בבית קומות מרובע ואפור, מאד תל-אביבי, הנושק לקו הכחול-עכור של הירקון, גר יחזקאל שטרייכמן. מבעד לחלון הרחב של מרתפו, המשמש לו כסטודיו, הוא מציץ אל עולם התחום בסורגים מעוינים. רשת המעוינים הדקים והמרומזים שלו, המופיעה כמוטיב אופייני בציוריו, היא אולי המקבילה הישראלית,  הפיוטית,  לסורגים השחורים, העבים והמרובעים, של פיט מונדריאן. זהו שלד מוסווה של בנייה ארכיטקטונית, המחזיק את המופשט הלירי.

לכל אורך שיחתנו מסתייג שטרייכמן מן הכינוי הזה. "אין ליריקה בציורי ומעולם לא הייתי צייר מופשט, במלוא מובן המלה."

באתי אל שטרייכמן, לראשונה בחיי, לשיחה על תערוכת האקוורלים שלו במוזיאון ת"א, "את האקוורלים מוטב לראות," מעיר שטרייכמן ומעדיף להשיב על שאלות אחרות. הוא מציע לי כוס תה עם הרבה סוכר ומתעסק ארוכות בהכנתה ובינתיים אני מתבונן בחדר-האורחים ומציץ אל פינותיו. ריהוט קש שחור, מרופד בבד כחול-עמוק ניצב במרכז, סביב שולחן עגול תואם. הפסנתר של צילה, אשתו, בפינת החדר. כלי-נגינה שונים ומשונים נשענים אל הקירות, או תלויים מסביב: מנדולינה, כינור, גיטרה חשמלית, כלי פריטה ערביים ואפריקניים.  רדיו ישן,  מערכת כלי-נחושת, עבודות קרמיקה של שטרייכמן, פסל ישן של יחיאל שמי, מודל ל"עקידה" של מנשה קדישמן ופרחים באגרטלים, ספרי אמנות רבים, מליאונרדו דה-וינצ'י ורמברנדט ועד קורט שוויטרס, ויליאם דה- קונינג, פול גוגן, פול סזאן ואחרים, ואגף מיוחד של ספרים על אמנים ישראליים. שטרייכמן מעודכן ועוקב בערנות אחר המתרחש בעולם האמנות העכשווית. הוא מושיט לי לעיון את ספרו החדש של אמנון ברזל, ספר באנגלית אודות האמנות הישראלית. כן, הוא כבר קרא את הספר ויש לו הערות ביקורתיות-ענייניות. וילונות לבנים-חומים סוגרים על חלונות החדר. על הקירות תלויים ציוריו, מתקופות שונות. צבעוניותם מתחברת כהד לריהוט הכחול-עמוק ולמפת השולחן הלבנה, שקווי רישום מעטרים אותה בהדפס כחול-שחור, מלוא הבד. שטרייכמן חוזר ומגש התה בידיו. הוא מתקשה בהליכה וגם הדיבור קשה עליו. הגיל עושה את שלו. הוא שולח מבט מעיניו הכחולות-אפורות שתוגה חבויה בהן, וממתין לשאלותי.  

 

אני רואה שיש לך הרבה כלי-נגינה. האם אתה אוהב מוסיקה ומנגן בהם, או רק נהנה מצורות הכלים?                                                

לא, אינני מנגן בהם. צילה מנגנת בפסנתר. כל זמן שאני מצייר, הרדיו פתוח לקונצרטים של מוסיקה קלאסית. לפעמים אני לא שומע, אבל בלי זה אני לא עובד. זה תמיד מתנגן ברקע.                                      

האם אתה "צייר מוסיקלי"?                                                    

כותבים עלי שאני לירי. אינני לירי. זה פוגע בי. לא מזמן הוצגה תערוכתו של רפי לביא במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת-גן והוא הרבה יותר לירי ממני. היו לו בדים כל כך מתוקים, יפים ונחמדים. אם ליריקה זה דבר מתוק ועדין, אז הוא הרבה יותר לירי ממני. אינני חושב שאני ספרותי או מוסיקלי, אני שונא את זה בציור. לציור יש שפה ואמצעים להביע רגשות של אדם.                                               

האם הציור שלך הוא ציור של מצב-רוח או רגש?                                  

