האיש הקטן גדול הזה[1]

 הערות בשולי תערוכת "הזקן" -  * חיים מאור

 

האוניברסיטה על שם דוד בן גוריון בנגב חוגגת ארבעים שנים לקיומה ואנחנו נקראנו לדגל: להציג את דמותו ומורשתו של ב.ג. בראי האמנות בישראל. אין זה סוד, ברחבי הקמפוס ובמשרדים שונים ניתן לצפות בפסלים, תצלומים, ציורים, רישומים והדפסים, בהם מככבת דמותו של האיש שעל שמו קרויה האוניברסיטה, האיש שברוח חזונו היא הוקמה ומתנהלת.

שאלנו את עצמנו מה הצורך בקיומה של תערוכה שכזו כיום וכיצד היא יכולה להתקיים בלי שתיתפס כ"לא רלוונטית", "אנכרוניסטית", "פתטית" וכדומה?

 

התבוננות בעבודות אמנות המוצגות במרחב הציבורי - בקמפוס האוניברסיטה או במרחב-הציבורי הישראלי בכללותו – תגלה כי עבודות אלה מתאפיינות כעבודות מנציחות ומפארות, בהן מיוצג ב.ג. כ"גדול מן החיים", במציאות ובמשל. הוא מונצח כמותג, כסמל, כאתוס, כמנהיג משכמו ומעלה, כמייסד המדינה, כאיש רוח, כמשיח חילוני נערץ וכדומה. במילים אחרות, ייצוגו נע כמעט תמיד מן הריאליזם אל האידיאליזם ה"מרומם". דיוקנו תואם את המודל האידיאליסטי של דמות המנהיג בתולדות האמנות. 

 

כאשר התחלנו לעבוד על התערוכה, היינו ערים להיותה "תערוכה מוזמנת", בשני מובנים:

א. את נושא התערוכה קבעה הנשיאה, פרופ' רבקה כרמי, כאחד מן האירועים לציון שנת הארבעים לכינונה של האוניברסיטה.
ב. הרכב התערוכה התבסס על עבודות קיימות (היסטוריות) ועל עבודות חדשות, מוזמנות, של אמנים ישראלים עכשוויים.

במהותה, "הזקן" היא תערוכת דיוקנאות של אדם אחד, דוד בן גוריון, הדוגמן והמושא של יצירותיהם של האמנים. בהגדרתה המקצועית-אוצרותית, תערוכה מסוג זה מתויגת כנושא חתך. רצף תליית העבודות בתערוכה שכזו יכול להיות היסטורי-כרונולוגי, או סגנוני, או איקונוגרפי, או מדיומלי, או מעורב, או אחר. דמותו של מושא התערוכה נבחנת באופני המבט השונים של האמנים המגיבים למראהו, לאישיותו, לתדמיתו, למעשיו ולמחדליו כאדם, כמנהיג, כסמל, כמיתוס.

כך, למשל, חתך היסטורי-כרונולוגי עשוי להכיל בראשיתו אמנים בני זמנו של ב.ג., שמבטיהם תלויי-אידיאולוגיה – תומכים, מרוממים ואוהדים, או תוקפים, רומסים וביקורתיים. בהמשכו מוצגים אמנים שאינם בני זמנו, צעירים יותר, ש"לא ידעו את הזקן".

חתך סגנוני עשוי להכיל מגוון עבודות דיוקן, העושות שימוש במנעד שבין יופי, אופי ודופי: אידיאליזם, ריאליזם, אקספרסיוניזם, קונספטואליזם, פוסטמודרניזם וכדומה.

חתך מדיומלי עשוי להכיל קבוצות נפרדות של עבודות בציור, ברישום, בצילום עיתונות ובצילום מבוים, באיור, בקריקטורה וקומיקס, בעיצוב כרזות, בפיסול, בקולנוע ובמדיה דיגיטלית.

אנחנו חיפשנו משהו אחר.

העדפנו לתלות את העבודות בתערוכה על פי עמדה הֵקשרית, יצירתית, חופשית, אסוציאטיבית, המשלבת עבודות היסטוריות-קנוניות ועבודות חדשות-עכשוויות. תלייה כזו יוצרת מצב שבו עבודות מתקופות ומדיות שונות מתאמתות/מתעמתות ביניהן, בוחנות עניין משותף תוך הארתו באור שונה.

