ציבי גבע: ציפור בכלוב של זהב
ציבי גבע מזוקן, מופנם וביישן-מה שומר על צניעות ובורח מכל ניסוח העלול להישמע פתטי, רגשני, נוסטלגי, פואטי, חושפני או נשגב. ובכל זאת, דומני, כי בשיחתי עמו לקראת פתיחת תערוכתו, השתחררו דברים אחדים...
לאן נעלמת בשנתיים האחרונות?
"קיבלתי מ'קרן אמריקה-ישראל' מלגה להשתלמות בחו"ל למשך חצי שנה. נסעתי לניו-יורק עם אשתי ושני הילדים. נפלנו לניו-יורק ושהותנו נתארכה למשך שנתיים. היינו צריכים להתחיל מאפס. דירה, עבודה וכו'. בשלב מסוים התחלתי להדריך ישראלים בגלריות ובמוזיאונים בניו-יורק. בקהילה הישראלית יש מעגלי-אינפורמציה ענפים ובסופו-של-דבר היו לי כ-50 איש שבאו אחת לשבוע להדרכות שלי. בניתי תוכנית של ביקורים מודרכים בגלריות ובמוזיאונים גדולים וזו היתה פרנסה די יפה. בנוסף לכך חוה, אשתי, עבדה בהוראת עברית.
"במשך כל התקופה הייתי קשור להשתלמותי בבית-הספר לאמנות "ניו-יורק סטודיו סקול". קיבלתי שם סטודיו והשתתפתי בהרצאות ובמפגשים עם מורים".
ציבי, אולי תזכיר לנו מה היו הדברים שעסקת בהם לפני נסיעתך?
"הדברים האחרונים שעשיתי לפני הנסיעה היו סוג של ציורים שעסקו במיפוי תרבותי, מעין סוג של אלמנטים מזרחיים ומערביים על מצע אחד. ציורים שעסקו בניסיון לקשור ביחד, למיין, מקורות תרבותיים שונים שמשפיעים על התודעה שלנו. למשל: פסל אפריקני של אישה עם כד על הראש, או אלמנטים סיניים שמזכירים ציורים על לוחות-שנה שהיו תלויים פעם בכל בית בקיבוץ או אלמנטים מזרחיים-ערביים שהופיעו, בדרך-כלל, בכיתובים ושמות מקומות. "אום-אל-פחם", "דיר-אל-אסד", "ואדי-ערה". בחירת השמות, אגב, דומה לבחירת דימויים בציור. שמות שסוחבים מטען אסוציאטיבי. כתיבת השמות יוצרת הצבעה על טריטוריה ומושגים שיושבים בתודעה שלנו. שמות של מקומות שבחלקם אפילו לא ביקרתי, אך הם קשורים בתודעתי אל "המשולש הערבי" ובקִרבה לקיבוץ עין-שמר. שמות שסוחבים מטען אמוציונלי ואסוציאטיבי לקהל רחב. קודם לכן, לפני השמות, ציירתי פורטרטים של ערבים ושל אישה ערביה יושבת.
"היו גם אלמנטים דקורטיביים ערביים כמו אורנמנט הצמח המתפתל, הד לערבסקה, וכן שימוש בצבעוניות המכונה 'צבעוניות ערבית'. דהיינו היה מפגש בין שתי מערכות צבע: 'צבע אירופאי', עכור ובוצי, עם 'צבע ערבי', טהור, חריף, חמוץ-מתוק. כל מערכת הדימויים והצבעים ובחירתם היתה פיתוח מודע לאורך התקופה".
חיים בתוך בועה
מה קרה לך בניו-יורק? האם יש לכך ביטוי אמנותי?
"שם קרו כמה דברים: ראשית - החיים משתנים. מקום זר ושפה זרה. אני מנותק מהבית, מהארץ, מהקיבוץ. ושנית - לא נטלתי חלק במקום החדש שבו נמצאתי. חשתי שאני חי שם בתוך בועה. דרך-אגב, אני חושב שרוב האנשים שחיים בניו-יורק חיים בבועה של זרים. זוהי עיר של זרים. המושג "מקומי" כמעט לא קיים. קשה להיפגש אתו. זהו מטרופולין שמאכלס זרימה של אנשים זמניים.
