Notice: Undefined index: lang in /var/www/html/maorart.com/design/maorart/main.php on line 24 Call Stack: 0.0001 627864 1. {main}() /var/www/html/maorart.com/index.php:0 0.0008 699648 2. include('/var/www/html/boxes/14.2/index.php') /var/www/html/maorart.com/index.php:13 0.0456 2883672 3. include('/var/www/html/boxes/14.2/system/mgtheme_load_real.php') /var/www/html/boxes/14.2/index.php:144 0.0468 2924808 4. include('/var/www/html/boxes/14.2/system/load_content_code.php') /var/www/html/boxes/14.2/system/mgtheme_load_real.php:105 0.0478 2928320 5. part() /var/www/html/boxes/14.2/system/load_content_code.php:47 0.0481 2989560 6. include('/var/www/html/boxes/14.2/system/plugins/template/content/parts/load_admin.php') /var/www/html/boxes/14.2/system/plugins/part/functions/part.php:145 0.0488 3015296 7. include('/var/www/html/maorart.com/design/maorart/main.php') /var/www/html/boxes/14.2/system/plugins/template/content/parts/load_admin.php:85
עברית English

שתיקת המתים והמוזות : מיכל היימן

בשנת 1912, בהיותו בן 14, ראה רנה מגריט כיצד נמשתה גופתה של אמו רג'ינה ממימי הנהר, לתוכם השליכה את עצמה. כשנחשפה הגופה הבחין הבן הצעיר כי אריג החלוק של אמו עוטף-חונק את ראשה וחושף את פלג גופה התחתון. המראה הטראומתי הזה נחקק עמוק בראשו של הנער והשאיר בנפשו דימוי שילווהו כל חייו.                                      
 
לימים, כאשר הפך לצייר סוריאליסטי, חזר והדהד המראה הזה בציוריו, כשהוא מתחפש ומתכסה באין-ספור מסכות ומסננים אמנותיים. למשל, ב"אוהבים" מ1928- הוא צייר גבר ואישה מתנשקים כשראשיהם מכוסים בסדין, כאילו הסתבכו או נלכדו בתוכו. ב"לב העניין" מאותה שנה מכוסים פניה של אישה באריג וידה אוחזת בצווארה בתנועת חנק עצמי. על שולחן לצדה מונחים מזוודה סגורה וכלי נשיפה שותקים, נוצְרים סודות. הפנים החסרות והאובייקטים המוסתרים מהדהדים בציוריו כמו תקליט שרוט ששב וחוזר על אותו קטע פגום.                            
 
כל חייו דחה מגריט ניסיונות לפרשנות פסיכולוגית או אחרת של ציוריו בטענה ש"אלה שמחפשים משמעות סמלית נכשלים בהבנת השירה הטבעית והמסתורית של הדימוי. בשאלה כמו 'מה הפירוש של כל זה?' הם מביעים משאלה שכל דבר יהיה מובן". מגריט העדיף שהצופה יאמץ את המסתורין כנקודת פתיחה לראיית אמנות והבנתה.                                 
 
אולם למרות בריחתו של מגריט מפני מבקרים ופרשנים (ואולי גם מפני עצמו), קשה שלא למצוא קשר בין החוויה הטראומתית המודחקת לבין אופני ייצוגיה השונים מאוחר יותר בעבודותיו.                               
 
השוכבת והתלוי                                                           
 
נזכרתי בסיפור על מגריט בשעה שהתבוננתי בעבודותיה החדשות של מיכל היימן, המוצגות בגלריה "נגא" בתל-אביב. היימן מכנה את תערוכתה בשם "מקרה מיכל היימן - דיאגנוזה ראשונה". המלים "מקרה" ו"דיאגנוזה" מאותתות לעבר הפסיכולוגיה, כמו גם החזרה האובססיבית של דימויים אחדים הטורדים את עיני הצופה במשמעות הנסתרת שלהם.                                                                  
 
קריאה פסיכולוגית של אמנות איננה מקובלת ואופנתית כל-כך בפרשנות האמנותית העכשווית. אולם "מקרה מיכל היימן" הוא מקרה מובחן ומובהק לקריאה כזו.                                                            
 
בגיל  14 עברה מיכל היימן חוויה טראומתית כאשר גילתה קרוב משפחה שתלה את עצמו ומת בתוך ארון הבגדים שבחדרה. לאחר הלם הגילוי סיפרה מיכל שמצאה מישהו חולה שוכב במיטתה, במקום לספר על התלוי. רק לאחר חיפושים שבהם לא נמצא איש במיטתה היא "נזכרה" בפרטים הנכונים. ההחלפה הזו בין התלוי בארון לבין שכיב מרע נמצאת בעבודותיה החדשות.                                                       
 
