"דבר העורך"

הערות בשולי מהדורה אחרונה: העיתון כחומר-גלם

באמנות העכשווית בישראל

Last Edition: The Newspaper as art material in contemporary Israeli art

שם התערוכה מהדורה אחרונה רומז על התהליך המתרחש לנגד עינינו: היעלמותו של העיתון המודפס על נייר, גוויעתו של האובייקט החומרי, והופעתו בגלגול חדש, בתצורה שונה, כמוקד מידע מקוון באינטרנט, כדימוי וירטואלי. העיתון, במהדורתו הישנה והמוכרת, מעלה כנראה את "הצגת הקולנוע האחרונה" שלו.

התערוכה מהדורה אחרונה מציעה אפשרויות אחרות לעיתון הנייר. במופע שונה, הוא יכול להתהדר ולהתגנדר כמרכיב ביצירת אמנות.

מן המאה השמונה-עשרה ואילך, נקשרו דימויים חזותיים של עיתונים ובתי דפוס למושג ה"מודרניות" בחיים המשתנים. במאה התשע עשרה נראים הייצוגים של הפעילות בבית הדפוס כביטוי לדינמיות. דמויותיהם של אנשים האוחזים בעיתון ומעיינים בו יצרו דימוי צעיר ומודרני, בציורים של אמנים אימפרסיוניסטים. עוד מראשית ימיה של העיתונות המודפסת נטלו אמנים חלק ביצירת אמנות שפורסמה בעיתונות: קריקטורות, רצועות קומיקס, מודעות מחאה פוליטיות, רישומים, תצלומים וכדומה. עיתונים וכתבי עת נקשרו לעולם האמנות, אם כפרסומים מבתי היוצר של אמנים שונים, אם  כמקור לביקורת וניתוח של המעשה האמנותי. תנועות וזרמים אמנותיים שונים מצאו במהלך המאה העשרים ביטוי נרחב מעל דפי העיתונות לסוגיה, ותקצר היריעה מלפרטם.

הפצת הידע על החיים המודרניים והשיח על אודותיו נוּתב, בין היתר, אל תוך הניירות הפשוטים, המצהיבים, של העיתונות. שם, במגרש התחום בתבניות מתוחמות של סדר הדפוס, בעימוד המוכר של ה"גְרִיד" המודרניסטי, הופצו עובדות ועמדות, תגובות ותגובות-נגד על אודות המציאות, משמעותה או אי משמעותה. העיתונות היתה אחד משדות-השיח ושדות-הכוח של גילויי הנאורות והבערות; הסובלנות והכוחנות; הקדמה הטכנולוגית; המעורבות הפוליטית; הצריכה החומרית הראוותנית, חרושת התרבות והבידור האסקפיסטי.

תמצית הכאן ועכשיו של ההווה המערבי המודרני, קצר-הנשימה - מגולמת בכותרת הראשית של המהדורה האחרונה של היום. ה"מחר" הוא יום חדש, עם אירועים, ידיעות ותמונות חדשות, אשר דוחקות את הזיכרון הקצר של האתמול. אורותיו של עולם חדש מופלא מפזזים מעל חורבותיו של עולם ישן באמצעות כותרות דרמטיות או מפתות, ניסוחים תמציתיים-סיסמתיים, תמונות חודרניות, איקוניות, ומודעות המשווקות את העולם ופורטות אותו לפרוטות. הרבה פרוטות.

אין זה מפליא שהעיתון הפך למקור השראה, לחומר גלם, למגרש משחקים ולמושא יצירתם של אמנים חזותיים. החל משנת 1912, שילבו פבלו פיקאסו וז'ורז' בראק גזרי עיתונים בקולאז'ים שלהם. בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת השתמש רוברט ראושנברג בטכניקת הפרוטאז', כדי לשעתק, באמצעות מדלל (טינר), טקסטים ותמונות צבעוניות שאותן מצא בעיתונים, אל ניירות הרישום שלו. כך למשל בסדרת איוריו לתופת של דנטה, או בעבודות אחרות, שבהן השתמש בחומרי העיתון כמקור לדימויים, שהודפסו בהדפס-רשת על בדי הציור. בדרך זו ייצג את חומרי החיים החדשותיים ויצר קומפוזיציות מורכבות, הממחישות את המבט המקוטע, הסורק, המרפרף, ה"מזפזף" או הבו-זמני, שהחליף את המבט המתבונן, האיטי והמשתהה, שתבעה האמנות הקלאסית. עמודים ראשיים, עם דיווחים דרמטיים וסנסציוניים על לידת תינוק למלכת אנגליה, או על תאונת מטוס ומספר ההרוגים בה – היו במוקד ציוריו גדולי הממדים של אנדי וורהול. מקטעים מתוך רצועות קומיקס כיכבו בציוריו של רוי ליכטנשטיין.

אלה דוגמאות בודדות מתוך שפע עבודות האמנות שמתייחסות לגיליונות העיתון, לצורתם, לתוכנם ולמשמעותם התרבותית. האמנים מצביעים על גליונות העיתון, ומעידים עליהם. העיתון היה ועודנו אחת מזירות המאבק בין "גבוה" ל"נמוך", בין האליטה האקסקלוסיבית למרחבי חרושת התרבות.

