Notice: Undefined index: lang in /var/www/html/maorart.com/design/maorart/main.php on line 24 Call Stack: 0.0001 627864 1. {main}() /var/www/html/maorart.com/index.php:0 0.0009 699648 2. include('/var/www/html/boxes/14.2/index.php') /var/www/html/maorart.com/index.php:13 0.0492 2883672 3. include('/var/www/html/boxes/14.2/system/mgtheme_load_real.php') /var/www/html/boxes/14.2/index.php:144 0.0503 2924808 4. include('/var/www/html/boxes/14.2/system/load_content_code.php') /var/www/html/boxes/14.2/system/mgtheme_load_real.php:105 0.0514 2928320 5. part() /var/www/html/boxes/14.2/system/load_content_code.php:47 0.0516 2989560 6. include('/var/www/html/boxes/14.2/system/plugins/template/content/parts/load_admin.php') /var/www/html/boxes/14.2/system/plugins/part/functions/part.php:145 0.0524 3015296 7. include('/var/www/html/maorart.com/design/maorart/main.php') /var/www/html/boxes/14.2/system/plugins/template/content/parts/load_admin.php:85
עברית English

לֹא-חָיוֹת/ לוּחִיוֹת - עבודותיו של פאריד אבו-שקרה

התערוכה "לֹא-חָיוֹת/ לוּחִיוֹת: עבודותיו של פאריד אבו-שקרה" מאפשרת לנו לפגוש את עבודותיו של אמן המגדיר את עצמו כפלשתיני, אזרח מדינת ישראל, מוסלמי, בן אום אל פחם, אשר עוסק בניסוח ובביטוי אמנותי של זהותו המורכבת. הזהות מכילה בתוכה מגדר, מגזר, דת, לאום, מקום וסוג מגורים, מקצוע ותחומי עניין.



בנוסף, זהותו מכילה בתוכה גם מרכיבים סותרים, המסוכסכים ומתעמתים ביניהם, מרכיבים שנוגעים בזהותו הלאומית-פוליטית ובהוויית-חיים שבוחנת קצוות שונים, כמו מזרח ומערב, שמירת מסורת ודחייתה, אמנות ואומנות וכו'. היא מורכבת, כיוון שלא פעם, מרכיבי-הזהות החוץ-אמנותיים מפריעים ומחבלים בשיח האמנותי שלו ומסיטים אותו למחוזות שאין לו עניין בהם.

פאריד אבו-שקרה מתמודד בעבודותיו עם שובל ארוך של זיכרונות וגעגועים, חלומות ומאוויים, פחדים אישיים וקולקטיביים של "ההוויה הישראלית". הוויה שהתנפצה בתוכו ובתוכנו. אמנותו מתהווה מתוך ביוגרפיה אשר צומחת ממכבש הזהות הקולקטיבית הישראלית-ערבית, הטעונה פוליטית והמנוסחת בדרך כלל בהגדרות סטריאוטיפיות. הגדרות אלה "מסמנות" אותו ו"מצמצמות" את זהותו בתוך גבולות המגזר, במקום להתבונן בו כאדם-פרטי ייחודי, מורכב ועשיר.

בתערוכתו, פאריד אבו-שקרה מצליח - במעשה מעודן ומתוחכם - לחלץ את הסיפור האישי שלו מתוך הסמלים הקולקטיביים, המִגזריים. הסיפור הפרטי שלו מבקש לדייק ולהכיל את מורכבותו ואת סתירותיו הפנימיות. בשונה מן הסיפור ההיסטורי, הגדול וההרואי, המנוסח בעבורו ובעבורנו (HISTORY = HIS STORY), הוא דורש בעלוּת על הסיפור הקטן שלו (MY STORY). מבחינתו, סיפורו האישי מייצג רק אותו ואת זהותו ואיננו מיועד להיות "שופר" לזהות קולקטיבית כלשהי.

