מרבדים מדברים / الانسجه تتكلم
Talking Rugs / Covoarele Vorbesc
גלריית הסנאט, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע. 2019
פרופ' חיים מאור, אוצר התערוכה, נורה סטנשו, עוזרת מחקר ואוצרת משנה
רשימת האמנים המשתתפים:
אמנים מרומניה – ויקטוריה ברבקר, אנה טריפוי, יוליאן ומריה מיכאלאקי, אורגות מבוטיזה, ספינצה, אגפיה ו-וראטק. אמנים מישראל - פטמה אבו רומי, תלמה (ואברהם) אופק, פואד אלגבריה, אנדי ארנוביץ, אליהו אריק בוקובזה, מרים ברוק כהן, ראמי גבארין, קן גולדמן, מוחמד סעיד כלש, עידו מיכאלי, נורה (אליאונורה) סטנשו, אסד עזי, גונית פורת, אילנה רווק, מרגלית שלי, פטמה שנאן
Talking Rags, Senate Gallery, Ben-Gurion University of the Negev, Be'er-Sheva
Curator: Prof. Haim Maor, Assistant Curator: Nora (Eleonora) Stanciu
List of participating artists:
Artists from Romania - Victoria Berbecar, Julian and Maria Mihalachi, The Weavers of Botiza, Săpânţa, Văratec and Agapia.
Artists from Israel - Fatima Abu-Roomi, Fouad Agbaria, Andy Arnovitz, Asad Azi, Eliahou Eric Bokobza, Mirijam Bruck-Cohen, Rame Gbaren, Ken Goldman, Mohammad Said Kalashn, Ido Michaeli, Avraham and Talma Ofek, Gonit Porat, Ilana Ravek Fatma Shana, Margalit Shelly, Nora (Eleonora) Stanciu
מרבדים מדברים / الانسجه تتكلم
אני מהרהר במילה 'מרבד'. מרבדים הם אריג דק המונח על הרצפה או משמש לקישוט, אך הם גם שכבות או רבדים של דברים המכסים דבר מה. 'רבוד' הינו מה שעשוי מכמה שכבות או נדבכים זה לצד זה או זה מעל זה. כאשר אני מפרק להנאתי את המילה 'מרבדים', מבצע בה דה-קונסטרוקציה מילולית, אני מגלה בתוכה את רבדיה הנסתרים: מר-בדים, מ-דברים, מ-רבדים, מדברים ואפילו מִדבר – ים (קדמה וימה). כאשר אני מתבונן במרבדים שנארגו על ידי א/נשים מתרבויות, דתות ולאומים שונים, אני מוצא בהם רבדים המוכמנים בצופנים שונים; סיפורים אישיים או קולקטיביים שנארזו כאריזת מתנה צבעונית-צורנית, דקורטיבית-לכאורה. מעבר לדקורציה אני חש כי יש בו גם סמיוטיקה וסמנטיקה. במילים אחרות: מרבדים מדברים. מרבדים מדברים בשפה חזותית של צבעים וצורות, גדלים ופורמטים, חומרים, סימנים וסמלים. מרבדים מספרים סיפורים קדומים, מיתוסים, בשפת פיקטוגרמות מתומצתת, שיש בהם קודים אוניברסליים ומסרים לוקאליים. הפיקטוגרמות הללו דומות באופיין ובסגנונן לכתב תמונות עתיק בדומה להירוגליפים או לשלטי אבירים ושלטי אצולה או לעיצוב העכשווי של תמרורים באתרים ציבוריים בין לאומיים ולאימוג'ים מסוגננים ברשתות החברתיות. את 'הדיבור' שלהם יצאתי לגלות במסע שהחל בישראל בין אמנים/אמניות יהודים, מוסלמים, דרוזים ובדואים והסתיים בקרב אמנים/אמניות נוצריים/נוצריות ברומניה. בתחילת המסע שערתי כי החוטים המקשרים בין היצירות מכאן ומשם יהיו החוטים הלא מוגדרים של האימפריה העותו'מנית, שאותותיה מרחפים בשטיחים רבים אשר נארגים כיום במרחבים שהיו פעם תחת שלטונה ומרותה. האם המרבדים המדברים יספרו כיצד סימן או סמל מתרבות אחת התגלגל