שם התערוכה של מיכל היימן מפנה, כאמור, את תשומת לבנו לאפשרויות של קריאה פסיכולוגיות. חוויית הנעורים שקועה כה עמוק בעבודותיה שקשה להתבונן בהן בלי לרצות לברר את הקשר האישי-נפשי. אולם היימן אינה מעוניינת בהתפלשות בתוך הפצע והכאב הפרטי והחצנתו באמצעים חזותיים. היא בחרה לחבר את האישי ביותר אל הכללי ביותר וקשרה את מעשה ההתאבדות של קרוב המשפחה אל התאבדותה או מותה של האמנות הישראלית העכשווית. 
 
סימני עבר ומעבר 
 
מיכל היימן נולדה בשנת 1954 בתל-אביב וגדלה באותה דירה אשר משמשת לה כיום כסטודיו. בסוף שנות השבעים למדה צילום ב"הדסה" בירושלים ואחר-כך ציור ופיסול במדרשה לאמנות ברמת השרון. במשך יותר מעשר שנים עבדה כצלמת עיתונות, אוצרת תערוכות צילום ומרצה בבתי-ספר לצילום, לקולנוע ולטלביזיה. במקביל השתתפה בתערוכות צילום וציור, ויצא לה שם של אמנית וצלמת ייחודית, ושל מצליחנית המודעת לעצמה ולתקשורת ההמונים. היו שקלטו אותה כדמות בעלת עמדת-כוח, בטוחה וקשוחה, מרושתת בקשרים הנכונים ושולטת בעניינים.                                                                     
 
אולם מאחורי התדמית הזו הסתתרה גם מיכל אחרת, הססנית, שמשתדלת בכל מאודה להיות "הילדה הטובה", שעומדת במבחן, שמחכה לחותמת ההכשר, לסימן ה"ווי" או לנקודה האדומה (סימן מוסכם בעולם האמנות למכירת עבודה בגלריה). העיסוק בסימני עבר ומעבר אלה, באותות-חניכה וקעקוע, בחותמות נוטריון ובמשמעות הפתוחה של המלה                  
"עברה", המגמגמת את עצמה ומסתלפת למלים נוספות (עבירה, ברה, עפרה, ענוגה וכו') וזר ונשנה בעבודות הנוכחיות.                                
 
לאורך שנים שמרה והגנה היימן על פרטיותה ונעזרה בפסיכולוגים כדי להתמודד עם חוויית הנעורים שנשפה בעורפה וחלחלה אל תוך העטיפה הוורודה של התדמית ואל תוך דימויי עבודותיה. היא השליכה את יהבה על הפסיכולוגים. "אני מטופלת ידועה. עשר שנים ישבתי על כיסאות או שכבתי על ספות של פסיכולוגים שונים", אומרת היימן. "מאחורי המבחנים והאבחונים ישנה הנחה שיש ישות שנקראת נפש ואפשר להגדיר אותה, לספר את הסיפור שלה ולמדֵר אותה. אני רוצה לערער על זה".                                                                          
 
נשיפה בעורף יכולה להפוך ממטבע לשון מטאפורית לגורם נפשי למצוקות גופניות. לאחרונה ניסתה היימן שיטות שונות של רפואה חלופית כדי להיחלץ ממיחושים באזור העורף שהחלו בעת שהיתה בהיריון. הניסיונות של המטפלים לפענח סימפטומים וסימנים חזותיים ולאבחן באמצעותם את הגורמים הנסתרים למיחושים מצאו נתיבות לעבודותיה, אשר פורסות מפת נפש וגורל בכתמים דמויי רורשאך או כתמי קפה. אלה כתמים בעלי משמעות פתוחה וספציפית כאחד.                          
 
כתמים וקלפים פתוחים                                                     
 
העיסוק בקריאה של הנסתר, בהסתרה, במסכות ובכפלי משמעויות הוא מאבני היסוד של העבודות, אשר מורכבות מפאזל של דימויים צילומיים, רישומיים, כתמיים, מילוליים וטקסטואליים. במבט ראשון זהו מתכון מוכר של מורשת ה"מדרשה" ו"דלות החומר". אולם אין ליפול לתוך מלכודת הסגנון החיצוני, שגם הוא מהווה מסכה והטעיה. גם אם הדיאגנוזה פרוסה על גבי הדיקטים הצבועים, רק יודעי צפונות אנוש יוכלו לראותה בבירור. כשם שכתמי הקפה הם דימוי פתוח, סתמי וחסר משמעות לבוהים בהם ללא תובנה מיוחדת, כך גם כתמיה ותצלומיה של היימן סותמים את עצמם בפני חוסר רגישות. הם מספרים סיפור יציג ספציפי שמתפרק לרָשוּמוֹן.                                                  
 
האם הצלבת מקבץ הסיפורים תיצור את הסיפור האמיתי, או שמדובר בסיפור (ופירוש) שלא נגמר? לכאורה, הכל פרוס לעיני כל, אך ללא פירוש וללא הקשרים התלויים זה בזה עיניך סוּמוֹת. 
 