מופעיתון

עורך עיתון מיומן מודע למגבלות הפורמט ולמגבלות המדיום התקשורתי, למגבלות הזמן ולמגבלות המקום, שעומדים לרשותו לשם הפצת ידיעותיו-מסריו. ניסיונו המקצועי מאפשר לו לאמוד את מספר הסימנים (טאבים) ואת מספר המילים שתכיל תבנית הכותרת הראשית (Headline) ואת מספר הידיעות שייכנסו לעמוד (Lay-out). הוא גם מודע למילה האיומה ביותר בכל מערכת עיתון – מילה חדה התלויה מעל ראשו כחרב דמוקלס – Dead-Line, המועד האחרון לסגירת העיתון ולהורדתו לדפוס. למילים הללו - סגירת העיתון והורדה לדפוס – יש קונוטציות שליליות, אך הן קשורות לפעולות הטכניות בעידן הדפוס הישן, כאשר נעלו את סדר העופרת של הדפוס, או הורידו את חומרי ההדפסה אל מכונות הדפוס, ששכנו בקומה התחתונה של בניין המערכת.

 כשמופץ העיתון ברחובות, בשווקים או בתאי הדואר של המנויים, יודעים קוראיו וכותביו שחזיתו היא מהותו. חייו ותווי-פניו של העיתון מעוצבים באמצעות צירי הזמן, השורות (Lines), נוכחות ומאיימות. ראשיתן ב-Headline וסופן ב-Dead-Line. המילים הללו, בשפה האנגלית, מאנישות את העיתון: לכותרת ראשית יש ראש (Head), העשוי משורות (קווים). כותרת ראשית היא פורטרט קווי, דיוקן חזיתי של העיתון, פרצופו-אופיו. הראש של העיתון נוצר מקווים-שורות של מילים, תיבות-תיבות, רשת (גריד) וצבע. זוהי אמנות העיתון, דיוקן חדש(ות). הכותרת הראשית מהדהדת מתוכה את כותרות העמודים, הנושאים את הבית/העיתון.

באחד מציוריו יצר מיכאל סגן כהן קישור דומה, בין העמודים בספר לבין שני העמודים המרכזיים בבית המקדש – בועז ויכין. גם לכותרת הראשית ניתן לקשור כתרים דומים, כקורה התומכת ותוחמת את גג העיתון ונתמכת על ידי קירות ה"בוּקסוֹת" [טקסט או תמונה בתוך כתבה, או מודעה, תחומים בתוך מסגרת בולטת] וה"גריד" המעוצב של העימוד. אבל מעבר למונחים הטכניים, למכשירים ולמכונות, עיתון הוא סך כל האנשים שחושבים ועושים אותו, וככזה הוא אכן אנושי ומיועד "לאנשים חושבים", כסיסמתו של אחד העיתונים בישראל.

בבואנו לאצור את התערוכה מהדורה אחרונה: העיתון כחומר-גלם באמנות העכשווית בישראל נאלצנו גם אנו להכיר במגבלות הפורמט שעומד לרשותנו. על כן הגבלנו ותחמנו את הנושא אל תוך פורמט, זמן ומקום מוגדרים. התערוכה איננה עוסקת במכלול הייצוגים האמנותיים של תקשורת ההמונים, אלא מתרכזת רק בשימוש שעושה האמנות בישראל בעיתונות הכתובה, המודפסת על נייר, בפרק הזמן שבין שנות השישים של המאה העשרים לבין ראשית המאה העשרים ואחת. ערוצי תקשורת נוספים, כמו רדיו וטלוויזיה, או ערוצי תקשורת עכשוויים, כמו אינטרנט, עיתונות מקוונת, SMS ומידע דיגיטלי אחר, אינם מיוצגים כאן, למרות השימוש הנרחב בהם, או בחלקם, באמנות העכשווית. איננו מציגים בתערוכה את היחסים המגוונים והמרתקים בין צילום עיתונות וצילום אמנותי, תחומים שנחשבו עד לא מכבר כשונים וכנפרדים, או את השימוש התכוף בצילומים חדשותיים - על ידי ציירים (למשל, בציוריו של דוד ריב, על פי תצלומיו של מיקי קרצמן מעיתון "הארץ" או על פי צילומי-חדשות מן הטלוויזיה הישראלית). נושאים אלה נדונו בהרחבה בתערוכות רבות ולא נכלול אותם במסגרת תערוכה זו.

אנו בחרנו להתבונן בארבעה "שימושים" אמנותיים בעיתונות:

1. השימוש בנייר העיתון (המודפס) כחומר.

2. השימוש בעיתון כמדיום וכמרכיב בתוך יצירה אמנותית, העושה שימוש בטכניקות מרובות ומעורבות.

3. שימוש בצורות העימוד בעיתון, דימויים, כותרות וטקסטים, מדורים וטורים מתוכו, כמקור השראה ליצירה אמנותית.

4. בחירה בעיתון כמרחב לשיח אמנותי, כחלל תצוגה.

בניסוח עיתונאי תמציתי: אמנות על עיתון, עם עיתון, מעיתון, בתוך עיתון.

מגבלה שנכפתה עלינו מעצם העיסוק במדיה היא השימוש בנייר העיתון הפגיע, המצהיב והמתכלה. כמה עבודות-מפתח לא נמסרו לתצוגה בתערוכה משום שבעליהן חששו לשלומן. במקרים אחדים בחרנו להציגן כתצלומי פקסימיליה. במקרים אחרים הסתפקנו באזכורן בטקסטים המלווים את התערוכה.