והפך לסימן או סמל בתרבות השנייה? האם המשמעות שלו נותרה כפי שהיא או שונתה? האם סימני המרבדים הם סימני הזהות של היוצר/ת שבחר/ה במרבד כאמצעי ייצוג המסמן אותו/אותה? מה קרה למרבד הארוג בנול או באמצעי אחר כאשר הוא עבר ממדיום אמנותי אחד למדיום אחר? מהן המשמעויות של 'ציור של מרבד' או 'צילום של מרבד' או 'מרבד מזכוכית צבעונית מוארת באור יקרות' או 'מרבד מוקרן במסך וידיאו'? לצד התנועה של מזרח – מערב, כובש – נכבש, קיימת תנועה נוספת: מסורת עבר מקומי שמתקבעת או משנה את פניה וצורותיה בידי אמנים מן ההווה. זוהי תנועה של 'כזה ראה וקדש' או 'כזה ראה וחדש' אשר מתרחשת עד היום. אורגי שטיחים משכפלים שוב ושוב דימויים שעברו במסורת המקומית (ברומניה או בישראל). אחרים נוטלים סימנים מן העבר ומעניקים להם שמות, הקשרים ומשמעויות חדשות. בעשרים השנים האחרונות נוספה למגמה זו תופעה נוספת: אמנים הרואים בשטיח ובדימויו סמל לניסוח זהותם הלאומית, הדתית, המגדרית או התרבותית. הם בוחרים למסור את סיפוריהם האישיים, המשפחתיים, האתניים, הדתיים או הלאומיים באמצעות שטיחים שהם אורגים או דימויים של שטיחים שהם מציירים, מצלמים בתצלומים או בסרטי וידיאו. הם גם 'מתרגמים' שטיחים למדיומים קשיחים כמו ויטראז'ים, שיבוצי פורניר או גילופים בעץ. הסטת השטיח למדיום או לחומר אחר משנה הקשרים, משבשת משמעויות קודמות ומרמזת על חדשות, לעתים פוליטיות וחתרניות. התערוכה 'מרבדים מדברים' פורשת קשת עשירה של יצירה מרובדת באמצעות עבודותיהם של אמנים עכשוויים מישראל ומרומניה. זו קריאת כיוון והצבעה על תופעה אמנותית-תרבותית מרתקת שיש בה ביטוי למהלך חיובי של גישור בין תרבויות בעידן של התגברות הבדלנות הלאומית והדתית. פרופ' חיים מאור, אוצר התערוכה נורה סטנשו, עוזרת מחקר ואוצרת משנה
רשימת האמנים המשתתפים:אמנים מרומניה – ויקטוריה ברבקר, אנה טריפוי, יוליאן ומריה מיכאלאקי, אורגות מבוטיזה, ספינצה, אגפיה ו-וראטק. אמנים מישראל - פטמה אבו רומי, תלמה (ואברהם) אופק, פואד אלגבריה, אנדי ארנוביץ, אליהו אריק בוקובזה, מרים ברוק כהן, ראמי גבארין, קן גולדמן, מוחמד סעיד כלש, עידו מיכאלי, נורה (אליאונורה) סטנשו, אסד עזי, גונית פורת, אילנה רווק, מרגלית שלי, פטמה שנאן
***************************************************************************************************************************
סיפורי שטיחים ומרבדים
פרופ' חיים מאור
אני מהרהר בשטיח – חפץ עשוי מאריג עבה, מצמר, מפרווה או מחומר סינתטי כלשהו, הפרוש על הרצפה, מכסה שולחן, ספסל או מיטה או תלוי על הקיר; חפץ שנארג ביד, בנוּל או באמצעים מכניים ותעשייתיים אחרים ולו תפקידים מגוּונים בתרבויות ובדתות שונות, החל בקישוט דקורטיבי במרחב הביתי או הציבורי וכלה במשטח, הממסגר את מידות גופו של מתפלל הכורע עליו.
אני מהרהר במילה "שטיח" והיא נוטלת אותי אל נגזרותיה – שֶׁטַח ושטחיות. האם ניתן להתייחס לשטיח כאל דבר מה המונח על פני השטח בלבד? האם ניתן לומר, כי בשטיח מגולמת שטחיות, כלומר אי-ירידה לעומקם של דברים, אי-התעמקות, היעדר תוכן פנימי מהותי?
