Notice: Undefined index: lang in /var/www/html/maorart.com/design/maorart/main.php on line 24 Call Stack: 0.0001 627864 1. {main}() /var/www/html/maorart.com/index.php:0 0.0012 699648 2. include('/var/www/html/boxes/14.2/index.php') /var/www/html/maorart.com/index.php:13 0.0664 2883672 3. include('/var/www/html/boxes/14.2/system/mgtheme_load_real.php') /var/www/html/boxes/14.2/index.php:144 0.0674 2924808 4. include('/var/www/html/boxes/14.2/system/load_content_code.php') /var/www/html/boxes/14.2/system/mgtheme_load_real.php:105 0.0686 2928320 5. part() /var/www/html/boxes/14.2/system/load_content_code.php:47 0.0688 2989560 6. include('/var/www/html/boxes/14.2/system/plugins/template/content/parts/load_admin.php') /var/www/html/boxes/14.2/system/plugins/part/functions/part.php:145 0.0696 3015296 7. include('/var/www/html/maorart.com/design/maorart/main.php') /var/www/html/boxes/14.2/system/plugins/template/content/parts/load_admin.php:85
עברית English

הבשורה על-פי פנחס : פנחס כהן-גן

בעליית גג, בלב דיזנגוף, באפור של חורף בעיר, שקוע פנחס כהן-גן בעולם של ניגודים: אידיאות ומעשים; הסתגלות והעדר-הסתגלות; "לבי במזרח ואנכי בפאתי מערב" ולהיפך; הרציונלי והאמוציונלי; הייאוש והתקווה; החיים והמוות. 
 
בין תערוכת יחיד בגלריה "מימד" בתל-אביב ותערוכת יחיד בגלריה "גימל" בירושלים, לבין תערוכה רטרוספקטיבית של הדפסיו במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת-גן (מינואר 1988), הוא חי את האמן כפילוסוף, כמדען, כלוחם, כמבשר המיוסר ומייסר, וזוהי רק התמצית של בשורת פנחס כהן-גן.                    
 
מאז ראשית דרכו האמנותית, בתחילת שנות ה-70, מיקם פנחס כהן-גן את עצמו ואת יצירתו במקום טוב באמצע, "כותל-המזרח" של האמנות הישראלית העכשווית. אך לא איש ככהן-גן ירבץ על זרי-דפנה ו"הליכה על-בטוח". באופן המזכיר, אולי, את פבלו פיקאסו בשעתו, הוא משנה כיוונים, בודק בעיות, ממציא לקחים ותוקף מוסכמות. 
 
"בלי תיאוריה" - מצהיר פנחס כהן-גן - "אין מה לחקור, כאילו אתה הולך בחושך". כהן-גן יוצר ומשתמש בתיאוריות קוטביות (מושגיות, קלאסיות, אפולוניות, אבסטרקטיות, חושניות, רומנטיות, אמוציונליות ונשגבות) ומהלך על פני מסלול המספק לו נקודות-מוצא בלתי פוסקות להמשך יצירתו. 
 
במתח פילוסופי-אמנותי-נפשי זה, בו שרוי כהן-גן הוא מודע לפער החידתי שבין הקִדמה הטכנולוגית לבין הריקנות הרוחנית והעדר האושר. "גם אלה היושבים בחללית" אומר כהן-גן, "לא זזים". נותר הפער בין הרוח השואפת למרומים לבין החומר והגוף השקועים עמוק בתוך האדמה. 
 
מאחר ש"אמנות היא פרשנות הרוח", לפי כהן-גן, הרי עבודותיו ותערוכותיו הן יישום, מימוש ותרגום של השפות והתיאוריות שאני מתעסק בהם. כשאני פותר בעיה בציור אינני מתעסק בה יותר".                                                   
 
קיצור בשורת התנ"ך                                                       
 
לאחרונה, הוצפו צרכני האמנות הישראלית ביצירות כהן-גן: בתל-אביב (מימד") ירושלים ("גלריה גימל") ורמת-גן (מוזיאון לאמנות ישראלית). בעבודותיו מתגלה פן מסכם. האמנם?                              
 
"המטרה שלי להציף את הצופה במארג היצירות" אומר כהן-גן ומתייחס במיוחד לסדרת עבודותיו "קיצור בשורת התנ"ך" שהוצגה בגלריה "מימד". יצירותיו דומות למערכות סגורות, שבהן כל איבר במערכת עצמאי ופתוח. "כלומר, כל תמונה עומדת בפני עצמה ואפשר להיכנס לתוכה ויחד עם זאת היא קשורה ומתחברת לכל המערכת".                       
 
"נכון. יש הרגשה של סיכום. עבודותי האחרונות מטפלות בצורה מתומצתת, פשוטה וסרקסטית - במה שעסקתי בעבר. דהיינו, בבדיקת ארבע מערכות: מערכת השפה המילולית, מערכת התרבות והסימולים של תרבות, מערכת פיגורטיבית (דמות אנוש) ומערכת סימול מתמטי-לוגי".                 
 
