Notice: Undefined index: lang in /var/www/html/maorart.com/design/maorart/main.php on line 24 Call Stack: 0.0001 627864 1. {main}() /var/www/html/maorart.com/index.php:0 0.0009 699648 2. include('/var/www/html/boxes/14.2/index.php') /var/www/html/maorart.com/index.php:13 0.0470 2883672 3. include('/var/www/html/boxes/14.2/system/mgtheme_load_real.php') /var/www/html/boxes/14.2/index.php:144 0.0479 2924808 4. include('/var/www/html/boxes/14.2/system/load_content_code.php') /var/www/html/boxes/14.2/system/mgtheme_load_real.php:105 0.0489 2928320 5. part() /var/www/html/boxes/14.2/system/load_content_code.php:47 0.0491 2989560 6. include('/var/www/html/boxes/14.2/system/plugins/template/content/parts/load_admin.php') /var/www/html/boxes/14.2/system/plugins/part/functions/part.php:145 0.0499 3015296 7. include('/var/www/html/maorart.com/design/maorart/main.php') /var/www/html/boxes/14.2/system/plugins/template/content/parts/load_admin.php:85
עברית English

יתומי המודרניזם: אוונגרד, מודרניזם, ופוסט-מודרניזם

האמן המושגי ג'וזף קוסות' אמר פעם, ש"האוונגרד של היום הוא הממסד של מחר והדקורציה של מחרתיים". המשפט הזה מתאר תהליך שחוזר על עצמו שוב ושוב, כמו היה גזירה משמים שאי אפשר לשנותה. רבות מן העבודות המוצגות עתה במוזיאון ישראל במסגרת שבע תערוכות חדשות שנפתחו שם, שייכות למה שמוגדר כ"אוונגרד". ככאלה הן מעוררות תהיות ואף רוגז בקרב קהל הצופים, וכמה מהם אף ביטאו את מחאתם בפני מנכ"ל המוזיאון, ד"ר מרטין וייל. 
 
לצד היוצרים המוגדרים כאנשי "אוונגרד" פועלים אמני "הדקורציה" אם להשתמש בהגדרה של קוסות'. אמנים אלה, "המאספים", עושים שימוש קלישאי בכל מה שדור או שניים לפני כן היה אוונגארד. אף שאין הם מחדשים, ולעולם לא יחדשו, בכל חודש נפתחות תערוכות רבות של יוצרים אלה. 
 
מקורו של הביטוי "אוונגרד" הוא צבאי, ופירושו בצרפתית "חיל חלוץ". כלומר, יחידת הסיור היוצאת בראש המחנה ומסמנת את הציר המועדף לבאים אחריה. ב1825- הוצמד הכינוי לעולם האמנות על-ידי האוטופיסט החברתי אנרי דה סן-סימון. הצייר הסוציאליסט-ריאליסט גוסטב קורבה, בן זמנו של סן סימון, ראה את עצמו כראשון האוונגרדיסטים. כך היה המושג לשם נרדף לאמנים חדשניים, המציעים גישות חדשות, צורניות או תוכניות, ומתווים את הדרך לזרמים ולמגמות חדשות באמנות המודרנית. אמן חדשן מתאפיין ביכולתו לחרוג מן התבניות המקובלות בזמנו, מדפוסי החשיבה והסגנון הקיימים, ולהוביל מגמה חדשה. "אני קורבאיסט" - הצהיר קורבה כשנשאל באיזו אסכולה הוא דבק - "אני הצייר הראשון והייחודי של המאה הזאת. האחרים הם תלמידים קשקשנים".                                                                     
 
האמן כמבשר                                                              
 
בספרו "הלם החדש" הבהיר רוברט יוז, כי "תמצית המיתוס של האוונגרד היא שהאמן הוא מבשר. יצירת אמנות רבת-משמעות באמת היא זו שמכינה את העתיד... תפקיד המבשר בצורתו הקיצונית עושה את האמן לאמצעי היסטורי, שתפקידו הוא יותר לסייע בחבלי הלידה של ההתהוות מאשר להיות. הוא רתוק בסוגריים בין העבר המת לעתיד שטרם נולד. תפקיד זה רדף את התרבות המודרניסטית במאה האחרונה". 
 
המילון האוונגרדי כולל את המושגים זרם, כיוון, שלילת העבר ואירוניה כלפיו, מבט קדימה, קידמה וחידוש, יגון ומוות. הביטוי "זרם" או "תנועה" החליף את הביטויים הקלאסיים "אסכולה" ו"אקדמיה". אסכולה היא בית-ספר או בית-מדרש, מקום שבו רב-האמן של ההווה מכשיר את שוליותיו-תלמידיו להגיע למיומנות טכנית גבוהה, כמו זו שלו ושל קודמיו. המבט הוא מן ההווה אחורה אל העבר הקדום (יוון הקלאסית, רנסנס וכו') והיעד הוא הכשרת אמנים שמתחברים אל שרשרת קודמיהם ומשתמשים בקנון ובמודל שגובש בעבר והוכח כראוי להערצה ולחיקוי. מה שהיה טוב בעבר אינו זקוק לשינויים ולחידושים. 
 