כדי להזים תכונות אלו, שנכפו על השטיח בעל כורחו מתוך נספחי שורשיו, אני מעדיף להיצמד למילה אחרת, מקבילה לו – "מרבד". כשאני מפרק להנאתי את המילה "מרבדים", מבצע בה דה-קונסטרוקציה מילולית, אני מגלה בתוכה את רבדיה הנסתרים: בַּדים, דְברים, רְבדים, מְדברים ואפילו מִדבר וים (קדמה וימה).
כמו שטיחים, גם המרבדים הם אריגים דקים, המונחים על הרצפה, תלויים על קיר, מכסים שולחן, כורסה ומיטה או משמשים לקישוט. אך הם גם שכבות או רבדים של דברים, המכסים דבר. "רבוד" הנו דבר מה העשוי מכמה שכבות או נדבכים, זה לצד זה או זה מעל זה.
כאשר אני מתבונן במרבדים, שנארגו על ידי א/נשים מתרבויות, מדתות ומלאומים שונים, אני מוצא בהם רבדים, המוכמנים בצפנים שונים; סיפורים אישיים או קולקטיביים, שנארזו כאריזת מתנה צבעונית-צורנית, דקורטיבית-לכאורה. מעבר לדקורציה – יופיו החיצוני של המרבד – אני חש כי יש בו גם סמיוטיקה וסמנטיקה: הוא מכיל סיפורים, תכנים ארוגים, כסימנים וכסמלים, שרק שותפי סוד בני אותה זהות, תרבות, שפה, דת או לאום יודעים לפענחם כהלכה.
במילים אחרות: מרבדים מדברים.
מרבדים מדברים בשפה חזותית של צבעים ושל צורות, של גדלים ושל תבניות, של חומרים, של סימנים ושל סמלים. בשפת הפיקטוגרמות של המרבדים ניתן לספר סיפורי שתי וערב באמצעות סימן בודד או קבוצת סימנים, או באמצעות סימן, המוכפל ומשוכפל בתוך תבנית מודולרית, ההופכת אותו מיחיד לרבים – למסר חדש. לדוגמה: כאשר סימן של "בית" מוכפל שוב ושוב, הוא יהפוך לסימן של "רחוב", "שכונה", "עיר" או "כפר"; סימן של "עץ" ישוכפל לכדי "שדרה", "חורשה", "יער"; סימן של "כבש" ישוכפל ל"עדר", וכאשר מתלווה אליו סימן של "גבר", המסר יהיה "רועה במִרעה עם עדרו"; "אישה רוקדת" תשוכפל ל"הורה" או ל"ריקוד נערות; "גבר רוקד" ישוכפל ל"דבקה" או ל"ריקוד בחורים" או ל"ריקוד חתונה" וכך הלאה. כאשר סימנים אחדים מוצבים זה לצד זה בתוך יחידה גיאומטרית בעלת צבע רקע משותף, הם ייצרו משפט שלם או סיפור חזותי מורכב.
מרבדים מספרים סיפורים קדומים, מיתוסים, בשפת פיקטוגרמות מתומצתת, והם אוצרים בחובם קודים אוניברסליים ומסרים לוקאליים. הפיקטוגרמות שבהם דומות באופיין ובסגנונן לכתב תמונות עתיק, בדומה להירוגליפים או לשלטי אבירים ולשלטי אצולה או לעיצוב העכשווי של תמרורים באתרים ציבוריים בינלאומיים (שדות תעופה, תחנות רכבת, אתרי ספורט וכדומה) ולרגשונים (emoji) מסוגננים ברשתות החברתיות.
די בשינוי של רקע הדימוי או של צבעו במרבד כדי לשנות את משמעותו (דמות לבנה על רקע שחור או אדום, או דמות שחורה על רקע לבן או אדום). מיקום הדימוי במרחב המרבד מקנה לו משמעות שונה, חשיבות שונה (דמות גדולה או קטנה, במרכז או בשוליים, במסגרת חיצונית, ברגיסטר עליון או תחתון).