אינני יודע אם אפשר לטפל ברגש אחד על בד, במשך שבועות או שנים. זה דבר חולף ומשתנה. אני מטפל שנים רבות בבד אחד. לפעמים אני מוציא בד שטיפלתי בו לפני שנים אחדות, והוא נראה לי  "ילדותי" או "נעבעך" ואני עובד עליו הלאה. אני כבר לא יודע איזה רגש היה בו מלמטה...                                                          

ואז אתה מתייחס אליו כאל בד מכוסה בצבעים שדורש "תיקוני-צבע"?                

זה לא בד שקניתי ולבשתי אותו, וכעבור זמן-מה הוא נקרע ואני עושה לו טלאי.                                                                

זה דומה יותר ללוח שחמט, שאם נגעת בכלי אחד, הוא משפיע על כל המערכה?                                                                      

כן.                                                                         

אתה מציג במוזיאון ת"א אקוורלים. מתי התחלת לצייר אקוורלים?                  

התחלתי ב1954-. באופן רציני  התחלתי לצייר לפני שמונה שנים. אני מוכר אקוורלים בשביל להתפרנס. אני מציג אקוורלים שאינם נראים כמו אקוורלים. הנייר והצבעים טובים, אבל אני מלכלך אותם באצבעות. אני עובר במכחול ואצבעות, לפעמים אני מוסיף חומרים נוספים, כמו דבק וחול, או קורע את הנייר בציפורניים. אני סנטימנטלי באופיי, כליטאי טיפוסי. שנולד בעיירה קטנה. יש לי מין נוסטלגיה שנשארה בי ואני מוסיף לה מלח...                                      

הסנטימנטליות נתפשת אצלך כמשהו לא טוב?                                      

אני מצייר אקוורל ותוך כדי עבודה אני אומר לעצמי: "איזה יופי של צבע ואיזו עדינות?" זה מרגיז אותי, ואני מתנפל על זה עם הציפורניים. זה הרצון לתקן את האקוורל. זריצקי וסטימצקי הם אקוורליסטים ממדרגה ראשונה. אני שנאתי את האקוורל. הייתי האחרון שהתחיל לעבוד באקוורל. עבדתי מתוך איזו מין בחילה לאקוורל ותחושה של ירידה בדרגה. צבע שמן אני יכול ללוש וללכלך כמה שאני רוצה. באקוורל - הנייר לא סובל אותך. אני עובד באקוורל בשטח גדול וזה לפעמים מאבד את הטעם של האקוורל, הוא מפסיק להיות אוורירי ונושם. אני חוטא מאוד למדיום, לא מתחשב בו. אם אני עושה חור בנייר, אז יש חור. הכל כשר.                                                

האם אתה עוקב אחר אמנים צעירים בארץ?                                        

זה הדבר המעניין ביותר בשבילי. יום יום אני מקנא בצעירים. לו הייתי מתחיל לצייר עכשיו, הייתי יונק מאמנים עכשוויים ולא מכנסיות נוצריות באיטליה ומתרבות קלאסית.                                       

אבל ספגת גם מאמנים צרפתיים כקלוד מונה, פייר בונאר, ז'ורז' בראק ואחרים,                      

מודרניים יותר...                                                             

הספיגה שלי מהאמנות המודרנית שונה מזו של זריצקי וסטימצקי. אני הייתי באיטליה וראיתי אמנות איטלקית בכנסיות. הם היו בצרפת וספגו מהצרפתים. יש הבדל בין ההתפתחות שלהם לשלי.                              

במה זה מתבטא בציוריך? בארכיטקטורה של הציור?                                

באמנות הצרפתית, או ההולנדית, הטיפול הוא עדין ואלגנטי. הצבע לח יותר. האיטלקים יותר אצילים, פנים הכנסייה מכביד עליך. הכנסייה הצרפתית, או ההולנדית, פחות מכבידה, פחות בשמים.                       

