שמי הוא קין - חיים מאור

 

אפתח בגילוי נאות: התערוכה הקבוצתית "דיוקנאות קין: ייצוגים של 'אחרים' באמנות העכשווית בישראל" נוגעת בנושא שמעסיק אותי כאמן זה שנים רבות. גם עתה, כשאני שב לנושא זה כאוצר ומורה איני חדל מלעסוק בו כאמן[1].  דמותו של קין וגלגוליו, אות קין ומבטים המופנים אל "אחרים", נושאים אלה הם רבי חשיבות והעיסוק בהם מלווה אותי שנים רבות.[2]

 

האמן, האוצר וחוקר האמנות מיכאל סגן כהן ז"ל, פרסם מאמר בשם "קין, אמן יהודי נודד" בעקבות התערוכה "אות קין" בגלריה "הקיבוץ", והציע פרשנות מקורית ומרתקת על אודות דמות האמן כקין[3]. בציוריו שלו עסק סגן כהן בנושא זה, באמצעות ייצוגי גופו שלו ופניו, כמודל לדמות המקראית. שנים אחדות מאוחר יותר התוודעתי למחקריו החלוציים של הפסיכולוג החברתי פרופ' דן בר און ז"ל על אודות ה"אחרים" בתוכנו ולצדנו. דבריו העמיקו והרחיבו את התעניינותי ואת עיסוקיי בקין וב"אחר". התערוכה הנוכחית, הקטלוג והכנס הנלווים לה, הם המשך, ביטויים עכשוויים לכל אלה. זכרם של שני האנשים היקרים הללו לווה אותי במחקר ובאצירת התערוכה.

לוותה אותי גם התחושה כי דמותו של קין ומהותו של אות קין מעוררים כיום עניין רב בקרב אמנים וחוקרים מתחומי דעת שונים. ההתעניינות והפרשנות האקדמית, ההגותית, הספרותית והאמנותית בסיפור המקראי איננה מקרית. היא ניזונה מהמציאות החברתית, הפוליטית, הדתית והפלילית, בארץ ובעולם ומגיבה ביחס אליה. אנשי ההגות, המחקר והאמנות מתבוננים ב"אחרים", מגיבים איש איש בדרכו לאופני ה"סימון" השונים שנוקטת החברה כלפי בני אדם, בעלי חיים ואפילו מכשירים וחפצים. אקט הסימון הוא אמצעי ראשון למידורם, נידויים, החרמתם, השפלתם ובהמשך אף לסילוקם ולחיסולם של "המסומנים".

 

רשימת המניעים, הסיבות והתירוצים למעשי הסימון ארוכה ויצירתית: החל במניעים חברתיים, פוליטיים, תרבותיים, הלכתיים-דתיים וכלה באימת הזר והמוזר, קנאה, נקמה ואלימות. ההדרה, ההטרדה והאלימות המילולית והפיזית כנגד "אחרים" באשר הם, היא הסיבה לכך שמיד אחרי שרצח את הבל אחיו סומן קין באות האלוהי בכדי להגן עליו מפני הקמים להורגו. בבראשית רבה אומר ר' נחמיה: "לא כדינן של רוצחנין דינו של קין, קין הרג ולא היה לו ממי ללמוד, מכאן ואילך כל הורג קין יהרג".[4] ניכר כי האל היודע את נפש בני אדם ברואיו, צופה את דרכי התגובה העתידיות שלהם כלפי ה"אחר", קין והבל כאחד. 

 

הפרסומאי שמואל ורשבסקי אומר: "'אות' זה סימן היכר, סימן בעל משמעות, שמקצר את התקשורת בין אנשים."[5]

אות קין, האות שהוטבע על מצחו של קין, הוא אות אמביוולנטי. מחד, הוא סימן זיהוי לתוקפן-הרוצח, חושף את קלונו ברבים. מאידך, הוא אמצעי הגנה, סיוע אלוהי למי שעלול להיות בעצמו קורבן לרוצחים נוקמי-דם, גם אם סיבותיהם מוצדקות-לכאורה.