העבודה על התערוכה זימנה לנו הפתעות רבות.

 

ראשית, עד כה לא התקיימה תערוכה על דמותו של ב.ג. באמנות, למרות מעמדו בהיסטוריה הישראלית. בשנת 1991 התקיימה במשכן לאמנות בעין חרוד התערוכה דיוקן המנהיג באמנות הישראלית, שאצר ד"ר גדעון עפרת. דיוקנו של ב.ג. הוצג בה לצד מנהיגים רבים אחרים. תערוכה נוספת, קולוסאלית, אצרה בשנת 1989 במוזיאון תל אביב לאמנות בתיה דונר. התערוכה, לחיות עם החלום, בחנה באופן כרונולוגי את גלגוליהם של מספר נושאים שאפיינו את האמנות והתקשורת החזותית בישראל, משנות השלושים ועד שנות השישים של המאה העשרים: סטריאוטיפים, גיבורי תרבות, תמונת מקום, גבול וטריטוריה. דיוקנותיהם של המנהיגים הפוליטיים – ובהם ב.ג. – הופיעו תחת הכותרת גיבורי תרבות.

תערוכה ממוקדת יותר, שהוקדשה למנהיג אחד בלבד, אצר דוד טרטקובר בשנת 1978-1979 במוזיאון תל אביב לאמנות: הרצל בפרופיל: דיוקן הרצל באמנות השימושית. היא הוצגה במסגרת חגיגות 30 שנה למדינת ישראל.

 

תערוכות בודדות אלו (ותערוכות נוספות שלא הוזכרו כאן) מצביעות על כך שהאוצרים בישראל מסתייגים, נמנעים ומדירים רגליהם משדה זה, הנתפס כ"לאומי" מדי, "מגויס" מדי, "אמנות מטעם" המשרתת, אולי, גורמים פוליטיים ולא אמנותיים. בחו"ל המצב שונה. דמויותיהם של מנהיגים ופוליטיקאים מן העבר וההווה מככבים בתערוכות רבות: נפוליאון, לינקולן, קנדי, אובמה, מלכת אנגליה, מאו טסה טונג, או – להבדיל – סטלין, מוסוליני והיטלר, אם לנקוב בשמות אחדים.

 

עם זאת גילינו כי דמותו של ב.ג. אכן פארה והעסיקה שורה ארוכה של יוצרים ישראלים בני זמנו – צלמים, מאיירים, קריקטוריסטים, מעצבי כרזות, ציירים, פסלים, קולנוענים וכדומה. עבודותיהם פורסמו בזמן אמת ועוררו הד ציבורי מסוים, או שקעו בביצת ההיסטוריה ונשכחו. למרות היותן עבודות היסטוריות, הקשורות לזיכרון קולקטיבי, הגמוני, התברר לנו כי לחלקן יש גם הֵקשרים אישיים וזיכרון פרטי. הדבר מתגלה גם בבחירות האישיות, שנעשו לתערוכה זו על ידי סטודנטים שלי. הם נברו במספר ארכיונים לאומיים ופרטיים וחילצו מהם תצלומים של ב.ג., שחותמם אישי-אינטימי, או רלוונטי לציבור מסוים בלבד [ארכיון לע"מ (לשכת העיתונות הממשלתית), ארכיון טוביהו באב"ג, ארכיון צבי מיתר, ארכיון מדרשת שדה בוקר, "יד יערי" (ארכיון "השומר הצעיר") בגבעת חביבה].

 

כאשר פנינו אל אמנים ש"לא ידעו את הזקן", שלא היו בני זמנו ולא הכירו אותו אישית או ציבורית, גילינו כי הם מתבוננים בו דרך מסננֵי ההיסטוריה החזותית. מבטם באיש ניזון משמועות: טקסטים, מסמכים, סרטי קולנוע וחדשות, תצלומי עיתונות, כרזות וקריקטורות, ציורים ופסלים איקוניים של הדורות שקדמו להם. הוברר לנו כי, הציטוטים והניכוסים של הדור העכשווי אינם רק התערבויות ביקורתיות כלפי דמותו של ב.ג., או כלפי המדינה שפניה אינם כפני החזון הבן-גוריוני, לדעתם, אלא שהתערבותם הגלויה של האמנים בחומרים החזותיים, ההיסטוריים והאמנותיים, מתייחסת גם לשכתוב ההיסטוריה וליצירת היסטוריה אלטרנטיבית ובדיונית, תוך שימוש מניפולטיבי בחומרים אלה ["Rewriting History"].

