ארכיאולוגיה של מצבים

על עבודותיהם של משה קופפרמן ואסף רומאנו, גלריית הקיבוץ, ת"א, נובמבר 2010

בסתיו 1983, בהיותי בפריז, ניצבתי מול החולצה הרומנית שצייר אנרי מאטיס[1] בשנת 1940. איש לא היה מלבדי באולם בו הוצגה התמונה במרכז פומפידו. דקות ארוכות עמדתי נוכח התמונה, נטוע, מהופנט ונרגש עד דמעות. לנגד עיני חלפו רפרודוקציות שראיתי בספרי אמנות ותצלומים בשחור לבן שתיעדו את שלבי העבודה על הציור והקפיאו 14 מצבים. התצלומים הללו מאפשרים לזהות את התהליך שקדם למוצר הסופי. בראשיתו - ציור ריאליסטי גדוש פרטים ואורנמנטיקה. בהמשך - כיסוי ומחיקה, צמצום ופישוט של הפרטים בציור; הטיית תנוחת גווה של האישה מצדודית לחזית; השטחה והכללה נוספים וכיסוי בלבן של חלקים ניכרים בציור. לבסוף - ציור בהינף יד מושכל.

זהו המצב הסופי של הציור. הוא מורכב למרות ההשטחה וההפשטה. הוא משדר פשטות נוכחת של צייר גאון.

עמדתי מול התמונה, מרוכז בה, נבלע לתוכה, עוקב אחר השכבות הארכיאולוגיות המרכיבות אותה ומנסה לחשוף את רזי הפשטות הגאונית הזו. גיליתי את מה שנחסם בפני ברפרודוקציות: חלקי בד חשופים; קווי מתאר רכים שנרשמו בעפרון; מקטעים של שכבות הצבע התחתונות אשר בצבצו מתחת לפני השטח...

ברגע ההוא, באולם הדומם במרכז פומפידו, לנוכח האיקונה החילונית, הבנתי כי אמנים אמיתיים אינם מסתירים את לבטיהם והיסוסיהם ואינם מתביישים במצבים השונים של תהליך הציור. אמנים אמיתיים מבינים כי תהליך הציור הוא תהליך של בריאה והריסה, הוספה, החסרה ומחיקה, כיסוי וגילוי, עד לרגע שבו האמן בוחר לעצור את התהליך. הרגע הנבחר הזה מקבֵע מצב אשר מקפיא לנצח ומכיל בתוך שכבותיו את שורת המצבים ואת הפנים החתומות, את פני-השטח של העבודה.  

הזיכרון האישי הזה הבליח בראשי בשעה שהתבוננתי בציוריהם של משה קופפרמן ז"ל ושל אסף רומאנו יבדל"א שבחרתי לתצוגה משותפת בגלריית הקיבוץ בתל אביב.

קופפרמן ורומאנו, שני ציירים מן הגליל המערבי, הכירו זה את זה וקיימו דיאלוג מתמשך, לא עקבי, במשך מספר שנים, עד למותו של משה קופפרמן בשנת 2003 אך לא הציגו את עבודותיהם זה לצד זה.

עתה, שבע שנים לאחר מותו של קופפרמן, מתאפשר מפגש ראשון בין ציוריהם של השניים.

לכאורה, ציוריהם של קופפרמן ורומאנו נראים כמנוגדים בתוך שדה הציור. קופפרמן היה צייר מודרניסטי שבחר במוצהר בנתיב המופשט כשדה החקירה שלו. רומאנו הוא צייר פוסט מודרני אשר פועל ומשייט במנעד הרחב שבין ציור מופשט לבין ציור פיגורטיבי ריאליסטי. עבורו, אלה שתי אופציות, פעולות ציוריות, שמונחות על גבי המדפים של תולדות האמנות, שוות ערך ולגיטימיות לשימוש במסגרת העשייה הציורית העכשווית.

איך ניתן לגשר ולחבר ביניהם?

ניתן להציג את זה כך: חלל גלריה, יצירות, אוצר וצירופים מפתיעים, לא צפויים. לא צריך יותר מזה.

כאשר מבטו של הצופה פוגש את מקבץ העבודות, בסדר המסוים, בשקט המסוים, מתאפשר חלחול בין הדברים שמייתר את המילים. זהו הרגע המיוחד – עליו דיבר קופפרמן – שבו האמנות מתחילה כשהמילים מסתיימות.[2] זהו הרגע שבו מערבולת הצבעים שמול עיני הצופה משולה לעמוד האש או למלאך ממחוזות אחרים. הצופה יודע שלפניו פלא צרוף אך הוא אינו יודע מהו-מיהו-מה שמו. "וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ יְהוָה: "לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי, וְהוּא פֶלִאי"[3]. הדיאלוג האמיתי שהצופה מקיים יכול להתרחש רק בתוך ומתוך התבוננות שקטה, חסרת מילים. "לא ברעש ה', ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה."[4]

מתוך כך, הצופה מתבקש להתייצב מול המראה הפלאי שמתרחש לעיניו במפגש בין עבודותיהם של שני האמנים במקום ובזמן הנתון בגלריית הקיבוץ.

ניתן גם להמחיש אופנים אחדים להתבוננות ממוקדת ומתועלת. למשל: מפגש האיילים.