"החוויה שלי היתה של מתבונן מהצד. אתה חי עם עצמך ועם המשפחה שלך וצריך להִשרד. העולם אדיש לקיום שלך. מיכה אולמן אמר לי פעם בניו-יורק: 'הדבר האופייני להימצאות במקום הזה הוא שאף אחד לא שואל אותך מה דעתך ואף אחד לא מחכה לך'. עברתי תקופה מאוד קשה ומאוד חשובה מבחינת הבדיקה העצמית. שאלתי את עצמי כלפי מה העבודה שלי מתייחסת. הבנתי שהמציאות הנפשית שלי בניו-יורק היא אחרת ובהכרח יכולה להוציא מוצרים אחרים. וגם היחס לארץ התחיל להיות דרך פילטרים של מרחק. מה שנעשה בארץ תחת לחץ ומצב קונקרטי עובר בניו-יורק איזו-שהיא הרחקה ונוסטלגיה. היחס לארץ נשען על זיכרון.
"להבהרת העניין אספר לך את הסיפור הבא: שמעתי מפיה של בחורה ישראלית, סופרת אשר יושבת שנים אחדות בניו-יורק וכותבת רומן שעלילתו מתרחשת ברמת-גן, שבמהלך כתיבתה ניסתה לתאר, בפרטים מדויקים, תיבת-דואר בפתח של בית ישראלי. היא לא הצליחה להיזכר בצורה, בצבע וכו'. כדי לפתור את בעיית הזיכרון היא החליטה שהרומן ייכתב מתוך תודעה של אדם זקן, היושב בבית-זקנים ובעיית הזיכרון שלו היא בעיה ביולוגית. וכך, דרך חוסר-הזיכרון שלו היא יכולה לתאר את חוסר-היכולת שלה לתאר דברים.
"הסיפור הזה משמעותי לגבי, מאחר שהוא מתאר מצב של תודעה הקשורה למקורות, לזיכרונות ולמקום, אבל נודדת או נמצאת במקום אחר. אתה נמצא במערב ולבך במזרח. בחלק מהעבודות כתבתי את הביטוי 'שמה', ביטוי שהיה מופיע בכתבי-יד יהודיים ומילא פונקציה של המלה 'ציון' או 'מזרח'. המלה הצביעה על נוכחות של מרחק ועל התכוונות נפשית למקום. הישיבה בניו-יורק אִפשרה לי לחוש תחושה זו באופן ממשי".
כיצד אתה נותן ביטוי לתחושה זו בציוריך?
"בעבודות בארץ נהגתי לכתוב מילים ושמות בכיתוב עברי-קליגרפי והמשכתי לעשות את זה בניו-יורק. אנשים לא הבינו את הטקסט. נוצר פער של הבנה ולא קיבלו מה שלא הובן להם. אנשים אלה מייצגים עמדה מאוד שוביניסטית של מרכז. אבל אני המשכתי לכתוב באותיות עבריות בכתב ראי משמאל לימין כדרך שכותבים באנגלית, או לתרגם מונחים לועזיים לכתב עברי. למשל: "סְטִיל-לייף", כלומר "טבע-דומם". אבל באופן אחר יכול גם להתפרש כ"עדיין-חיים". הדבר הזה ייצג את האקט שנבע מתוך אותו מצב של בלבול שפות, של שימוש מעורב בשפות שונות או הימצאות במין מצב ביניים של טריטוריות תרבותיות שונות".
האם ניסית להשתלב בתוך הקהילה האמנותית הניו-יורקית?
"המשימה 'להיקלט בניו-יורק' התבררה לי כבלתי-אפשרית. החדירה למערכת מצריכה שנים ומבחינתי גם לא עניינה אותי במיוחד. היה לי ברור שאני חוזר כעבור שנתיים.