קשה להיות אמן-יוצר בן מגזר ייחודי, אשר מבטא את עצמו. זה קשה, כיוון שאמנות דורשת מיוצריה אמינות ונאמנות לטוהר האמצעים והאמירות, לביטוי הכֵּן והאותנטי של זהותם. כל "סטייה" מנאמנות זו (בין אם היא נאמנות לשלטון או לפטרון, למדינה או לחברה מסחרית), היא "פשרה" שתֶּענֶה לרצונו של אחר, אך תבאיש את שמו של היוצר בעיניה של האמנות ובעיני עצמו.

המציאות מורכבת הרבה יותר מן הייצוג שלה במודלים תיאורטיים. לעתים, דיבור כֵּן, גלוי וישיר, עלול להיות מביך או מסוכן עבור היוצר או להחליש ולגמֵד את ערכה האמנותי של עבודתו. לכן, כאשר זהות האמן מכילה בתוכה מרכיבים סותרים ומסוכסכים בתוך עצמם, עליו למצוא דרך מחודדת, מדויקת ומנומקת לבטא את זהותו, ועם זאת עליה להיות "ארוזה" באריזה בטוחה, נאותה ומושכת.

במילים אחרות, האמן זקוק לעתים לאסטרטגיה מיוחדת של ביטוי אמנותי, ביטוי מרובד ומוצפן. עליו למצוא פתרונות יצירתיים מגוונים בדמות האסוציאציה והקונוטציה, המשל והמטפורה, האלגוריה והסמל, האירוניה העצמית והפרודיה, ההזָרָה והרחקת העדוּת. אסטרטגיה זו מאפשרת לו להתבטא בכנות, ובמקביל, לא להתעמת עם הרשויות והאוכלוסיות של המדינה בה הוא חי.

השימוש בפתרונות יצירתיים מאפשר פירוש של עבודות האמן לשני פנים: פן אחד, תמים/מיתמם, מופנה ומיועד לרשויות. פן שני, מתוחכם ומושחז באמירותיו, מופנה ומיועד להבנת בני קהילתו, אשר קורצים זה לזה בהבינם את המסרים הסמויים או הכפולים שבעבודות.

כמו בתרבויות אחרות, גם בתרבות הערבית (והפלשתינאית בתוכה) נעשה שימוש באסטרטגיות הללו. החל בסיפורי "אלף לילה ולילה" והבדיחות על ג'וּחָה וכלה בדמותו של "האופסימיסט" בספרו של אמיל חביבי.

גם מבין האמנים הפלשתינים הרבים שחיים בישראל יש הבוחרים בבעלי חיים, בצמחים, בחפצים, במלים ובסימנים שונים כסמלים לביטוי מצבם. אילו הם דימויים מורכבים ומרתקים, אשר מרחיבים ומעשירים את התובנות אודות זהותם.

במכלול עבודותיו של פאריד אבו שקרה ניתן לגלות את השימוש המתוחכם, הערמומי והמפותל באסטרטגיות של הצפנה והסוואה. פאריד אבו שקרה מעדיף להשתמש בניסוחים מינוריים ומופנמים, בכדי לבטא את עצמו ולתאר את תחושותיו, רגשותיו, דעותיו, ציפיותיו וחלומותיו על החיים כאן.

פאריד אבו שקרה:"בשל ריבוי הזהויות במדינה, הזהות שלי מאוד מורכבת, מבולבלת ומחושמלת. אין זהות אחת שמאחדת את כולם ואין יכולת או יוזמה ממסדית שתוכל לקלוט את כל הזהויות הללו ולהפוך אותן לזהות אחת. באמנותי, הבחירה שלי היא לתת ביטוי למורכבות של הזהות שלי באמצעות שימוש בסגנונות שונים, טכניקות וחומרים שונים ובדימויים שהמסר שלהם איננו ישיר. למשל: חתולים, מספר תעודת הזהות שלי על לוחיות-זיהוי שונות, אורנמנטיקה, טביעות אצבע, שימוש בחול אדמדם וכו'. כל אחד מן הדימויים הללו מצביע על היבט אחר בתוך זהותי: טביעת אצבע – זהות ביולוגית; אורנמנט – זהות מזרחית וים-תיכונית; תעודת זהות – זהות ישראלית, והחתולים – זהות לאומית, אשר קשורה ל'צוּמוּד', להתעקשות על האחיזה באדמה."