חלק מן האמנים העכשוויים נאחזו, נשענו, או נתפסו למספר תכונות של האיש, כפי שהוצגו בתקשורת, או למאפיינים באורחות חייו ובהתנהגותו: הצעדה היומית, העמידה על הראש, רעמת השיער, הנוכחות, היכולת הרטורית שלו, תחומי העניין וחוסר העניין שלו וכדומה.

 

במפגשנו עם חלק נכבד מן האמנים המשתתפים בתערוכה שמענו שוב ושוב על "בן גוריון שלי", איש איש וסיפורו האישי בזיקה לב.ג., לפעמים אנקדוטה, לפעמים קשר לחפץ משפחתי, רישום, תצלום...

הנקודה האישית הפכה לנקודה הארכימדית, שמושלת בכיפת התערוכה ומכתיבה את אופייה המרכזי.

 

הנרטיב ההיסטורי והנרטיב האישי

במאמרו הפרגמנטרי על מושג ההיסטוריה (1940)[2], הבהיר ולטר בנימין כי ההיסטוריה היא תמיד ההיסטוריה של המנצחים, הנרשמת על ידי היסטוריוגרפים שיושבים לצדם, בחיקם או בהיכלותיהם של השליטים וחשים אמפתיה לפועלם. ההיסטוריה של המנוצחים והמדוכאים איננה נרשמת.

כיום המצב שונה: קולותיהם הקולקטיביים של מגזרים ומגדרים מדוכאים, מושתקים ואילמים נשמעים ברמה ונכתבים בהמיה. יש מי שדעתם אינה נוחה מכך ועמדתם היא כי "ההיסטוריה כמדע" נדחקה הצידה, למען "ההיסטוריה כסיפור". כרכיו הגדושים של רושם העתים הקולקטיבי ומחברתו-יומנו של רושם העתים הפרטי מיישרים קו, כאשר הנרטיב האישי נרשם ומופץ, מצטלב או מתנפץ מול ובתוך הנרטיב ההיסטורי הדומיננטי-הגמוני, "המנצח", לכאורה. יומניהן של אנה פראנק (Anne Frank), יומנה של נערה (1942-1944), או אתי הילסום (Etty Hillesum), השמיים שבתוכי (1941-1943),  או יומנו של סבסטיאן הפנר (Sebastian Haffner), סיפורו של גרמני 1914-1933, מתגלים כמסמכים היסטוריים מרתקים, חשובים ואמינים לא פחות – אולי יותר – מיומניו של מנהיג כזה או אחר בן תקופתם.

 

כך, לצד האמנים ההיסטוריוגרפיים, ישנם אמנים שרואים את ב.ג. דרך העינית של חייהם, דרך נקודת המפגש הרגעי המסוים, החד פעמי או הרב פעמי, כאזרחים או עֵדים שהתחככו ברגע מסוים ונגעו בשובל תהילתו של המנהיג, משפיעים-לא משפיעים על מהלך ההיסטוריה. (כמו פורסט גאמפ בסרט בשם זה).

 

ברצוני לספר סיפור כזה, סיפורן של שלוש משפחות.

בשנת 2001 נסעתי לטיול שורשים בפולין. טרם נסיעתי נשאלתי על ידי מי שכיהן באותה עת כראש המחלקה לאמנויות באוניברסיטת בן גוריון בנגב,  פרופ' חיים פינקלשטיין, על אודות המקומות בהם אבקר בפולין. השבתי: "עיר הולדתו של אבי, דוד מושקוביץ"

 - "מה שם העיר?"

 - "פלונסק"

 - "באיזה רחוב?"

 - "רחוב פלוצקה הנושק לסמטת העזים (קוז'ישקה)"

 -  "באיזה מספר?"