מערכת נוספת, או אולי מערכת-על, היא השאלה המרכזית שמעסיקה את כהן-גן - הסתגלות והעדר-הסתגלות: "בגלל בעיות רפואיות-קיומיות הגעתי לאחרונה למשבר פיזי-נפשי קשה ביותר, שהיה קשור בשאלת חיים ומוות", מספר כהן-גן בחצי-פה "זה הביא אותי לחשוב ולרצות לבדוק דברים בסיסיים כמו התחלה וסוף, חיים ומוות, סיכום. כן, סיכום בקשר לחיים, לאמנות, הכל. ויטגנשטיין אמר: 'המוות אינו אירוע שקורה בחיים'. הבדיקה העצמית והסיכום היום-יומי הם צורך קיומי. מתקשר אצלי לתנ"ך. העובדה שנולדתי כיהודי היא נתון מהותי שלי. הקוד היהודי שלנו הוא התנ"ך. מה התנ"ך אומר לנו? מה אנו מבינים ממנו? הוא מדבר על בדיקה שאדם חייב לעשות כל יום מחדש בסביבתו, ביקום, בטבע, בעצמו. זוהי תביעה למצב של חוסר הסתגלות: לא לקבל מרות-חינם, לא להיות עבד נרצע לחוקים ולמעשים, להיות ליברל חושב. נכון, יש בתנ"ך גם חוקים ומצוות, אך אלה דברים טכניים. אני מדבר על ההיבט הפילוסופי של התנ"ך.                                                           
 
"לכן, קיצור בשורת התנ"ך הינו לגבי סיכום מערכת החוקים והערכים שעל פיהם אני/אנחנו חיים. אין לחפש בציורי סצינות תנ"כיות (בסגנון ציירי התנ"ך האילוסטרטיביים). ישנן סצינות עכשוויות, כי אכן יש רצף והיסטוריה, לכן גם עכשיו זה התנ"ך וגם הפירוש שלי הוא על 'התנ"ך - עכשיו'. האמנות חייבת לטפל בהוויה היום-יומית של האמן ולא בבעיות עבר, מיתוס ואגדה".                              
 
למה לצייר? למה שלא תכתוב את הפרשנות שלך, את הפילוסופיה שלך?         
        
"לציור יש תקשורת שונה אל הצופה מהשפה המילולית. אני עוסק ויוצר שפה אוניברסלית חזותית. אני מציע אפשרות של שפה, דרכה נגיע לאסתטיקה וצורת הסתכלות חדשה. הרקע הוא משבר הציור ומצב האמנות בסוף שנות ה80-. בעבר טענתי כי 'נגמר עידן המונה-ליזה ונגמר עידן האנטי-מונה-ליזה. צריך להתחיל מחדש'. וזו הנקודה המרכזית. כיום, צייר-סטודיו קלאסי זה שטויות. כיום האמירה הרלוונטית בתחום הציור היא כמה קשה לצייר כשקל לצייר. 
 
"הבעיה העיקרית בתערוכה היא הבעיה של חוסר מציאות. זה מצב שמביא לחוסר אמנות, אם אמנות היא חיקוי של המציאות (אפלטון). כיום, בשל בעיות של הגדרת האמנות ואסתטיקה ותנועת ההדמיה (סימולציה) בניו-יורק מתעוררות לגבי כאמן שאלות רקע שעלי להתמודד עִמן, גם אם הן לא מכתיבות את הטעם, הנושאים והיצירה שלי. אין ברירה אלא לעסוק מחדש בשפת האמנות. הצורה מתוחכמת ומובנת (לא סיבוך אלא תחכום). יש לראות יותר 'הצלבות מהחיים'.                   
 
"אם רוי ליכטנשטיין מדבר על חיקוי הפוסטר (תורת החיקוי הקלאסית, חיקוי שקשור לטבע המיכני, דהיינו נקודות היסוד של הדפוס) אני מדבר על שפה חזותית שמחקה את נקודת היסוד של האור האלקטרוני הבוקע מן הטלוויזיה או צג המחשב. אני קורא ליחידה זו יס"א - "יחידת סימון אורית" ובאמצעותה אני יוצר שפה אוניברסלית של סימנים וסמלים חזותיים".                                                    
 
המציאות כפיקטוגרמה                                                      
 
בנקודה זו מן הראוי לתאר, בפני הקורא, מראה אופייני לעבודותיו האחרונות של כהן-גן, בכדי לא ללכת לאיבוד: בחלל גלריה, או מוזיאון, מופיעים רצפים של רישומים או ציורים או הדפסים. העבודות תלויות זו לאחר זו בשורות, או רגיסטרים, המזכירים - אם תרצו - את הסיפורים המצוירים במצרים העתיקה, כתב ההירוגליפים, רצפים מצויירים של חיי ישו בכנסיות ימי-הביניים והרנסנס, "קומיקס" מצוייר שילוט פיקטוגרמות בתחנות רכבת או בשדה-תעופה ונוסחאות סימול גרפיות במחשבים.                                     
 