פאריד אבו שקרה מרבה לצייר חתולי-רחוב, חתולי אשפתות עזובים לנפשם, ורואה בהם דיוקן של הזהות העצמית שלו. הוא מודע לכך שחתול הוא בעל חיים ששומר על חירותו גם כחיית מחמד; חיה שהיתה סמל אלוהי מצרי; חיה, שעל פי האמונה העממית, יש לה תשע נשמות והיא קמה לתחייה שוב ושוב, נופלת תמיד על הרגליים וממשיכה בדרכה בתנועות חרישיות ואציליות.


    

    

כשם שבמשלי-חיות ערביים ומערביים, בעלי-חיים אינם באמת חיות אלא משמשים כמשל המצביע על תכונה אנושית, פאריד אבו שקרה משתמש בדמות החתול בכדי לתת ביטוי לקיום מתסכל בתוך סיטואציה בלתי נסבלת מבחינתו.

בחלק מציוריו החתול פורש את רגליו כמו היה צלוב. בעבודות אחרות, החתול מופיע כצללית (או כ"חתול שחור" על שלל משמעויותיו) שאיננה מאפשרת לצופה לנחש לאן מועדות פניו. חתולים מופיעים גם מאחורי גדרות של ישובים ישראליים או מתחת לצלליות של מטוסים ועננים קודרים. המטוסים, מייצגים כלי נשק אשר מאיים מלמעלה. החתולים שמתחתיהם מפנים את ראשיהם בבעתה או ממשיכים להזדווג ולהתרבות. בעבודות נוספות, החתול נראה כישן או כמת. האם החתול ישן, "בורח מן המציאות", או שאולי הוא אוגר כוחות לקראת הגנה או תקיפה? ומדוע צבעו של החתול הוא כתום מנומר? האם מאחורי כסות החתול המנומנם מסתתר נמר חברבורות?

בעבודה אחרת, החתול/נמר הופך לגבר שרירי. פלג גופו העליון חשוף ופניו רעולות בבד שחור, כמו אצל נידונים למוות או תליינים. הוא פוסע לאיטו, נועל מגפי גומי שחורות וגורר בשתי ידיו צרורות של לוחיות רישוי ישראליות אשר נושאות את מספר תעודת הזהות שלו. משא-זהותו נגרר אחריו תוך כדי תנועה ריטואלית, סיזיפית וסוּפִית כאחד, כששתי רגליו פוסעות משני צדדיו של קו ישר בצבע ירוק, המסומן על רצפת חדר שקירותיו מכוסים בעיתונים ערביים. הגבר נע הלוך וחזור לאורכו של הקו, כשמוסיקה סוּפִית מדיטאטיבית מלווה את מעשיו.

תיעוד הפעילות הזו, המשודרת כסרט-לולאה בוידיאו, היווה את אחד ממרכיביו של המיצב "סוחב" של פאריד אבו שקרה, אשר הוצגה לפני כשנה בגלריית הקיבוץ בתל אביב וכמעט שלא זכתה להד ציבורי. עשרות לוחיות רישוי נוספות מוטלות בערימה גדושה בתוך עגלת עץ שבנה האמן. צורתה של העגלה מזכירה עגלות להובלת זבל או להובלת מתים. גלגלי העגלה ודפנותיה מעוטרים באורנמנטיקה מוסלמית אשר נחקקה בעץ בעמל רב. "עגלת חייו העמוסה" של פאריד אבו שקרה "תקועה". לא ברור אם היא נעה קדימה או אחורה, נושאת אנשים-מִספרים, יהודים ו/או ערבים, שגורלם "תקע" אותם בתוך "הטריטוריה" הזו – המשותפת, המוגבלת והדחוסה בשטחה – ולא ברור "אם חיים הם או ירויים".