את "הדיבור" שלהם יצאתי לגלות במסע שהחל בישראל, בין אמנים/יות יהודים, מוסלמים, דרוזים ובדואים, והסתיים ברומניה, בקרב אמנים/יות נוצרים/יות.
בראשית המסע שיערתי, כי החוטים המקשרים בין היצירות מכאן ומשם יהיו החוטים הלא מוגדרים של האימפריה העות'מאנית, שאותותיה מרחפים בשטיחים רבים, הנארגים כיום במרחבים שהיו פעם תחת שלטונה ומרותה.[1] שיערתי כי הכובש והנכבש, השולט והנשלט, מחליפים ביניהם רעיונות, חפצים, מאכלים, תלבושות, סימנים וסמלים – מרצון או מכפייה. האם המרבדים המדברים יספרו כיצד סימן או סמל מתרבות אחת התגלגל והפך לסימן או לסמל בתרבות האחרת? האם משמעותו נותרה כשהייתה או השתנתה? האם סימני המרבדים הם סימני הזהות של היוצר/ת, שבחר/ה במרבד כאמצעי ייצוג, המסמן אותו/אותה? האם המרבדים הם מצע נייד, קל ומיטלטל של "שיח הזהויות", שעמו ועל גבו אתה נושא את זהותך באשר תלך? זאת ועוד – מה קרה למרבד הארוג בנול או באמצעי אחר, כאשר נדד ממדיום אמנותי אחד לאחר? מה הן המשמעויות העולות מציור של מרבד או מתצלום של מרבד או ממרבד עשוי זכוכית צבעונית, מוארת באור יקרות או ממרבד על מסך וידיאו?
***
שטיחים אוריינטליים מהודו, מפרס, מאנטוליה, מבוכרה ומקווקז הגיעו לחבלי הארץ השייכים לרומניה דהיום באמצעות סוחרים, שהגיעו מן המזרח לסחור עם הערים העשירות של נסיכויות טרנסילבניה: בראשוב (Braşov), סיביו (Sibiu), מדיאש (Mediaș) ואחרות. כנהוג, הסוחרים הגישו לנכבדי הערים שטיח, ספק כמתנת הודיה על הגיעם בשלום למחוז חפצם, ספק כמס או כתרומה לעיר המארחת. שטיחים אלו נתלו אחר כבוד על קירות הכנסיות. רבים מהם תלויים עד היום ב"כנסייה השחורה" (Black Church) בבראשוב או בכנסייה סנט מרגרט (St. Margaret's Church) במדיאש, ומהווים את אוסף השטיחים האנאטוליים הגדול ביותר מחוץ לגבולות טורקיה.[2]
החשיפה היומיומית לשטיחים הזרים בתוך מבנה דתי-ציבורי אִפשרה גם לאמנים המקומיים להזין את עיניהם בצורות, בצבעים, בקומפוזיציות, בסימנים ובסמלים שונים ממה שהכירו במחוזותיהם, ואלו היוו, מן הסתם, מקור השראה, מודע או בלתי מודע, לשטיחיהם.
שטיחים אוריינטליים הגיעו לשטחי רומניה גם בדרך אלימה יותר: הכיבוש של שטחי הדאקים על ידי הקיסר הרומי טריאנוס בשנת 106 לספירה; פלישות וכיבושים של עמים שונים, שהגיעו לחבלי הארץ הפוריים של הבלקן והקרפטים במשך מאות שנים, מן המאה הראשונה לספירה ועד למאה ה-14: טטרים, קומאים, פצ'נגים, מדיארים וסלבים. במאה ה-14 כבשה האימפריה העות'מאנית את רוב שטחי הבלקן ושלטה בהם עד המאה ה-18. נסיכויות טרנסילבניה, מולדביה וולאכיה (חלקי רומניה דהיום), אף ששמרו על אוטונומיה מסוימת, נאלצו להפוך למדינות חסות ולשלם מסים.
הנכבשים ראו את הכובשים מתפללים על גבי שטיחי תפילה או מכסים את סוסיהם בשטיחים ובאריגים מעוטרים בסמלים ובסימנים שונים. בין אם הכובשים כפו את תרבותם, את דתם, את שפתם, את מאכליהם, את לבושם ואת מנהגיהם ובין אם לאו – השטיחים ודימוייהם שזפו את עיני הנכבשים.