כהן-גן מודע לתקדימים ומשתמש בהם מתוך הבנת כוחה המאגי של השפה החזותית. הוא פועל, אולי, בדרך דומה לזו שהשתמשו בימי-הביניים בסמלים וסימנים מאגיים. סימנים לצבירת כוח, להשגת משהו מעל ומעבר, בדומה לעין בכתב ההירוגליפים המצריים ההופכת - במטמורפוזה מודרנית - לסמל רשת טלוויזיה בארה"ב. הכוח והמאגיה שבתמונה. הפיקטוגרמה כשפת-העל האוניברסלית שהתפצלה והתפרקה לכתב הלאומי, הפרטי והחלקי. 
 
"האדם הגיע לניצול השפה וכושר הבעתה" מצטט כהן-גן את הפילוסוף מישל פוקו. בספרו "המלים והעצמים" אומר פוקו כי בעצם האדם "נגמר". בהגיעו לקצה גבולה של השפה, אין הוא מגיע ללב השפה אלא לגבולה, לתחום שבו שולט המוות. האדם כנושא עומד להיעלם, אליבא דה פוקו, "מושג האדם הוא המצאה כוזבת וחולפת של המאה ה-19".
 
מוות ושפה. שפת החיים והמוות בעיניו של אמן שראה אולי את המוות ומנסח את תמצית בשורת החיים. לא קל "לקרוא" את הבשורה על-פי פנחס כהן-גן מאחר שאין זו בשורה לינארית (קווית), סיפורית, עם התחלה, אמצע וסוף. ברצפים המצוירים שהוא יוצר מונחים דימויים בקשרים אסוציאטיביים, בפיזור, ללא חשיבות והיררכיה. אתה הצופה, המוצף בגירויים ודימויים חזותיים, יוצר את "הקשרים" ואת "המשפטים". בעצם, "הבשורה" נמצאת מולך ואתה "מפעיל" את התמונות וקושר את הסמלים וסימנים אל הערכים ואל ההוויה העכשווית שלך ושלנו.                                                    
 
הסמלים והסימנים המוסכמים בהם משתמש כהן-גן כוללים: 
א. מלים "טעונות": ישראל, ארץ ישראל, א"י, פלשתינה, וכן ISRAEL , U.S.A.  
ב. נוסחאות מחשב ומעגלי אלקטרוניקה (00 ,01 ,02 ,XY) או סמלי מכשירים חשמליים ומסכים שונים של טלוויזיה, או ראדאר וכו'; קווים אופקיים קטועים, המייצגים "קליטה גרועה". 
ג. נוסחאות אלגבראיות; צורות א-אוקלידיות; נוסחאות פסאודו אלגבראיות מסימנים חזותיים, למשל: סכין, מסיכה, עציץ. או: אף, אוזן, פה ועין.                                                                
ד. כוכבים מחומשים ומשושים ("מגן-דוד") ומצולעים.                                
ה. "סצינות אנושיות" בסימול גרפי פשוט: אדם במקלט ולצִדו לב אדום, מטוס דקוטה ועיגולים צבעוניים קונצנטריים; מטוס עם מדרגות ואדם עולה לקבל פני אדם אחר ("עלייה") ולידו אדם גדול ושני בקבוקים; אדם אוחז סכין ולידו שתי דמויות כורעות ברך ליד מדורה; אישה במקלט מתבוננת בטלוויזיה, על-גבי המקלט שוכב אדם (מת?), אישה כורעת ברך (בוכה?) ולידה אישה עומדת; גברים ונשים זה מול זה וכו'.                                                                         
ו. כלי נשק שונים: מטוס, צוללת, טנק, פצצה, טיל, התפוצצויות וראשים קטועים "מרחפים באוויר".                                                
ז. מריחות צבע רשלניות בצבעים בסיסיים, הנתפשים כ"מילוי שטח" או כ"רקע" או כ"אלמנט מפריע בקליטת האינפורמציה". 
 
עד כאן חלק מן המרכיבים של מאגר המידע החזותי המצטרף לאמירה, לבשורה, לדיבור.                                                               
 
בתערוכתו ב"גלריה גימל" מכנה פנחס כהן-גן את עבודותיו בשם: "תמונות מדברות - ציורים מבנק הדמעות 1987".  
 
נראה כי "קיצור בשורת התנ"ך" שהוא גם "סיכום החיים על-פי פנחס כהן-גן" צוייר בדם-ליבו ובדמעות-עיניו של אמן שתמונותיו מדברות אל אלה שיודעים להתבונן. ואם לא הבנתם דבר מכל שנאמר, ראו זאת כבעיה של הסתגלות והעדר-הסתגלות לאמנות העכשווית.                               
 
פורסם בעיתון "על המשמר", "חותם", 8.10.1988, עמ' 15-14.