אולם תנועה אוונגרדית חושבת אחרת. כיוונה אינו לאחור אלא קדימה, אל העתיד. נקודת המוצא שלה היא שהעבר אינו מתאים לנו ויש לשנותו ולשאוף לעתיד טוב יותר. התיאור הזה משקף תנועות חלוציות-מהפכניות בכל תחום, וכמו בתחומים אחרים גם באמנות משך חיי הזרם קצר, כמשך התקופה הדרושה לחולל את השינוי. משהושגה המטרה תם תפקידו ההיסטורי של האוונגרדיסט והוא מפנה את הדרך לבאים אחריו (זרמים חדשים שמציעים הצעה חדשה וחוזר חלילה). מות הזרם אינו בהכרח מותו של האמן. הוא יכול להמשיך ליצור בדרכו ולהיכנס לסחרור מנייריסטי שסופו ידוע מראש, או שהוא יכול להתחדש כל הזמן. פבלו פיקסו הוא דוגמה לאמן מתחדש.                                                             
 
אסתטיקה ופוליטיקה                                                       
 
מות הזרם מלווה בספירת מלאי: מה מתוך ההצהרות והכוונות מומש ומה לא. ברוב המקרים יש פער בין המניפסט לבין התוצאות. לעתים התוצאות האמנותיות מעניינות וחשובות יותר מן המניפסטים והכוונות שבשמם נוצרו, ולהיפך. 
 
האוונגרד האמנותי בראשיתו ראה עצמו צועד בד בבד עם האוונגרד הפוליטי-חברתי. הדאדאיסטים בשווייץ ובגרמניה קראו למהפכה כוללת, ולא רק לאסתטיקה אחרת. הקונסטרוקטיוויזם הרוסי הציע אסתטיקה רציונלית גיאומטרית ל"אדם החדש". המהפכה הקומוניסטית לבשה את צורותיה וצבעיה של המהפכה האמנותית. סטלין הראה לאמנים מיהו "בעל הבית" האמיתי ומי שלא היה מוכן להתיישר עם קו הריאליזם הסוציליסטי-ז'דנוביסטי מצא עצמו בסיביר. הדברים שהשמיעו האמנים הפוטוריסטים האיטלקים שימשו דלק שהניע את גלגלי עלייתו של הפאשיזם ומוסוליני בראשו, בין אם התכוונו לזה ובין אם לאו. רבים מהם ניסו אחר-כך להתכחש לכך ולהסיר את הכתם מעל ציוריהם ופסליהם. 
האוונגרד האמנותי רצה להראות שלהיות אמן פירושו להיות אדם חושב, פתוח, מתקדם ומוסרי. אך השפעת האמנות על הפוליטיקה היתה (והינה) מזערית והיא לא משכה את ההמונים, בשל היותה אזוטרית ואינטלקטואלית מדי בעבורם. וכך הלך האוונגרד ונסגר בתוך עצמו, כשהוא מדבר בשפה סתומה, כמו כת של מאמינים ויודעי ח"ן, הבקיאים בצורות החדשות, בתמיכה התיאורטית ובסביבה המושגית. 
 
האוונגרד למד לדעת שרעיונות חדשים אינם מתקבלים בזרועות פתוחות. חדשנות מתעמתת עם חשדנות ופתיחות היא היפוכה של בטיחות. כשאתה נכנס לשדה המוקשים של החידושים אתה צפוי לאוונטורה, להרפתקה שאת סופה איש איננו יודע. כגודל הסיכון כך גודל הלעג, הבושה והביקורת הצפויים לנכשלים במסע. תולדות האמנות, כמו ההיסטוריה של כל תחום אנושי אחר, הן תולדות המצליחנים המנצחים. לעולם לא נדע על כל אותם אמנים שראו עצמם כחדשנים וייחודים ואחרים ראו אותם בעיניים אחרות, בצדק או שלא בצדק, והם פרשו מן המאבק.                                                                        
 
האוונגרד כאריזה                                                         
 
רק מי שכוחו עמד לו מול הנורמה, הבורות והשמרנות, והתייצב איתן מאחורי אמירתו החדשה, חדשה גם לו עצמו, יכול היה להיכלל ב"אצולת המובילים", שהובילה את האמנות המודרנית אל קצה מתי שהוא בסוף שנות השבעים. 
 
