התערוכה "כאן – מהחידקל עד עמודי הרקולס" כוללת מבחר מעבודותיו החדשות של ראובן (ברמן) קדים. חלקן נעשו בשנים האחרונות וחלקן נוצרו במיוחד לתערוכה זו.

ראובן קדים הוא אמן חריג במחוזותינו. ראשית, משום שגוף העבודות שלו קשור בקשר בלתי ניתן להפרדה אל התיאוריות הפילוסופיות שהוא מפתח, תיאוריות שהן המניע והמקור של עבודתו החזותית. אלה הן תיאוריות בין-תחומיות המשלבות, מצליבות ומאחדות גופי ידע מתחומי המדע, התיאולוגיה, האמנות, המיתולוגיה וטכנולוגיה-עילית. הן נובעות מתוך חלקיקי-היסוד של הסדר היקומי והקיומי ומתפתחות למארגים מורכבים, לכאורה כאוטיים, המתגלים לבסוף כפרטים של סדר הגיוני ומוחלט.

שנית, קדים הוא אמן חריג משום העובדה שגוף העבודות שלו מממש תפיסות אמנותיות מודרניסטיות ואמונות אוטופיות על אודות סדר  וקידמה, שפשטו את הרגל ופסו מעולמנו העכשווי, הפוסט-מודרני והדיסטופי. "חריגותו" של ראובן קדים עושה אותו בעיני לאמן ייחודי, מעמיק, מורכב, בלתי מתפשר ובלתי נסחף אחר אופנות של רגע.

                                           * * *

שם התערוכה "כאן – מהחידקל עד עמודי הרקולס" רומז למקום מסוים (אגן הים התיכון) ולזמן מסוים (מן העת העתיקה ועד ימינו), ועל מה שמעבר להם. השם הזה מכיל בתוכו, במקשה אחת סימביוטית, את הכאן ועכשיו ואת השָם ואז: גיאוגרפיה, היסטוריה ומיתולוגיה. החל בנהר החידקל, הזורם ומשתנה, שעל גדותיו צומחים עצי דקל ומימיו זוכרים את "גן עדן" שאולי סבב אותו בימים קדומים וראשונים. וכלה בעמודי הרקולס שניצבו סטטיים ואיתנים, במצר גיברלטר, כאשר מן העבר האחד שלהם שוכן אגן הים התיכון, לב המזרח, ומן העבר האחר נפתח האוקיינוס האטלנטי, הנתיב הלא נודע אל המערב.

צורתו הבסיסית של העמוד הגיאומטרי האנכי והיציב וצורתן האורגנית המשתנה והדינמית של כפות הדקלים, יש בהם משום אנלוגיה למרכיבי היסוד בשפתו האמנותית של ראובן קדים. זוהי שפה שמאמצת את אבני היסוד שלה מהטבע, מייצוגיו בנוסחאות המדע, בייצוגים פרקטליים ובייצוגים של אדריכלות המקדשים העתיקים ביוון ובערבסקות המוסלמיות.

תשתית חזותית נוספת של עבודותיו קשורה לשפת המינימליזם, זרם אמנותי מודרניסטי שהתפתח בשנות ה-60 למאה ה-20 והגיע לשיאו ולמיצויו בשנות ה-70. מייצגי המינימליזם בעולם היו קרל אנדרה [Andre], סול לוויט [Lewitt], דונאלד ג'אד [Judd], פרנק סטלה [Stella], ריצ'ארד סרה [Serra] ואחרים, ובין מייצגיו בישראל היו יחיאל שמי, בני אפרת, נחום טבת, ישראל הדני, מיכאל גרוס וראובן (ברמן) קדים. השפה המינימליסטית, שהתאפיינה בהיותה רדוקטיבית, רציונלית, גיאומטרית וסדרתית-מודולרית, לא היכתה שורשים ושלוחות עמוקות באמנות ישראל (מסיבות אחדות שמסגרת זו איננה מאפשרת את הצגתן). חלק מן האמנים שפעלו ברוחה פנו לכיוונים שונים, ליריים, או פיתחו את שפתם המינימליסטית עד כי הפכה למקסימליסטית, צבעונית וכאוטית (למשל, נחום טבת).

גם שפתו של ראובן קדים השתנתה והתעשרה בשנות ה-80 ודומה כי התהפכה על פניה. אבל כאשר בוחנים את מרכיביה מתגלה אצלו - גם כיום - הדרישה לסדר. זוהי דרישה בשני מובנים: ראשית,  חתירה ותביעה לסדר קיומי ויקומי בעידן שבו אי-סדר-עולמי הפך לדרך חיים; שנית, דרשנות ופרשנות של המונח "סדר" כפי שהוא מתגלה ברבדים הנסתרים של החלקיקים האלמנטריים, של תורת הכאוס ושל הנוסחאות הבסיסיות המרכיבות את מבני-העל במקדשים העתיקים ובאורנמנטיקה המוסלמית. עבור ראובן קדים המילים "אורנמנטיקה" ו"דקורציה" הם ביטויים שגויים, מוטעים ומטעים, למילה "מארגים" (PATTERNS). לדבריו, "המארגים העיטוריים מורכבים מיחידות גיאומטריות בסיסיות המצורפות זו לזו בתחכום ויוצרות תשלובות בעלות עושר צורני הנתפשות על ידי יוצריהן כמטפורה לכוח היוצר הטרנסצנדנטלי".

השדה החזותי של המארגים הפך ל"מגרש המשחקים" של האמן ולאמצעי להפחת חיים בתיאוריות המינימליסטיות המופשטות. לשם כך החל לצייר ולעבד את צורותיו הבסיסיות (בעיקר מחומש) בתוך תוכנות מחשב שונות ולהדפיס את תוצריו במדפסות דיגיטליות משוכללות. יסודות של משחק, תגלית והפתעה הפכו עתה למרכיבים משמעותיים בעבודותיו. המערכים המודולריים ההגיוניים, ששוכפלו שוב ושוב לאשכולות, הולידו "מפלצות": המרווחים שבין הצורות הגיאומטריות החלו "לצמוח" באופן אורגני והתגלו לו כזהים לשיטה הגיאומטרית האיסלמית ולתהליכי הצמיחה הפרקטלית.

מנקודה זו ואילך, עבודותיו של ראובן קדים החלו לממש את עמדתו הבסיסית, האופטימית, על אודות תפקידה של האמנות בעולם. עדה נעמני, אשר אצרה את תערוכתו של האמן בבית מיכל ברחובות (נובמבר 2002), כתבה על כך בדפדפת התערוכה: "עמדה זו מבוססת על האמונה ביכולתה של האמנות לתפקד כג'ירוסקופ רוחני. כמו מכשיר זה, המותקן באוניות ובמטוסים ותפקידו לשמור על שיווי המשקל שלהם, מציבה האמנות שהוא מייצר דימוי של סדר כמשקל נגד לאנדרלמוסיה של החיים ומפשרת בין ניגודים של תרבות וטבע ובין תרבות לתרבות".                                                               

                                                  חיים מאור - אוצר התערוכה