 

אות קין הפך למושג, אבי-אבות כל אותות הקלון המוטבעים או מקועקעים על זרוע, מצח, עורף, חזה או גב; המוצמדים לחלקי גופו או לבושו של "האחר" המסומן [שלט זיהוי עם טקסט או מספר, סד, תג על זרוע, כובע ייחודי, בגד בצבע מסוים (בגד כתום לאסירים בישראל או בגד אדום לנידונים למוות), לוגו המודפס או רקום על החולצה (האות ש' המזהה שבוי)]. באמצעי התקשורת נתקבעו סימנים שנועדו למנוע את זיהויו של התוקפן או של הקורבן והפכו בעצמם לתו זיהוי: מלבן שחור המסתיר את עיני המצולם, טשטוש או פיקסלציה מכוונים של הפנים, או חיתוך הפנים מתוך התצלום.

"אות קין" נקשר לשורה של מושגים סוציולוגיים וקרימינולוגיים: סטריאוטיפ, סטיגמה, סטייה חברתית, תיוג, דעה קדומה, גזענות ומעל כולם ה"אחר". בכל המושגים הללו "אות קין" הוא סימן של חרם, נידוי, חיפצון, דיכוי ואִיוּן הסובייקט המסומן כאדם מן השורה והפיכתו לסוטה ו"אחר".

"אות קין הוא [...] לוגו רשמי שמטרתו כמטרתו של כל לוגו – לבדל ולהפריד." אומר ורשבסקי[6], "זהו הלוגו הראשון. זהו הלוגו ששמר על חיי הנושא אותו, אבל חשף את קלונו. זהו לוגו שנולד בחטא נורא ולכן הפך לביטוי של החרמה, נידוי וחרפה. במהלך הדורות הפך קין עצמו למותג של רוע. [...] אבל איך נראה אותו לוגו, אותו אות? התנ"ך אינו מספק לנו שמץ מידע. מדרשים קדומים מתארים את אות קין כאות האחרונה שבאלף בית שבכתב העברי הקדום, הנראת כ-X מוקף בעיגול. השערות אחרות – האות K (למרות שקין כותבים ב-C), האות V הפוכה, שריטה מדממת על המצח ועוד. 

 

אני עצמי, בילדותי, ציירתי בדמיוני את האות בצורת קרן הצומחת ממרכז מצחו של קין. מדי פעם לאורך ההיסטוריה לבשו אותות קלון צורה ברורה, כמו הטלאי הצהוב של היהודים וכמו נשים נואפות במאה ה-17, אשר נשאו את 'אות הארגמן' – אות אדום בצורת A (האות הראשונה במילה Adultery, ניאוף), אך המסתורין של אות קין נותר עדיין לא מפוענח."[7]

 

פרשנים רבים תוהים מהו האות, מה מהותו ומה צורתו ומציעים פירושים שונים: אות במובן של אות כתובה (Letter) – אלוהים רשם על פניו של קין אות מאותיות השם המפורש, או אות משמו של קין, כגון ק'; אות במובן של סימן או סמל Sign)) – "קרן הצמיח לו", או "הזריח לו גלגל חמה", או נגעוֹ בצרעת; מסר לו כלב לשומרו וכדומה.[8]

ורשבסקי קושר את אות קין לעולם המותגים. תהליכי המיתוג הם תהליכי סימון שנועדו לצרוב בתודעה את המוצר ואת התג המזהה שלו. מקור המילים האנגליות למיתוג To brand)  ו- Branding) הוא בצריבת סימון בעורן של פרות, כבשים או עזים באמצעות חותמת-ברזל מלובנת. זו עדות לכך שהחיה המסומנת היא רכושו של מסמנה, היא בבעלותו.