תופעה דומה התרחשה גם בשטחי הכיבוש של מה שקרוי כיום מדינת ישראל. במהלך מאות שנים נחשפו תושביה השונים של הארץ לשטיחים מן המזרח הקרוב והרחוק, בין בשל מיקומם על ציר המסחר מן המזרח למערב ובין בשל היותם מושא הכיבושים. וכך, יהודים, נוצרים, מוסלמים, דרוזים ובדואים נחשפו לשטיחים האוריינטליים, הושפעו מהם, הטמיעו אותם, ושילבו או שינו את דימוייהם בהתאם לצרכיהם, לסיפורי זהותם הם.
בהקשר זה, יובל נח הררי[3] מבחין בין מציאות אובייקטיבית (למשל, כוח הכבידה) לבין מציאות סובייקטיבית (למשל, כאב), התלויה בתודעתו, ברגשותיו ובאמונותיו של הפרט. לדבריו, קיימת גם מציאות שלישית – מציאות בין-סובייקטיבית. קיומה מותנה בתקשורת בין אנשים רבים בעלי אותן אמונות ב"סדר מדומיין", רגשות, ערכים, זהויות. הדמיון המשותף של קבוצה טווה רשת של משמעות באמצעות סיפורים, המייצגים ומעניקים משמעות לרעיונות, לאמונות ולערכים משותפים. התבוננות מעמיקה בדימויים המופיעים במרבדים, הנארגים בידי אמנים השייכים לקבוצות אוכלוסייה שונות, מצביעה על המציאות הבין-סובייקטיבית הגלומה ברשת השתי וערב שלהן, רשת של משמעות.
לצד תנועה זו של מזרח-מערב, כובש-נכבש, קיימת תנועה נוספת: מסורת עבר מקומית, המתקבעת או משנה את פניה ואת צורותיה בידי אמנים מן ההווה. זוהי תנועה של "כזה ראה וקדש" או "כזה ראה וחדש", המתרחשת עד עצם היום הזה. אורגי שטיחים משכפלים שוב ושוב דימויים שעברו במסורת המקומית (ברומניה או בישראל). אחרים נוטלים סימנים מן העבר ומעניקים להם שמות, משמעויות והקשרים חדשים. לעתים הם מסגננים אותם ברוח מינימליסטית-מודרנית. לעתים הם צורכים אותם כ"סימנים ריקים", שנשלפו מן המדפים ב"סופרמרקט של התרבות" בהשראת תיאוריות פוסט-מודרניות.
***
על פי האתנולוג האמריקני ממוצא רומני, פרופ' פאול פטרסקו,[4] למוטיבים גיאומטריים (בשטיחים) יש שמות, אשר ניתנו להם על ידי העם, שהתבונן בהם והבחין בדמיון בינם לבין עצמים שונים בטבע. או להפך: טכניקת העבודה בנול יצרה "צורות", שהעם הצמיד להן שמות אנלוגיים, כיוון שהזכירו לו עצמים מוכרים. לדבריו, שתי האפשרויות מתקבלות על הדעת. "הדברים אינם פשוטים, כיוון שלמוטיבים הגיאומטריים יש גם סגנוּן. ישנם עצמים, שצורתם המקורית מתעצבת בתוך הדימוי המסוגנן לכדי צורה מופשטת, שנוכל לזהות את מקורה רק בזכות שמו של הדימוי. שחזורו של תהליך הסגנוּן והתמצות הוא קשה עד בלתי אפשרי. ישנם גם 'מקרי גבול', כשהתמונה יכולה להיווצר מן הטכניקה הגיאומטרית באופייה של עבודת הנול וגם מהפשטה של עצם בטבע: למשל, האם קו הזיגזג במרבד הוא תוצר פשוט של פעולת שתי וערב בנול או דימוי מתומצת של נחש? יותר מכך, האם הקו הזה, כשהוא מלא בצדו האחד, מסמן שיני מסור – כלי עבודה משמעותי בחיי החקלאים? ואולי הוא מייצג את שיני הזאב, דימוי שנוצר כתגובה לפחד קמאי? אנו מגלים את המורכבות של הסגנון וההפשטה של אובייקטים מן הטבע, למשל השמש, שהפכה לסמל בתרבויות העתיקות, בדמות מעוינים, המרוחקים זה מזה או שלובים זה בזה (באריגים מאוֹלטניה); מעוינים המופיעים ברצף במבנה לינארי על כל שטח המרבד ונקראים "גלגלים". במרבדים הרומניים מופיעים, כמניירה מסוגננת מאוד, דימויים שונים, שהגיעו אלינו כהדהוד לתרבויות גדולות אחרות: 'עץ החיים' בצורתו הפרסית; היונה כסמל הנפש מן המזרח הנוצרי; צמד אריות, זה מול זה, ליד עץ מן האמנות הפרסית; הנחש כסמל לקדושה במצרים, ועוד. באותה מניירה מסוגננת אנו מוצאים מוטיבים סלביים וצפון-גרמניים, כמו דמות אֵלָה, האוחזת באלומת דגן, או שורה של נשים ו/או גברים אוחזים ידיים, כפי שאנו מוצאים במרבדים ממרמורש וממולדובה, והם זהים למרבדים מסקנדינביה או מפרוסיה המזרחית".[5]
האתנוגרפית, ד"ר גאורגיטה סטויקה,[6] מיינה, הגדירה ופירשה את סוגי המרבדים, את תפקודם ואת סגנונותיהם על פי חבלי הארץ השונים של רומניה. לדבריה, "שמה של האריגה בצמר משתנֶה בהתאם לתפקיד השטיח ולמיקומו (אריגות לקיר, לכיסוי שולחן או מיטה, לרצפה). בנוסף, הוא משתנה על פי הצורה, האורנמנט, הטכניקה והאזור שבו נוצר. לכן, ליד השם 'שטיח' מצוין גם את השם המקורי, שניתן לו במקום שבו נוצר. כך קל יותר לחוקרים לעקוב ולהכיר את המבחר הקיים באמנות העממית ברומניה, שבה ניתנים שמות שונים לשטיחים בהתאם לאמור לעיל. בכיתובים [בספר זה] מופיעה בסוגריים [המילה הספציפית] אחרי המילה 'שטיח'. למשל, wall carpet. כל אזור ברומניה משקף בשטיחיו את ההיסטוריה המסוימת שלו ואת השפעת התרבויות, שחלפו בו לאורך ציר הזמן".[7]
ד"ר סטויקה מדגישה, כי "שטיחים בעלי שימוש שונה וצורות שונות עברו במשפחות מדור לדור. למשפחות האצולה בעלות הנכסים היו סדנאות של בעלי מלאכה, שהיו מייצרים עבורם שטיחים, בין השאר גם במנזרים ובבתי איכרים/חקלאים. שטיחים אלה קישטו את הארמונות, את בתי האצולה או את בתיהם של סוחרים ושל חקלאים אמידים. הרמה הגבוהה של האורגות היא תוצאה של עיסוק רב שנים בתחום, שהוביל לפיתוח טכניקות, לשימוש בחומרים ולפיתוח מוטיבים שונים. מן המאה ה-18 ואילך הופיעו שטיחים כ'נכס' ברשימות של נדוניות לכלות, בתרומות לכנסיות ולמנזרים ובירושות. כך נותרו ראיות להתפתחות בתחום זה".[8] עוד היא קובעת, כי "ניתן לזהות את ההשפעות השונות, שהגיעו מתרבויות המזרח והמערב לאורך שנים. עם זאת, חשוב לציין, כי הן זכו לפרשנות אישית של האורגת, ששתלה אותם בזמן ובסגנון המקומי. בנוסף, יש להבין, שכל המרכיבים הללו היו מוגבלים ומושפעים מאיכות הציוד שעמד לרשות האורגת. כך, למשל, מוטיב מורכב ועשיר, עות'מאני או פרסי, עבר שינוי והתאמה לנולים הפשוטים, שהיו ברשות האורגות בכפרים. המוטיב נעשה מסוגנן ומתומצת יותר ומושפע ממאפיינים נוספים של האזור שבו נעשה. אף שהאובייקטים באמנות העממית לא נוצרו כאובייקטים דקורטיביים, אופיים האורנמנטלי הפך למאפיין מסורתי. האורנמנטיקה מסייעת לאפיין אזורים שונים ומאפשרת לחוקרים לפרש את הסימנים ואת הרעיונות, שנשכחו לפעמים [זוהי פעולה של פענוח (דה-קוֹדָצְיָה)]. באמצעות אורנמנטיקה זו נותרים הרעיונות חיים, תוך שהם לובשים