בשלב הבא של התהליך מצטרפים אל קבוצת החלוץ אמנים נוספים שאימצו את הבשורה, ביססוה והרחיבוה. אגב, שלא יהיה ספק בדבר, קבוצת האמנים המבססים, מרחיבים, מעמיקים ומשפרים את הדרך החדשה חשובה לא פחות מן החלוץ הבודד שגילה את הציר. בשלב זה, שיכול להימשך חודשים או שנים, הופכים החלוצים (הנרדפים או המושמצים) לקבוצה שמובילה מהלך סגנוני-אמנותי אשר יכול להקיף אמנים מן הסביבה הקרובה והרחוקה, ובסופו של דבר הם עצמם נהפכים לממסד ולמושא חיקוי והתקפה. 
 
חלקו השלישי של התהליך קשור לעולם העיצוב והפרסום ולשדה הרחב של האמנים החובבים, המשתמשים בדפוסים שנוסחו על-ידי הזרם האוונגרדי. אולם ההצעה שהיתה חדשנית בשעתה נהירה עתה ומוכרת לכל ונעשית ל"עוד סגנון" או "קו אופנה". כך מתגלגלת הצורה הרדיקלית והמהפכנית אל השלב 'הנמוך' ביותר שלה, ומשמשת עטיפות ספרים ותקליטים, כרזת קולנוע או אריזת מוצרי צריכה, מסורסת לחלוטין מהקשריה המקוריים. ציוריו של רנה מגריט ואסמבלז'ים של אנטוני טאפייס מככבים על עטיפות ספרים כדקורציה. הציורים המופשטים של פיט מונדריאן הם עתה שלד לבדים אופנתיים. מה שהיה חידוש תמוה הופך לקליט ולקלישאה המעוררת בחילה. איזה מוות מתוק! איזו אירוניה! 
 
הסיבה לכך קשורה גם לדרכי הפצת המידע. כאשר אמצעי התקשורת היו פחות מפותחים ומהירים מאלה של היום עברה הידיעה מפה לאוזן באמצעות סוחרים בנתיבי המסחר או באמצעות 'סוכני-תרבות' ובלדרים אחרים, "הגיעה שעתו של הרנסנס" (או הבארוק וכו'). כיום מגיעים חידושים אמנותיים או טכנולוגיים לתודעת המתעניינים בהם במהירות הפקס או האינטרנט ועוד היד נטויה. מהירות הפצת המידע החדש מכווצת את משך הזמן הדרוש למהלך הזה - "אוונגרד-ממסד-דקורציה" - וכיום הוא דומה לא מעט לעולם האופנה: מה שהיה חדש בשנה שעברה הוא "אאוט" בשנה הבאה, קיטש בעוד שנתיים וחוזר חלילה. כולם עסוקים בניחוש אודות ה'טרנד' הבא, הבא עלינו לטובה…
 
משכפלים ומחקים                                                          
 
מות הערכים והכוונות של האוונגרד בא בד-בבד עם יציאת הרוח  במפרשי המודרניזם. מכת המוות הסופית היתה כאשר האוונגרד הלך לבורסה. האמנות המודרנית הפכה לחפץ עובר לסוחר ולכל המרבה במחיר. מחירי הציורים של ואן גוך, מונק, דה קונינג ופולוק או האסמבלז'ים של פיקאסו, דושאן ואחרים הפכו למראה המקום החשוב מכל בדרכם מאולמות התצוגה במוזיאונים אל כספותיהם של מיליונרים יפאניים ומנכ"לי חברות-על.                                           
 
בדור האמנים הצעירים, הפוסט-מודרניים, שהאידיאולוגיות כבדות המשקל של המודרניזם היו בשבילם עוד פרק סגנוני-צורני בהיסטוריה של האמנות ולא אמירה משמעותית שמתים למענה, הקיץ הקץ על התביעה לחדש ולהתבונן רק קדימה. האמנות של שנות השמונים והתשעים אינה רואה בחידוש ובמקוריות ערכים בסיסיים והכרחיים והמבט אחורנית אל נכסי העבר איננו רק מבט של זעם ושטנה. 
 
ארנון לוי, משורר ישראלי צעיר, נותן לכך ביטוי מדויק בשירו "יש": "יש לשכפל להעתיק לצלם להקליט/לתרגם/ לאחסן במאגר מידע/ לשדר או לקלוט/ בכל דרך או בכל אמצעי/ אלקטרוני, אופטי או מכני/ או אחר - / כל חלק שהוא מהחומר./ יש לעשות שימוש מסחרי/ מכל סוג שהוא./ יש למלא את חורי השתיקה,/ לאטום את סדקי החסר."
                           