* * *

 

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ; וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי.  וַיֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה". [9]

יופיו ועוצמתו של הטקסט המקראי הוא בהיותו תמציתי, מעט המכיל הרבה. הטקסט הוא כמוסת-מילים מוצפנות בפשטותן המבקשת מן הקורא לפתוח אותה, לפרוש ולפרֵש את היריעה הסיפורית הרחבה המקופלת בתוכה. פסוקים אחדים בתנ"ך יכולים להציג התרחשות קוסמית (בריאה); פעילות איתני הטבע כדרכם ושלא כדרכם (מכות מצרים), או דרמה אנושית גלובלית (סיפורי המבול או מגדל בבל), או דרמה של היחיד, משפחתו או שבטו. הכמוסה היא סוד כמוס הממתין לפרשן האנושי שישלים את המרווחים החסרים שבין המילים וידמיין את הסיפור השלם מתוך חלקיו הנרמזים.

 

שבעה עשר פסוקים (ספר בראשית, פרק ד', פסוקים א'-יז') מכילים סיפור חיים של שני אחים, בניהם של אדם וחווה. אח-בכור אשר קם והורג את אחיו הצעיר – סיפורו של תיק רצח מס' 001. הסיפור המקראי הוא דיווח דחוס, עובדתי, מעשי ומאופק, כיאה לדו"ח משטרתי. השם קין נקשר למעשה הפלילי הנורא מכל – נטילת חייו של הזולת. עם זאת, הסיפור המקראי התמציתי צופן סודות וחידות מילוליות מרובדות, המאתגרות את הפרשן לתהות אחר משמעותן: מה המניע לרצח? האם זו קנאה בין אח בכור לאח צעיר על תשומת לבו של ההורה/האֵל?; האם זהו עימות בין מקריב מנחה "זולה" ("מִפְּרִי הָאֲדָמָה"[10] – "מן הפסולת"[11]) לבין מקריב מנחה "מכובדת" ("מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן"[12])?; האם זה ריב על כבוד, אישה או קניין?[13] הרמב"ן מסביר שקין הוא איש הקניין והבל הוא מי שמכיר בקניין כהבל-הבלים, כ"וָאניטס".[14] ואולי, זהו הריב הראשון – הקיים עד היום – בין תרבות החקלאים לבין תרבות הרועים, בין היושבים קבע על אדמתם לבין הנודדים בעקבות צאנם ללחך מרעה בשדותיהם של אחרים?

 

שאלה מרכזית נוספת - מהו כלי הרצח? האם השתמש קין באבן, באלה, בחניקה או בדחיפת הבל לתהום?[15]

"וַיִּשַׁע יְהוָה, אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ.  וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה; וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו. וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-קָיִן: לָמָּה חָרָה לָךְ, וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ. הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ". [16]

 

המילים המקראיות חובקות מנעד אנושי - של רגשות ותשוקות, מחשבות ואכזבות, הדהודים מן העבר למעשים אנושיים בהווה - ועמימותן מקשה על הפרשן העכשווי ומחייבת אותו למצוא את התשובה בתוכו הוא. הסיפור המיתי מן העבר הוא כלי התבוננות אל תוך השתקפותי, לדמותי שבמראה, בהווה: מה אני הייתי מרגיש ועושה? כיצד הייתי אני מגיב על המשפט "הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ"?[17] האם זהו המאבק הפנימי והמחיר המשולם על כך, בכל אדם, בין יכולת הריסון והאיפוק לבין התרת הרסן ושחרור הרגשות להתנהגות אינסטינקטיבית, אלימה, אגואיסטית, שאינה מכירה בשום גבולות? המניעים הללו ואחרים מצטרפים למניעים נוספים, שישמשו את רוצחי העתיד: מניעים יצריים-רגשיים, רציונליים, אידיאולוגיים, פוליטיים ודתיים, כמו גם כאלה הקשורים לתאוות ולתשוקות, לרצון לבעלות, לשליטה והשתלטות על גופו, נפשו ומחשבותיו של הזולת, על רכוש או על טריטוריה.