צורת אלף-בית של סימנים. [...] האלף-בית של הסימנים כולל: סימנים בסיסיים פשוטים (למשל, מוטיבים קוויים או גליים, X, מעוין, S); סימנים מסוגננים (למשל, צמחים, ציפורים או בני אדם); סימני מוטיבים עתיקים אוניברסליים (למשל, צלב או עץ החיים). מילון סימנים זה עבר שינויים בין השאר בשל טעם הקהל והביקוש המשתנה, והוא הותאם לזמן ולמקום. שינויים אלה התבטאו בשינוי הסימן עצמו, בשינוי צבעוניותו או בשילובו בקומפוזיציה".[9]
***
בעשרים השנים האחרונות אני מזהה תופעה מתרחבת: אמנים, הרואים בשטיח ובדימויו סמל לניסוח זהותם הלאומית, הדתית, המגדרית או התרבותית, בוחרים לספר את סיפוריהם האישיים, המשפחתיים, האתניים, הדתיים או הלאומיים באמצעות שטיחים שהם אורגים, או באמצעות דימויים של שטיחים, שהם מציירים, או מצלמים, הן בתצלומים נייחים (סטילס) והן בווידיאו. הם גם "מתרגמים" דימויים של שטיחים למדיומים קשיחים, דוגמת זכוכית צבעונין (ויטראז'), שיבוץ פורניר או גילוף בעץ. הסטת השטיח לאמצעים או לחומרים אחרים משנה הקשרים, משבשת משמעויות קודמות ומרמזת על משמעויות חדשות, בעלות אופי ביקורתי או פוליטי.
התערוכה "מרבדים מדברים" פורשת קשת עשירה זו של יצירה מרובדת באמצעות עבודותיהם של מספר אמנים עכשוויים מישראל ומרומניה. אין זו תערוכת מצאי וסיכום, אלא היא בבחינת קריאת כיוון והצבעה על תופעה אמנותית-תרבותית מרתקת, שיש בה ביטוי למהלך חיובי של גישור בין תרבויות בעידן של התגברות הבדלנות הלאומית והדתית.
המדיום המסורתי של אריגת שטיחים ידנית בנול הולך ונעלם לטובת שטיחים הנארגים באמצעות תוכנות וטכנולוגיות ממוחשבות. האם ישרוד בעתיד או שמא זוהי תערוכת רקוויאם לשטיח הידני? ימים יגידו.
[1] אני מתייחס לאימפריה העות'מאנית, אך, לאמתו של דבר, ניתן להרחיב את הנושא לכל תרבויות המזרח, שכבשו את אירופה בדרכי נועם ושכנוע (מסחר, דת) או באלימות ובכפייה (מלחמה וכיבוש).
[2] ראו: Stefano Ionescu et. al., St. Margaret's Church in Medias: The Monument and the Carpet Collection (Sibiu: Editura Muzeului National Brukenthal, 2018); Stefano Ionescu, Covoare Otomane in Parohii Evanghelice C.A. din Transilvania (London: The Robert Pinner Lectures—HALI Fair, 2005)
[3] יובל נח הררי, ההיסטוריה של המחר (תל אביב: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2015), עמ' 143–149.
[4] Paul Petrescu, Creatia Plastica Taraneasca (Bucharest: Meridiane, 1976), pp. 24–25
[5] שם, עמ' 24–25.
[6] Dr. Georgeta Stoica, Collection of Carpets from Transylvania and Banat (Muzeul Naţional al Satului "Dimitrie Gusti"; Cluj-Napoca: Mega, 2008)
[7] שם, עמ' 7–8.
[8] שם, עמ' 10.
[9] שם, עמ' 11–12. למקורות נוספים בהקשר לדיון אודות שטיחים, אורנמנטיקה וסמלים באמנות עממית באירופה ראו: Mehmet Ateş, Kilims and Symbols (Istanbul: Milet, 1998); Reinhard Peesch, The Ornament in European Folk Art (Leipzig, 1982)