במה הייחוד שלך, או של "אופקים חדשים" בכלל, לעומת ציור איטלקי או צרפתי?                                                              

נגעת בדבר שאני מתנגד לו. אינני חושב שאפשר לקרוא למה שאנחנו עושים יצירה ישראלית. אין, בעיני, ציור ישראלי. אין אפילו חיפוש אחר ציור ישראלי.                                                              

למה?                                                                       

רוב העמים היו בורים. חתמו עם האצבע. במשך דורות נוצרה אצלם אמנות עממית. אצלנו לא היה דבר כזה. מכל עם בו ישבנו לקחנו משהו מהסגנון שנוצר בו. אמנות נוצרת, במשך דורות, מתוך העם. כך ציירו בפירנצה, בוונציה ובשאר המקומות. אמנות עם כתב-יד ייחודי. אנחנו לא הגענו למצב כזה. במחשבה, אולי כן, אבל לא באמנות הפלסטית. אנחנו, במדינה הזו, בליל של עדות ואנשים. אי אפשר בעשר עשרים שנה ליצור משהו שיהיה "ישראלי". לדעתי, איחרנו את הרכבת. בימינו אלה, בעולם החדש, זה אבסורד לחפש "איטלקי" או "גרמני".                         

ובכל זאת, אתה רואה שישנם אמנים ישראליים צעירים, שהבעיות המקומיות מעסיקות אותם ביצירתם. איך נראים בעיניך הפתרונות שלהם?                                                                         

תביט, אנחנו קמים בבוקר, דבר ראשון מדליקים את הרדיו (אחרי שהלכנו לישון עם הרדיו והטלוויזיה)... אין עוד עם ששומע חדשות בכל שעה. מה שמעניין זה החיפוש אחר המעוות והטרגי. קשה לשיר כשמתים או מפחדים. מה אפשר לדרוש מצעיר? הוא מכניס לתוך ציוריו את החיים. אני מעדיף, שאחרי יום של עצבנות, האדם יקבל על הקיר פרח, מקום שיוכל לנוח מולו. אני בעד אמנות עולמית, ללא גדר. אין עם ואין ארץ. יש תקופה שעוברת את כל העולם.                                    

ומהו ייחודה של תקופתנו?                                                     

אינני יודע. אני יודע שאנחנו עובדים יפה מאוד בציור, אנחנו ביצועיסטים טובים מאוד,  אבל  אין  שום אורגינליות. אם מישהו עושה עבודה ב"דוקומנטה", למחרת בבוקר מישהו עושה אותו דבר בארץ, אבל הרבה יותר טוב ממנו.                                                       

אתה בז למי שמחקה את אמני חו"ל?                                             

אינני בז וזה לא נקרא חיקוי. זוהי עצלנות של העם הזה בכל הכיוונים. אינני אומר זאת בשלילה מוחלטת, כי יש ביצוע טוב. חבל לי שאין המשכיות במקצוע, לא רק בציור. אולי במסחר יש לנו אותם המשכיות ומסורת. אני נולדתי בחו"ל, בתחילת המאה, בתוך עם שבו החייט חותם באצבעו. השפה שלו היתה שונה. אני דיברתי אידיש, או רוסית והליטאי דיבר פולנית, או אוקראינית. בכפרים היו כמה ליטאים שזכרו את השפה שלהם, אצלנו היה התנ"ך הכתוב בשפה שלא דיברנו. לליטאי היתה מסורת ולי - לא. הליטאי נשאר עם הפרימיטיביות שלו. לי לא היתה פרימיטיביות כיהודי. אין לנו מסורת ולא צריך לחפש אותה. צריך לצייר בני אדם ולא יהודים.                     

מהי, בעיניך, הדמות האידיאלית של אמן? מי, למשל?                              

אני מאוד אוהב לדפדף בספרי אמנות, ואוהב ציור. מאוד מאוד. חבל לי שאני עומד להיפטר מזה. לו יכולתי לחיות שוב, הייתי רוצה לחיות כצייר. אני שונא את האמנות האמריקנית.  אינני  מתרגש מהנקודות  של  רוי ליכשנשטיין, או מציוריו של דיוויד סאלי. זו לא תרבות בעיני. אני, שספגתי תרבות אירופית, קשה לי מול מרילין מונרו או קוקה-קולה. לעשות "צימעס" מקוקה לקולה?! בקשר לאמנים שאני אוהב - אני אוהב את כולם...                                              

בכל זאת, יש כאלה שאוהבים יותר...                                            

זו האמת. אני אוהב את כולם. כשאני הולך לתערוכות במוזיאון, או בגלריות, אני נכנס ומתלהב, עד שלפעמים אני בעצמי חושב שזה טיפשי. אחר כך, כשאני יוצא החוצה, אני שואל את עצמי ממה התלהבתי. כך זה גם לגבי תמונות שלי. אני קם בבוקר ועובד כמו שיכור. אני מסתכל  וחושב: "איזה דברים יפים עשיתי". בבוקר שלמחרת אני מתבונן במה שעשיתי יום קודם לכן ואומר לעצמי: "איזה גועל נפש? ממה התלהבתי!".              