 -  "עשר. בבית שהיה בשכנות לבית משפחת גרין, משפחתו של בן גוריון ובסמוך לחומת הכנסייה הקתולית-פולנית והבוסתן של הכומר"

 -  "לידיעתך, משפחת סבתי מצד אבי היתה בעלת הבתים הללו. סבי, חיים נחמן פינקלשטיין, הוא במקור מבּרְסְטְלִיטוֹבְסְק. כאשר משפחת צמח, משפחה מיוחסת ועשירה מן העיר פלונסק, חיפשה חתן לבתם טובה, הם מצאו את סבי – אף הוא ממשפחה מיוחסת ועשירה – והביאוהו לפלונסק. טובה וחיים נחמן הם סבי וסבתי. חלק נכבד מבתי היהודים בפלונסק היו שייכים למשפחת צמח ובתוכם גם שני בתיהם של משפחת גרין. הדברים מתועדים הן בספרו של שלמה צמח, סיפור חיי, 1983, הוצאת דביר, והן בספרו של שבתאי טבת, קנאת דוד: בן גוריון הצעיר, 1976, הוצאת שוקן."

 בספר על אודות העיר פלונסק וסביבתה כתב בן גוריון על ילדותו ונעוריו. הוא תאר את שני בתי העץ בני שתי הקומות, בהם התגוררה משפחתו המורחבת ומשפחת אחיו. בהערת אגב הוא מזכיר כי "בבית השני שלנו גר אברהם אחי, שהתחתן בהיותי ילד כבן 10 או 11, ועוד דיירים יהודים אחדים."[3]

 

בשובי לישראל סיפרתי כי הבית בו התגוררה משפחת מושקוביץ, ברחוב פלוצקה 10, אשר נשק לסמטת העזים (קוז'ישקה) ובית משפחת גרין בפלוצקה 10 – אינם קיימים עוד, אך הכנסייה הקתולית ברחוב פלוצקה 17 והבוסתן עומדים על תילם. בביקור נוסף במקום ראיתי כיצד המגרש הריק בפלוצקה 10 הופך לאתר עלייה לרגל למקום הולדתו של דוד בן גוריון. הבוסתן הוסב למגרש חנייה.

הרהרתי בנפתולי הגורל המשותף של שלוש המשפחות ועל המציאות שעולה על כל דמיון: צאצאיהם של משפחת פינקלשטיין ומשפחת מושקוביץ מפלונסק עובדים יחדיו במחלקה לאמנויות באוניברסיטה על שם דוד בן גוריון. כך נשזרים הנרטיבים ההיסטוריים והנרטיבים המשפחתיים: משפחת גרין שתועדה בהיסטוריה הלאומית, משפחות פינקלשטיין וצמח, שתועדו בהיסטוריה העירונית ומשפחת מושקוביץ, שלא זכתה לתיעוד ונרצחה רובה ככולה במחנה ההשמדה אושויץ-בירקנאו.[4] משפחת מושקוביץ זכתה לארבע מילים בהערת אגב בזיכרונותיו של דוד בן גוריון: "ועוד דיירים יהודים אחדים"...

מחשבה פרועה עולה בראשי: האם התערוכה הזו היא מין הנצחה מאוחרת של הקשר המופלא הזה בין שלוש משפחות מפלונסק?

 

ומי בחוץ

האיכות האמנותית וייחודיות-הביטוי עמדו לנגד עינינו כקריטריון מוביל לבחירת העבודות. אולם, לעתים בחרנו גם עבודות שהביטוי האמנותי שלהן מגומגם, או אינו מלוטש דיו ((ולו למראית עין). במקרים אלה היו ההקשר האישי והאנקדוטה הפרטית -  הסיבה לבחירתן של העבודות.

 לדעתנו, בתוך שיח "הקולות האחרים" - אילמים, מושתקים, מדוכאים - יש מקום גם לקול הלא מלוטש, ההססני והמגומגם, כקול לגיטימי של היחיד שמספר את האמת שלו. היסטוריוגרפים עתידיים ישפטו אם היה, או לא היה – מקום לקול זה בתערוכה.