היימן: "הציור שלי איננו ציור במובן של רגישות לצבע והנחתו, אלא 'לא ציור' עובדתי. אני מניחה סימנים שמתפקדים כמו דימויים מתוך מאגר אייקונים לא מוגדרים במחשב".                                         
 
סדרת העבודות, שגודלן אחיד, מעוררת אסוציאציה לפריסה של קלפי טארוט. הקלפים הללו מורכבים מסדרה של ציורים סמלים שרומזים על משמעויות מיסטיות. מה שאתה רואה הוא רק הרובד הפשוט והגלוי. כך, למשל, אחד הקלפים הוא קלף "האדם התלוי". בניגוד למשמעות הצפויה, המיידית, זהו קלף חיובי, שאינו מתקשר עם שלילה, מוות, הוקעה, הוצאה להורג ואבדן החיים.                                                      
 
על-פי "חוכמת הטארוט" של אליזבט הייך, האדם תלוי על קורה ולקרסולו השמאלית כרוך חבל עבה, רגלו הימנית כפופה וראשו מהופך, כמו שני צמרות העצים ההפוכים שעליהם מונחת קורת התלוי. ידי התלוי חובקות שני ארנקים, של כסף וזהב. מה שיכול להתפרש כגנב שנענש בסגנון המערב הפרוע מתגלה כסמל של אדם רוחני, שקשור בעקבו לעולם הגשמי אך נמצא בסתירה לו. הוא חושב ופועל ההיפך מאנשים רגילים והתנהגותו קשורה להתפשטות התודעה. מה שנראה בעינינו כ"תלייה" הוא מצב של עמידה על רגל אחת ונגיעה ברמה הגבוהה ביותר, רמת אחדות האהבה עם אלוהים. לכל צבע ומרכיב בקלף יש                      פירוש המכוון ומתאר את המצב התודעתי-נפשי ומגולם באמצעות פרטי הציור.                                                                        
 
היימן, אשר יונקת את אופני הסימול שלה מתוך מערכות כדוגמת קלפי הטארוט, מודעת כנראה לכך שהתלייה יכולה לייצג אקט של אכזריות ונטילת חיים, בדומה לכריתת הראש בגיליוטינה או עריפתו בחרב (כפי שהדבר מופיע בעבודות קודמות שלה). אולם התלייה קשורה גם להפרדה ולניתוק הראש מן הגוף, דהיינו השכל, התבונה, הרוח וההיגיון ניתקים ופועלים בנפרד מן החומר, הבשר, היצרים והתשוקות הבהמיות. כריתת הראש היא גם כריתת התרבות, הנשמה של האדם. החבל שחונק את הנשימה ומשחרר את הנשמה משול לחוט הסמוי שקושר עליונים לתחתונים, כמו חבל הטבור שמחבר את הוולד לאמו. חוויית ההריון זכורה להיימן היטב, כמו גם הקשר היום-יומי לצאצא הקטן התלוי באמו.                                                                         
 
אחד הצילומים החוזרים בתערוכה הוא צילום של גבר תלוי על מתקן מיוחד, קשור בצווארו ובאיבר מינו. מכנסיו מופשלים והוא מתענג בדרך לא מקובלת ומסוכנת על אורגזמה תוך כדי חנק. זהו תלוי שמת בדרך אל האושר. מין, עונג, סיכון גבוה ומוות חוברים כאן לדימוי מזעזע. 
 
הצילום עצמו נתפס כאקט של חדירה אינטימית, ללא רשותו של המצולם. מי צילם אותו? מי אישר את חשיפתו ברבים? הצלם הלא ידוע של הצילום הזה מצטרף לצלמים נוספים עלומי שם, שהיימן מנציחה את קיומם, מחזירה להם את זהותם ומשתמשת מחדש בנוכחות של עבודותיהם מתוך המאגר החזותי הקולקטיבי של התרבות.                                       
 
 
חולות או חולמות                                                         
 
כמו הגרסאות השונות של גברים תלויים, שמהוות דימוי טורד, מהדהד, של "התלוי ההוא", מדביקה היימן תצלומים של נשים שוכבות במיטה, כפרפרזה ל"שכיב מרע". כמו התלייה והקשריה, מוליכה השכיבה את היימן אל תענוגות הגוף, המנוחה והאהבה, אך גם אל החולי והמוות (שכב עם אבותיו). המיטה קשורה למיתה. היא מעמידה. זה מול זה, שכיבה פסיבית ואופקית (נשית) כנגד תליה אקטיבית ואנכית (גברית). אולם השכיבה במיטה קשורה גם לשינה. שינת הלילה על שפע חלומותיה והזיותיה (שוב, פסיכולוגיה ודיאגנוזה) ושינת הנצח. הנשים המצולמות בעבודותיה שרועות במיטותיהן, חולות או חולמות.                   
 