ובכל זאת...                                                                

פעם הערצתי את זריצקי, כהנא, קריזה, סטימצקי. לסטימצקי יש את האקוורל האמיתי ואצלי - לא.                                                   

האם יש לך קשיים בגלל הגיל?                                                 

בעין אחת אינני רואה בכלל והשנייה אחרי ניתוח קטרקט. קשה לי ללכת. הרגליים, זה נורא.                                                      

ולמרות הכל אתה מצייר, יום יום, בסטודיו?                                    

כן. יום יום.                                                               

האם הציור היום נראה אחרת בגלל קשיי הראייה?                                 

לא. אני מצייר בעל-פה...                                                    

גם גוגן אמר פעם, שכאשר הוא רוצה לראות הוא עוצם את עיניו.                   

נכון.                                                                       

נחזור לאמנים שאתה מעריך...                                                 

קשה לי לענות על זה. כשבאתי לכאן, חוץ מזריצקי וסטימצקי לא היה כאן עם מי לדבר. זריצקי, שלא ידע לדבר עברית כמו שצריך והיה זר למחשבות על טלית ותפילין, מיסטיקה וסמלים, יצר כאן ציור. הוא שם את הגושפנקה שלו על מהלך האמנות כאן. זריצקי דיבר על יצירת אמנות אוניברסלית, בין-לאומית, אבל היום מסתכלים על ציוריו ואומרים "ציור ישראלי". כל הזמן הערצתי את זריצקי, אבל אחרי שראיתי את תערוכתו הרטרוספקטיבית במוזיאון ת"א. שיניתי את דעתי. ראיתי שם את זריצקי האמיתי. הוא ציטט. לא נתן שום דבר עצמי...                  

את זה גילית לאחרונה?                                                       

כן. הוא מביא ציטטות. הוא צייר טוב מאוד, אבל קשה לי לומר שהוא הוציא את זה מעצמו. הוא ביצע את הכל יפה מאוד, אבל הדרישה מהצייר הישראלי היא שייתן לך את הרצפט של אמנות ישראלית. זה באמת סיכום של השיחה שלנו על עניין הישראליות. זריצקי, עד כמה שהוא בעיני האישיות, גם ממנו יש לי אכזבה. לא במובן של צייר, אלא במובן של הביצועיזם הישראלי שדיברנו עליו. האכזבה שלי, לגבי המחשבה שיש ציור ישראלי. יש ציור טוב מאוד, אבל לא עם אופי ישראלי.                                                                      

התהליך שעברתם, דור שלם, היה מריאליזם למופשט. דרך דרגות שוגות של הפשטה. בשנים האחרונות אתה חוזר לפיגורטיבי. מדוע? מה זה נותן לך?                                                                  

לומר לך את האמת, אף פעם לא הייתי אבסטרקט "נקי", היתה תקופה שהייתי יותר אבסטרקטי, אבל אף פעם לא נקי. אולי לא הבנו את המופשט שהיה בעולם. הכי אבסטרקטיים בינינו היו עוקשי וקריזה.

כשאתה מצייר, אתה מתחיל מבד לבן, או שאתה "מלכלך" אותו, כדי לעבוד עליו? איזו הרגשה יש לך כשאתה מתחיל לצייר?                              

אתה רוצה שאמסור לקהל את השגיאות שאני עושה?...

אני אף פעם לא מצייר מסקיצות. הציור הוא עסק מוזר, בדרך כלל אני מתהלך הרבה זמן לפני הבד ומקשיב למוסיקה. הבד מרגיז אותי. מרגיזה אותי אי היכולת להחליט. רוי ליכטנשטיין בא לכאן עם סקיצה וביצעו אותה בדיוק, ללא כל שינוי, אני לא מסוגל לעבוד בצורה כזו. אני לא יודע מה ייצא מהבד. אני שם צבע ומתרגז שלכלכתי את הבד בצבע אחד. העבודה מתחילה.                                                               

אתה כבר מרגיש פחות מאוים?                                                  

אני מלכלך את הבד, כדי לעשות אותו שוב יפה. זה נשמע אולי קצת רומנטי.                                                                       

בעיני, זהו תיאור של דרך עבודה!                                             

אני ניגש אל הבד ומרגע שנגעתי בו הוא מאבד את הקדושה שלו.                    