"ההשתלבות בתוך המערכת האמנותית בניו-יורק תובעת ממך להפוך את זה למטרה. הפונקציה הישירה שלה היא "התבוללות מנטלית", דהיינו להיות אמריקני, להתלבש נכון, להיות במקומות הנכונים ולהתחבר לאנשים הנכונים. היתה לי התנגדות אתית לעניין הזה. מבחינה זו אני כשלון גמור במכירת עצמי. גיליתי גם כי אם יש לך רצון להתקבל כאמן בניו-יורק זה מחייב אותך לעסוק בשאלות ובנושאים 'חמים' לחברת הצריכה האמריקנית כגון: צריכה, עוצמה כלכלית וכו'. חיים סטיינבק וקלג וגוטמן, ישראלים ששינו את זהותם ל"אמריקנית", עוסקים ומצליחים בזה. זו לא כוס התה שלי. אני לא מוכן לשחק את משחק הסימולציה הזה של 'להיות אמריקני'.
"אני לא רוצה לנפנף בדגל של 'ישראליות' או 'שורשים', אלא להדגיש את הצורך להיות אתה עצמך. יש שלב מסוים של הכרעה פנימית שההתעסקות בציור, בצבע, היא לא אמצעי אלא היא הדבר עצמו".
תמונות מהילדות כמו גלויות דואר
אילו דימויים מופיעים בציוריך מן "התקופה הניו-יורקית", אותם אתה עומד להציג במוזיאון ת"א?
"הדימויים מעובדים במספר מצומצם של אובייקטים: קוץ, אבוקדו בכוס, מקרמה, שש-בש, כפייה ערבית וכו'. זוהי בחירה של אובייקטים שהם כשלעצמם לא מספרים סיפור שהוא מעבר לעצמם, אבל יש ניסיון להעמיד את האובייקט מול העיניים, לדון בו ולבחון את מערכת היחסים שלי עם האובייקט. מערכת יחסים זו נעשית דרך השפה הציורית, דרך האופן שהאובייקט רשום, דרך הנחת הצבע. מצבים מנטליים שונים כמו הזדהות נוסטלגית, ניכור מרוחק.
"ניקח לדוגמא את האבוקדו. בביתנו, בניו-יורק, גידלנו אבוקדו בכוס, עם ארבעה גפרורים. הילדים רצו לעשות את זה. בשלב זה האבוקדו לא הפך לנושא ציורי אצלי. בדרכי לסטודיו, בפינת השדרה השישית, ברחוב 8, עמדו מוכרי ספרים ישנים באמצע הרחוב. אני ידוע כ"חולה ספרים" והייתי מחפש מציאות. מצאתי ספר שנקרא 'עולם ירוק' ובו שרטוטים והדגמות של גידול צמחים וחממות. בין היתר היה שם רישום של אבוקדו בכוס. זה עשה לי איזה "קליק" בראש. באותה תקופה ציירתי כבר קוצים גדולים, והאבוקדו הפך לאובייקט נוסף שבו אני מטפל. עבורי זה יותר טבעי לצייר אבוקדו כזה, מאשר סוג של פרח שלא אומר לי דבר. האבוקדו הזה מזכיר לי דברים. הוא סוחב איתו ריח של בית, של ילדות. אבל, הוא לא סימבול בעיני, במובן זה שלא מדבר על שום דבר. אני היום לא חי את הילדות. תמונות מהילדות תקועות בראש כמו גלויות דואר ואני מסתכל עליהן ממרחק. אין לי אידיאליזציה של ארץ ישראל הישנה והטובה. אלה הן רק עובדות זיכרון שהציור, בעצם, מתווכח איתן. הציור, עבורי, אינו מניפסט או עמדה מילולית, כזו או אחרת. אני אוהב את ההגדרה של 'איתמר לוי', שכתב עלי שעבודותי הן "מיפוי תודעה"...
