כצופן מרוכז המוזרק פנימה, מחלחל עמוקות ומשפיע עליך.
פורסם בעיתון "על המשמר", "חותם", 13.11.1987, עמ' 15-14.