 

המיתוס המשפחתי של קין הוא, אם כן, המיתוס המכונן לאירועים היסטוריים רצחניים רחבי היקף וחמורים יותר, כדוגמת השואה. המשורר דן פגיס כותב על אודות שרשרת הרוצחים והנרצחים ועל אודות המאבק בין החיים על פני האדמה והמתים הקבורים באדמה: "כאשר החל קין לפרוץ על פני האדמה/ החילותי אני לפרוץ בבטן האדמה,/ ומזמן עולה כֹּחִי על כֹּחוֹ"[18]. פגיס מתייחס גם לקשר הסימביוטי, הבלתי ניתן להתרה בין תוקפן וקורבן, השתקפויות של "אחרים": "בערב של חסד מזדמנת לו/ ערימה של שחת טובה./ הוא שוקע, נבלע בה, נח./ הס, קין ישן./ מאושר הוא חולם שהוא הבל."[19]

 

עונשו של קין – החקלאי הקבוע והנייח על אדמתו – הוא לנוע ולנוד, להיות חסר מנוחה לנצח.[20] קין הופך לנווד, לגולה הראשון בהיסטוריה, וזאת כאקט של ענישה וכפרה על שפיכות דמים.[21]  מכאן ואילך, הצמידו הנוצרים וגורמים אחרים את מיתוס קין למיתוס היהודי הנודד, "רוצח המשיח", אשר דבקה בו קללת קין.[22] בהקשר זה, הבל נתפס כמבשר של הקורבן/המשיח.

בסופו של דבר, קין המקולל הוא בונה העיר הראשונה, חנוך, אתר מגורים חדש שאינו מחובר ישירות לטבע ומעוצב כמקום שהוא "לא אדמה". בהקשר זה, המיתוס של קין הוא גם "תיעוד של מעבר מחברה אגררית לחברה עירונית, מעבר שאף הוא מושתת על מיתוס רצחני – העיר כרצח האדמה."[23] [הפסל והתיאורטיקן האמריקאי רוברט סמיתסון (Robert Smithson, 1938-1973), שפיסל עבודות אדמה מונומנטליות במרחב הפתוח, אמר כי בעיר המכוסה אספלט ומדרכות אבן, בני האדם שוכחים שיש אדמה][24].

* * *

"וַיָּשֶׂם יְהוָה לְקַיִן אוֹת, לְבִלְתִּי הַכּוֹת-אֹתוֹ כָּל-מֹצְאוֹ" [25]

בימינו, סימונו של "האחר המסומן" הוא סימון אמביוולנטי ומרובד במשמעויותיו ובהקשריו. זהותו של המסמן חשובה לא פחות מזהותו של המסומן ומסימני הזיהוי שלו. למשל: אדם, גבר צעיר האוחז בנשק, מישיר מבט גאה אל המצלמה. האם יהיה שוני בתפיסתנו את הסיטואציה, אם המצולם הוא משלנו  או שהוא מ"צרינו"? 

התשובות לכל השאלות הללו מורכבות ותלויות הקשר: בעבור סביבתו הקרובה – בני משפחתו, חבריו – הגבר המצולם נתפס כגבר מוצלח, גיבור אמיץ, לוחם חירות או איש אמונה. בעיני אחרים – יריביו או מתנגדיו – הוא עשוי להיתפס כגבר אלים, כעבריין חסר רגשות או כמחבל מבוקש. ברקע, כהד לשתי נקודות המבט הללו, ניתן לשמוע גם את רחשי ליבו ההומים של המצולם, שרואה את עצמו לא אחת כקורבן הנסיבות, קורבן המציאות, האידיאולוגיה, האמונה או קורבן הגורל, שסימנו כלוחם חירות/מחבל מבוקש.

 

אני מתבונן בתצלום של מיקי קרצמן, מבוקש מס' 1, ומזהה את המלאכותיות התיאטרלית של הסיטואציה, את הפתטיות של המראה ואת העליבות שבצורך לחזק את הדימוי העצמי באמצעות קב הנשק. "קראת לי קין" – הוא יאמר לי – "אבל אני בכלל עבד אמונתי, שליח ציבור של בני עמי או אדם מצפוני עם אחריות חברתית".[26] אני מזהה במבטו את בקשתו כי אסיר ממנו את תווית הדה-הומניזציה שנעשתה בו ואת רצונו להשתייך לקבוצה האנושית המכונה "בני אדם", לא להיות ממותג כ"אחר" או כ"לא-אדם".