 

איננו מיתממים, לעתים ויתרנו על עבודות שחרגו מן המסגרת: שהן גילו מציצנות יתר לפרטיותו של ב.ג. או של משפחתו; שעשו שימוש יתר בביטויים ביקורתיים, שחומריהם פורנוגרפיים או סמי-פורנוגרפיים; שביטאו אלימות חזותית כנגד מגזרים כלשהם. בעניין זה אני מכבד ומוקיר את דעתם/דעתן של הסטודנטים/סטודנטיות בקורס אוצרות, שותפיי/שותפותיי לאצירת התערוכה, שהיו פחות "פתוחים" ממני והעדיפו לסנן עבודות אלה גם כאשר "חופש הביטוי" עמד לנגד עיני. מאז רצח רבין, נימה דקה מפרידה בין חופש הביטוי לחופש השיסוי. ניסינו לגלות את הגבול הדק שביניהן. אני מקווה שהצלחנו בכך. בכל מקרה, הערכתי את העובדה – הלא צפויה והלא מובנת מאליה – שהסטודנטים הצעירים ממני מקפידים בכבודם של מנהיגי העבר יותר מאשר בכבודם של מנהיגי ההווה. יש להודות, בעבר הובלו "פרות קדושות" רבות לשחיטה אך היו מעט שוחטים. אקט השחיטה נבע מאמונה בצדקתה של דרכם האידיאולוגית של היוצרים. כיום יש גילדה מכובדת של שוחטים, אך לא נותרו "פרות קדושות" לשחיטה. השוחטים מכירים במותן הראוותני, הפוסט-מודרני, של האידיאולוגיות הגדולות באשר הן. לפוליטיקאים העכשוויים אצה הדרך מעלה, אל רוֹם הקריירה והמעמד, אך – יש האומרים כי – הם חסרי מעוף, נטולי שאר-רוח וכושר מנהיגות ודרכם-דרכנו אבדה. ללא מצפן-מצפון או GPS  - גם גדול המנהיגים לא היה מצליח לנווט!

 

 זקנה אינה מילה גסה

 במקרא היו "זקני ישראל", "זקני העם", "זקני העדה", או "זקני העיר"  ראשי העם. היו להם סמכויות שלטוניות, שיפוטיות או מייעצות. בהיסטוריה היהודית, ראשון הזוכים בכינוי "הזקן", ככינוי נלווה לשמו, היה רבן הלל הזקן, נשיא הסנהדרין. כינוי זה הוצמד גם למתנגדו, שמאי הזקן ומאוחר יותר גם לנכדו של הלל, רבן גמליאל הזקן. בדומה למשמעות המקראית, מובנה של המילה זקן איננו בהכרח גיל ביולוגי מופלג (קשיש, ישיש, בא בימים) אלא אדם מכובד, מלומד, רב דעת וניסיון ("רבי יוסי הגלילי אומר אין זקן אלא זה שקנה חוכמה", ספרא, קדושים, פרשה ג'). "זקני הסנהדרין" היו המקבילה הלשונית ל-senators ולא למילה המקבילה של seniors (קדמונים, קשישים).

 

בהיסטוריה המודרנית של עם ישראל הוצמד הכינוי "הזקן" לכמה אישים: יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח ומפקדו הראשון; פנחס רוטנברג, "הזקן מנהריים", שהקים תחנת הכוח החשמלית בנהריים וייסד את חברת החשמל בישראל; דוד בן גוריון. מיכאל בר זוהר,[5] אומר כי מקורו של הכינוי "הזקן" בשנות הארבעים של המאה ה-20, כשבן גוריון ישב במסעדה עם כמה ידידים, וילדה קמה משולחן סמוך ושאלה בקול רם: "מי הזקן הזה?".

האם הסיפור היסטורי או שהוא נרטיב אישי? כל עוד מדובר באנקדוטה, או בסיפור טוב – האם זה באמת חשוב? באגדה בגדי המלך החדשים מאת כריסטיאן אנדרסן הגיבור הוא ילד אנונימי שצועק "המלך הוא עירום!" ופוקח את עיני העיוורים מדעת. הילדה האנונימית שמזכיר בר זוהר הצמידה למנהיג כינוי שדבק בו ועמו תכונות הדומות לאלה של הביטוי במקורות. בעבורנו זו נקודת פתיחה ראויה לתערוכה, כי "זקנה" (כמו "איכות") אינה מילה גסה.

 

 [1]  שורה מתוך בן גוריון, שירו של שלמה גרוניך

 

 

 פאריד אבו שקרה, יעקב אגם, אייל און, אבישי אייל, נטע אלקיים, אריאל אסאו, אריק אליהו בוקובזה, יואב בן דוד, אבנר בר חמא, וורנר בראון,