אין חדש תחת השמש וכל שנותר ליתומי המודרניזם, אלה הנושאים את משא התרבות על כתפיהם עוד לפני שרשמו קו אחד על הבד, הוא להעתיק ולצטט, לשכפל ולחקות. את תוצריהם, המבוססים על מה שקודמיהם ניסחו מתוך זיקה לאידיאולוגיה ולרוח, הם מייצרים בגימור טוב  יותר ובאיכות מוצר שיימכר לבורגנים שיכולים להרשות לעצמם.  הבורגנים אינם עוד אויבי האוונגרד או מושא התקפתו. להיפך, הם מושא חנופתו של האמן, שרוצה להתפרנס היטב ומהר ממוצריו. כיום, 'הבורגנים' נמצאים בחבר הנאמנים של המוזיאונים ובוועדות-שיפוט למתן פרסי-עידוד לאמנים צעירים. זהו ניצחונה הסופי של הבורגנות, המעטירה על אמניה המועדפים חיבוקי-דוב דביקים ומסרסים.                        
 
המאספים מרקדים על קברו                                                  
 
אם המודרניזם טיפח בראשיתו את מיתוס המבשרים והמובילים, לאחר מותו מרקדים על קברו דווקא המאספים. המאספים מתחלקים לכמה סוגים:      
                                                                  
א.  האמנים הצעירים, שמנהלים מתקפה פוסט-מודרנית צינית, מפוקחת, עסקית, כדי להראות את הניוון הרוחני והיצירתי של סוף המאה והאלף. העוקץ ביצירתם הוא בכך שאותו ניוון שהם מתארים קיים לא אחת גם בעבודותיהם ואותה בורות ושממה רוחנית שבתוכה הם חיים פולשת גם לעבודותיהם.   
                                                       
ב. הציבור שמגיע לאולמי המוזיאונים המציגים עבודות עכשוויות וחש מבוזה ומרומה. התחושה הזו אינה נובעת מהבנת העבודות ומסריהן, אלא מבורות. כפי שאי-אפשר להבין סרט שרואים רק את סופו וכפי שאי-אפשר להבין את המתרחש במעבדות במכון ויצמן רק מתוך צפייה באורות המנצנצים ובנוזלים הצבעוניים הנשפכים למבחנות, כך גם אי-אפשר להתחבר לאמנות עכשווית ולהתהלך במבוכיה ללא "חבילת תרבות" כלשהי, מעין "ערכת הישרדות" הניזונה משאריות מחסן התרבות האנושית. 
 
ג. אמנים שמפגרים תמיד אחר הנעשה בעולם האמנות, כאותו ליצן שמבצע את התנועה הלוליינית הנכונה במקצועיות רבה, אבל באחור-מה מן האחרים. אמנים אלה מתוסכלים מכך שאינם יכולים להיכנס למרכז המעגל ואינם מבינים שהסיבה האמיתית לכך היא שבאמנות, כמו בספורט, לא זוכרים את האצן שהגיע למקום השני, שלא לדבר על זה שהגיע למקום אחרון. כשעבר האוונגרד למופשט, הם ציירו ריאליסטי. כשהם הבינו והטמיעו את המופשט, האוונגרד היה כבר בלב הפופ-ארט. כשהם מבינים כיום את האמנות המושגית או את "דלות החומר" ועושים עבודות יפות יותר מן המקור, הם מוקעים כאנכרוניסטים והדלות שלהם נראית מצועצעת. 
המאספים הללו רואים עצמם כמפסידנים משום שלא השכילו לחדור למערכת הממסדית-אמנותית. זו טעותם. הם מפסידנים משום שהפסידו את עצמם. במקום לרוץ אחר האופנה המשתנה והמאיצה את קצב ריצתה אל הלא-כלום, היה עליהם לחפור בתוך עצמם ולממש את הפנטזיות הפרטיות שלהם. מי שרוצה לשרוד ב"עידן האסופים", טוב יעשה אם יזכור את המסר החבוי בין שורותיה של המשוררת הפוסט-מודרנית לאה פילובסקי: "אמנות זה/ לצעוק אבשלום אבשלום/ כשמת יקירנו/ ששמו בכלל רני או שי".                                                                          
 
הדבר האחרון שהאוונגרד האמנותי רוצה הוא להפוך למיתוס או לקדוש שנאמר עליו "אחרי מות - קדושים תהיו". עתה, כשהוא וצאצאיו המפלצתיים מוצגים בהיכלי השן המוזיאליים, הם הופכים למושא שנאתם, ביקורתם וסלידתם של החוזים בהם. האם לא הגיע הזמן ללידתו של אוונגרד מסוג חדש?                                
 
פורסם בעיתון "דבר", "דבר השבוע", 23.6.95, עמ' 21-20, 28.