בתערוכה דיוקנאות קין ניתן לראות פנים רבות שכאלה: יהודים וערבים, דתיים-מתנחלים וחילונים, גברים ונשים, "מבוקשים" וצלפים, ציידים וניצודים, קורבנות תקיפה מינית וקורבנות רצח בשל חילול כבוד המשפחה, משת"פים, שבויים ועוד. בחלק מן העבודות הדימוי הסטריאוטיפי משובש, מופר או מוסט להקשרים של זמן ומקום אחרים. בחלק מן העבודות האמן/אמנית מציגים את עצמם או את בן דמותם כ"מסומן" באות קין, או שהם מתקוממים ויוצאים חוצץ כנגד היותם "מסומנים" ("אני ערבי טוב").

 

"ח ח ח חף מפשע" רקום על כיפה צחה, בעבודתו של קן גולדמן, ביטוי אירוני למנהגם של עבריינים לחבוש כיפה בשעה שהם עומדים לדין. כביכול, דתיותו-אמונתו היא ערובה לצִדקתו-צדיקותו-חפותו.

המציאות העכשווית מטרידה ומאיימת בשל השימוש המתרבה בסימונם של א/נשים. ההיסטוריה האנושית מוכיחה כי סימונם של אנשים, נשים וגברים הוא תמיד ראשיתו של תהליך. תחילתו בפגיעה בכבודם וסופו בהתרת דמם: הדרת נשים; הטרדה והתעללות בנשים ובילדים בחיק המשפחה ומחוצה לה; הדרת אוכלוסיות מיעוטים (פלסטינים, עובדים זרים, מהגרים); הצמדת כינויי גנאי לחיילים ולקצינים המשרתים את מדינתם ומבצעים את משימותיהם כנגד קבוצות אוכלוסייה מדוכאות או מדכאות – כל אלה ועוד הם סממנים לחברה מסמנת, ההופכת מיעוטים או יחידים לשעיר לעזאזל, לקין מקולל, ל"לא אדם" מחופצן שמותר, ולעתים אף רצוי על פי מצווה או פסק הלכה כזה או אחר, דתי או מנהלתי – "לסלק אותו מן העיניים", מטפורית ומעשית כאחת.

חברה מסמנת היא חברה המשדרת את עובדת היותה חברה מפוחדת, החוששת ממחשבה שונה, מדֵעה שונה, מהשקפה שונה.

חברה מסמנת היא חברה חסרת ביטחון בדרכה שלה. ה"אחר" הוא בבחינת בד אדום המטריף את חושיה ואת רגשותיה וה"חייתי" שבה מסתער עליו להורגו, או לכל הפחות להרחיקו.

חברה מסמנת היא חברה המעדיפה אחידות במחשבה ובאמונה, במראה ובלבוש. רק חברה המכירה בכך שהשונֶה איננו משונֶה וכי כל אחד הוא יחיד ומיוחד; רק חברה שיש לה אומץ לקבל את ה"אחר" ויש בה נדיבות להכילו (אם איננו שולל את קיומה, מסכן ומזיק לה) – רק חברה כזו היא חברה בריאה, שלמה, הומניסטית.

 

 

 

האמנים המשתתפים:

איל אדלר קלנר, חיה גרץ-רן, דוד טרטקובר, ורד אהרונוביץ, גסטון צבי איצקוביץ, מיכה בר עם, פאול גולדמן, קן גולדמן, מיכאל דרוקס, חאדר ושאח, נורית ירדן, ארז ישראלי, ורדי כהנא, שרה כץ, בועז לניר, ליאב מזרחי, מוטי מזרחי, נתן נוחי, עדי נס, מיכאל סגן-כהן, אסד עזי, מיקי קרצמן, מיכה קירשנר, ארנון רבין, אליסיה שחף, אסי משולם, אריק וייס, נחמה גולן.