זאת אומרת שבד לבן הוא קדוש בשבילך?                                          

הוא יפה.                                                                   

ואז אתה מלכלך אותו ועובד עליו, כדי שיהיה שוב יפה?                          

הוא יפה והוא צריך להיות יפה יותר, כדי להצדיק את זה שלכלכתי אותו...

אחר כך אני מוסיף צבעים ומסתכל, עד שאני נאחז בנקודה שיכולה ליצור משהו. אז יש לי משהו שהוא פלוס אחד למינוסים רבים. אני מסתובב וממשיך לבנות, ואז הפלוס הופך לאפס.                                

ואז אתה מכסה אותו.                                                          

כן.                                                                        

מתי, בתהליך שאתה מתאר, אתה מרגיש שהציור גמור, שגמרת ללכלך?                 

אין גמור. הבד יסבול אותי עד אין סוף, כולל שימוש בסכיני גילוח, שאפשר לגרד בהם את הצבע, טרפנטין...                                    

אין שום ציור שהחלטת שהוא גמור?                                             

מעט מאוד. רוב העבודות משתנות כל הזמן, רק באקוורלים הציור נגמר.                                                                        

אתה חי, מזה שנים, בת"א. קודם לכן היית בקיבוץ אשדות יעקב. מדוע עזבת את הקיבוץ?                                                         

לא רציתי לעזוב. זה היה הזמן הכי יפה בחיים שלי. אתה לא יכול לתאר לעצמך כמה שעמק הירדן יפה בבוקר. עבדתי בשדות, בשמירה ובאפיית לחם. אשתי לא יכלה להסתדר. היא היתה בית"רית. אופי החשיבה שלה היה שונה...

צילה זוכרת את שלוש השנים בקיבוץ, בהערכה בלתי רגילה, מפני שקיבלו אותה למרות שבאה מבית"ר...

חוץ מזה לא יכולתי לצייר. נתנו לי עבודות בלילה, כדי שאצייר ביום, אבל ביום רציתי לישון...                                                       

מה הם הרגעים המרכזיים בחייך?                                               

אני חייתי בתקופה היפה ביותר של העם הזה. השתוקקתי למדינה, ראיתי אותה קמה ואני רואה איך היא מתקפלת ונובלת...                             

איזה מסר יש לך לומר, בתקופה כזו של נבילה והתקפלות?                         

אתה רוצה שאקלל? העם הזה לא לומד לקח ומכור לדברים שונים ולביצועיזם. עם שמקריב ילדים קטנים ושולח אותם למות...                         

אתה מיואש מהמצב?                                                            

ואתה לא?                                                                   

מה חסר היום לעם הזה?                                                       

אינני יודע.                                                                 

האם יש לך כתבים כלשהם על אמנות, או על חינוך לאמנות?                        

אינני כותב, הייתי משוחח. אני פטפטן. היו לי הרבה תלמידים.                   

מי הם הטובים שביניהם?                                                      

קרוון, ניקל, בני אפרת... קשה להגיד. עשרות אמנים. רוב האמנים כיום למדו אצלי.                                                              

אתה נחשב למורה משפיע?                                                      

איזה מורה שאינו משפיע על תלמידיו הוא מורה?                                  

על מה צריך מורה לאמנות, כיום, לשים דגש?                                    

לתלמידי אמרתי שני דברים:  תמצוץ ממני כל מה שאתה יכול, את הטוב ואת הרע. צעיר דומה לפרה. הפרה שיוצאת למרעה אוכלת הכל וכשהיא חוזרת לרפת היא מעלה גירה. מה ששוב היא מעכלת ומה שלא טוב היא מוציאה החוצה. כך צריך להיות גם תלמיד אמנות. כשאתה ליד כן-הציור, אתה צריך להרגיש שאתה קשור. ציור זר מקצוע. צריך להרגיל אדם לעבוד על-יד הכן ולא לזלזל בכך...                                  

 

פורסם בכתב-עת "סטודיו", חוברת מס' 1, יולי 1989, עמ' 27-24