היימן משתמשת בצילומים מתוך אלבומי המשפחה ומן המאגר המקצועי שלה או המאגר הכללי. דמויותיהן של המשוררת רחל על ערש דווי, האמנית אווה הסה, אישה בשם גאולה ואחרות מייצגות את סיטואציית החולי והמוות של האדם והאמנות. גם דיוקן של הציירת אביבה אורי (צילום של יעקב אגור) חוזר ומופיע בעבודות. אורי, דמות נוכחת באמנות הישראלית, סיימה את חייה בנסיבות עלומות. קיים יסוד לא מוכח שהיא התאבדה וסיפור מיתולוגי זה מצטרף למאגר הסיפורים-סיוטים שהיימן משתמשת בהם בדרך אסוציאטיבית בעת שהיא פותחת את סגור לבה בדיאגנוזה הראשונה. הצילום של אגור מציג את פניה המאופרות של אורי כמו היו מסכת נוֹ יפאנית, מסתירות את המתרחש מאחוריהן. נשים מאחורי מסכות (מתוך תחריט של פרנצ'סקן גויא) הופיעו גם בעבודות קודמות של היימן בשנים האחרונות. היימן מוצאת דמיון וקשר בינה ובין אביבה אורי, דמות הנערצת על-ידה ומהווה מעין אלטר-אגו שלה. 
 
מוות פיזי ותרבותי                                                       
 
דמות נוספת אשר מככבת בעבודות (באמצעות קטעי עיתונות על אודותיה או מאמרים שלה) היא אריאלה אזולאי, ידידתה של היימן ומי שפוטרה לאחרונה מניהול המוזיאון לאמנות ישראלית ברמת-גן. פיטוריה של אזולאי, דמות נוכחת ומשפיעה בשנים האחרונות כחוקרת אמנות ואוצרת, נתפסים כמסמר נוסף בתהליך הוצאתה להורג של האמנות הישראלית הצעירה והעכשווית. האמנות איננה הכרחית במדינה שערכיה התרבותיים מתמוססים ומתאדים בדממה. היימן, שהדביקה קטעי עיתונות הנוגעים לנושא זה לצד דימוייה האחרים, קושרת בין מוות פיסי למוות תרבותי. האם האמנות שוכבת על ספת הפסיכולוג או שהיא שוכבת מתה בארון והעם חולף על פניה, מצטדק?                                            
 
כותרות מודגשות בטקסטים משמשות כמו מלים שמושמעות למטופל, כדי שיגיב עליהן בפליטות פה ובאסוציאציות "מפלילות". למשל: "לנדוד גבוה מעל למקום", "אין לו זיכרונות ילדות", "יותר קל להתאהב,", "מקום, מבט, תמונה", "שיישאר בינינו", "משא", "תראו מי מדבר", "למי שייכת", "לא הכרחי מבחינה תרבותית", "מי שיתק את המוזיאון". שיתוק ושתיקת המוזות נשזר אל תוך דימויי שתיקת המתים. כאב הגוף וייסורי הנפש הא בהא טליא. 
 
תערוכתה של היימן היא יומן טיפולים שקושר בין הטסט הפסיכולוגי - האבחנה הנפשית, לבין הטסט הצילומי - אבחנות מצב, אשר נעשות בחשיפות שונות לאור. ככל שחושפים יותר לאור את הדימוי המצולם, כך הוא נשרף יותר, מחשיך את המידע שעל פני הנייר. המעשה הזה, שנעשה במחשכי מעבדת הצילום, הוא דימוי נפלא ומתריע של האמצעים לחשיפת ייסורי הנפש. עד כמה יש להרחיק לכת כדי לקרב ועד כמה יש לחשוף בלי להישרף? את השאלה הזו שואלת היימן את עצמה על לוחות הדיקט בגלריה "נגא" ואת השאלה הזאת ישאל את עצמו כל צופה ופרשן, חטטן ומציצן ככל שיהיה.                                                        
 
פורסם בעיתון "דבר ראשון", "דבר השבוע" מס' 48, 1.12.95, עמ' 25-24.