השילוב הקשה והמוזר הזה בין יופי לבין כאב, ארוס ותנטוס, אופייני לאסטרטגיה הקיומית של פאריד אבו-שקרה: האורנמנטיקה היפיפייה בעבודותיו מכסה ומסתירה, מסווה ומקלה על תחושת הכאב, על חרדת המוות ועל אוזלת היד מול אלימות, רשעות, אטימות וגזענות, כך ש"היאוש נעשה יותר נוח", כפי שנאמר בפזמון ישראלי ידוע. ובכל זאת, עבודותיו מעידות כי הוא בוחר ביופי, בחיים וברחמים, למענו ולמען הילדים. "רחמנות ולא גן עדן". פאריד אבו-שקרה מצטט את מילותיו האחרונות של בן משפחתו, הצייר עאסם אבו שקרה ז"ל, שנפטר ממחלת הסרטן. על ערש דווי התפלל לאלוהיו וביקש ממנו חמלה ולא חיי-נצח בגן-עדן. זהו משפט המעיד על אמונה וצניעות. ללא ההקשר המשפחתי הזה, המשפט מתפרש כהעדפת החיים על פני הבטחת גן-העדן (לשהידים).

בחלק מן העבודות, פאריד אבו שקרה משלב טקסטים מילוליים (תוך ערבוב וערבול שתי השפות שבהן הוא משתמש, ערבית ועברית). בחלק מן המקרים, הטקסטים מוסווים [על ידי שימוש בצבעים בהירים על רקע בהיר; שימוש בחומר דומה או על ידי הסתרתם בסבך של אורנמנטיקה]. הטקסטים הללו מגיבים על "המצב" ומופנים אל שני הצדדים אשר מתקוטטים על "האדמה השלמה" ובינתיים קוברים את ילדיהם מתחת לאדמה זו. הילדים משלמים את מחיר השיגיונות של ההורים. הילדים וצעצועיהם נקברים בחול האדמדם, קופאים לעד כמו גופותיהם של תושבי פומפי שכוסו באפר של הר-הגעש באמצע החיים. "יָאבָּא" כותב פאריד אבו-שקרה ומתכוון ל"הו אבא". פיקטוגרמה בפינת התמונה מראה ילד וילדה (כמו זו שמופיעה בטלוויזיה כשהסרט מיועד "למבוגרים בלבד"). הפיקטוגרמה הופכת לסמל רב משמעויות: מטרה לחיסול, מטרה על כוונת הרובה או מטרה על עדשת המצלמה של התקשורת. האותיות REC [תחילת המילה RECORD (הקלטה)] מופיעות בחלק מציוריו בשנים האחרונות. זהו סימן המעיד כי ציוריו של פאריד אבו-שקרה מקליטים, מתעדים ומנציחים את המציאות הישראלית בה הוא חי, דרך עיניו הרגישות והייחודיות. אך, האם ה-REC הזה מעיד גם על ריקנות ועל התרוקנות של החברה שלו-שלנו מערכי המוסר האנושי? פאריד אבו שקרה איננו משיב על כך. כמו כל אמן הוא מציג את השאלות הנוקבות ביותר ולא מציע את הפתרונות האופרטיביים. יותר מכך, כאמן ישראלי-פלשתיני הוא מעדיף להציב לנגד עינינו את לוחיות-הזיהוי שלו (לפעמים כמו "פתיחה" של קלפי-משחק, לפעמים כקלפים חצויים וכפולי משמעות) ולהשאיר בידינו את פענוח מסריו, אשר מדברים אלינו בשפות כפולות ומכופלות, עברית וערבית, תמונה גלויה ומשמעות נסתרת.