"כשואן-גוך צייר חמניות הוא לא צייר אותן מכיוון שהחמניה היא פרח סימבולי, אלא מפני שזה מה שהיה לו ליד הבית. זה מה שהוא הכיר. האבוקדו זה מה שאני מכיר. אינני עושה אידיאליזציה שלו. המשמעות של הציור הואן-גוכי (ואני מבדיל בינו לביני אלף הבדלות) נובעת מהאופן המיוחד שבו הוא מצייר את האובייקט "הסתמי' שלו".
נראה כי קיים קשר בין העבודות שלך. ישנן מעין השתקפויות של דורות...
"נכון. ישנו קשר בין העבודות השונות לבין הדימויים השונים. ישנו קשר תמטי: כל האובייקטים הם 'טבע-דומם' עכשווי ומקומי. אך יש גם קשרים צורניים: את מקום הצמח המתפתל מחליפים קווים טופוגרפיים של מפה, ומאוחר יותר החבל המתפתל של המקרמה (קישוט טיפוסי בבית ישראלי) או הקווים המתפתלים של הבקבוק המצוטט מציורו של מורנדי, הכתיבה הקליגרפית הכמו-ערבסקית, או המִרקם של הכאפייה הערבית.
"דוגמא נוספת - הצורות הדוקרניות של הקוץ מתקשרות ל"זיגזג" של לוח השש-בש ומתקשרות, באופן מוזר אולי, לציורים של כמה מאמני הדור הצעיר הניו-יורקי ("ניאו-גיאומטרי"), אבל בעוד שאצלם המשחק הוא פורמליסטי והדמייתי, אצלי הוא מתייחס לאובייקט קונקרטי עם אסוציאציות תרבותיות לוקאליות".
ישנם בעבודות גם ציטוטים מתולדות האמנות...
"בעבודותי יש מעט ציטוטים מתולדות האמנות. רוב הציטוטים בעבודות הם דווקא ממקורות חוץ-אמנותיים או בפריפריה של האמנות, כמו פולקלור, ציור נאיבי וכו'.
"כן, ישנה התייחסות, ברמה עקרונית, למספר אמנים שאפשר לומר שהמשותף להם הוא שהם אמנים שעסקו בארגון של עולם ובתרגום של אלמנטים נופיים לעולם אבסטרקטי מאוד חמור ורדיקלי. למשל: פיט מונדריאן, ברנט ניומן ומרק רות'קו. כולם יצאו מאובייקטים פיגורטיביים ועברו תהליך של הפשטה וריכוז. משותפת להם גם העובדה שהם הושפעו חזק מאוד מחשיבה מיסטית וספיריטואלית.
"ברנט ניומן, למשל, הגיע לציור של קו אנכי שחוצה את הדף, מתוך הפיכה של קו אופק וציורי שקיעת-שמש אצל ציירי נוף אמריקאיים. הוא העמיד את קו האופק לגובה. השלישייה שהזכרתי עסקה גם בנשגב ונתנה לגיטימציה לצדדים הרוחניים שבתוכה.
"יש לי הזדהות מסוימת איתם. עם המאבק שישנו בציור שלהם בין כאוס לסדר ועם היכולת להכניס את עצמך למשמעת חמורה. אין בי רגשות ותפישות תיאוסופיות כמו שהיו להם, אבל אני מרגיש קרוב אליהם באופן שהם התמודדו עם ארגון עולמם הפנימי. גם אצלי מתרוצצים כל מיני דברים ואני מנסה לארגן אותם ולמצוא להם צורה, העיסוק באמנות - במובן מסוים - הוא ניסיון לתת צורה למה שאנו מרגישים. 'להכניס את הציפור לכלוב של זהב', כפי שאמר פעם שרפשטיין.
המושג 'צליינות חילונית' של יצחק אורפז יכול לבטא את הצירוף הזה של התכוונות רוחנית וגעגועים עם שלולית הבוץ והספק".
פורסם בעיתון "על המשמר", "חותם", 11.3.1988, עמ' 15-14.