בציור האיל הנכחד, 2010, רומאנו מצייר איל בסבך אשר חש באיום. עוד רגע הוא ינתר ויעלם או שאולי ימצא את מותו בכדורי הצייד. פורמט הציור – המזכיר שדה ראייה של כוונת טלסקופית – כבר סימן אותו. עבור רומאנו, מדיום הציור משול לאיל הנכחד. כמוהו, יש בו את יכולת ההעלמות בשל היותו קרום דק של צבע, צעיף קיים-לא קיים של אשליית מציאות, בד של בדיה השואל את חידת הרלוונטיות של עצמו. כמו האיל, הוא יכול למות. ציורו של רומאנו פועל על רקע התיאוריות הפוסט מודרניות על 'מות הציור'. המודעות הזו מייצרת ציור פיגורטיבי שחש באיום ומגיב עליו. בין אם ינתר ויעלם ובין אם ימצא את מותו מכדור התיאורטיקן – הוא מסומן, מתויג ומקוטלג.

ששת זוגות האיילים בסבך –  בעבודתו של קופפרמן לגרוסברד, 1992 – הם שכפול של מגזרת נייר מעשה ידיו של יהושע גרוסברד, מסוג המגזרות אותן יצר במקביל לציוריו המונוכרומטיים. אלה מגזרות המבוססות על מוטיבים יהודיים, 'גלותיים', שהופיעו על פרוכות, קישטו את הבית בסוכות ובשבועות או נחקקו על גבי מציבות קבורה.

קופפרמן – שהיה קרוב משפחה של גרוסברד – מציב לו יד לאחר מותו. יש מקום לתהייה האם שכפול הדימוי שש פעמים הוא מהלך פורמליסטי בלבד בכדי שהקו הפתלתל יהפוך לאלמנט אכספרסיוניסטי המעומת עם קווים נוזליים בחלק התחתון של הציור? או, שמא יש משמעות נוספת, רחבה יותר, לאובדן הזה? האם  מותו של גרוסברד נקשר לגורלם של ששת המיליונים בשואה?

עבודתו של קופפרמן צוירה על קרטון שברירי, רגיש, מתקפל. האם קופפרמן מציב יד לזכר התרבות היהודית-פולנית ממנה באו שניהם? האסוציאציה למציבה שבורה/מתפוררת אפשרית. אולי מתבקשת.[5]

יותר מכך, הדימויים הפיגורטיביים ש'הורדו' באמצעות טינר מעיתונים שונים כוללים גם את מפת ארץ ישראל (ארץ הצבי) ושעון. העיסוק של קופפרמן בזמן (העבר הגלותי; ההווה המיידי, החדשותי, בישראל וזמנו הקצוב של גרוסברד שעמד מלכת) ובמקום (פולין המולדת הראשונה, וישראל המולדת החדשה) מוכיח כי המרכיב הפורמליסטי אינו חף מדימויים פיגורטיביים מכלי-שני וממסרים איקונוגראפיים-סמליים.

הצבה זו של שתי העבודות של קופפרמן ורומאנו היא דוגמא אחת אפשרית למהלך תודעתי שקיים אצל שניהם: לחיות את הרגע(ים) שנצרב(ו) בזיכרון ולהחיות אותו/אותם במדיום חדש, מוצפן ומוסווה, מעובד ומרוכך (לכאורה) באריזה מצָעפת. שני האמנים מכנים זאת "מצב". זהו "מצב" שנוצֵר בתוכו תהליכים ציוריים שמקורם בהקפאה צילומית (רומאנו) או בדימוי ש"הוּרד" מעיתון או ממצבור של זיכרונות חזותיים מהעבר (קופפרמן). זמן העבר-האישי וזמן הפעילות של מעשה הציור מכילים משקעים ויוצרים משקעים: ארכיאולוגיה של מצבים. על פי קופפרמן, יש להחזיק אותם, להתמיד בהם בדבקות ובנאמנות. האמנות מראה אותם, מסגירה אותם, מסתירה אותם. "אין אצלי רישום של מצבים. אני קרוב לנושאים. כל השנים יש לי תיאורים ריאליסטיים, ביני לביני. זהו המשקע שדיברנו עליו. [...] בחיים, אני חי ללא רישום של עדות. מה שראוי לזכור מתקיים בזיכרון ומשפיע. מה שלא – לא."[6]

המרחק המלאכותי בין ציור פיגורטיבי לבין ציור מופשט ראוי לטשטוש. ציור הוא ציור הוא ציור: אמנים גדולים מציירים פיגורטיבי וחושבים מופשט או מציירים מופשט וחושבים קונקרטי. רומאנו, בעקבות גרהארד ריכטר, מגדיר זאת כך: "ציור תמיד מתאר משהו. הציורים המופשטים שלי הם תיאור של משהו שעדיין אינו בר זיהוי ועדיין איננו מכירים אותו".[7]

לפעמים, נקודת המוצא של הציור המופשט היא תיאור פיגורטיבי שאחר כך כוסה ונקבר תחת השכבות של הצבע. האם זוהי אסטרטגיה של הסוואה? איפור? קבורה? הדחקה? הכחשה? התשובות אינן ישירות ואינן מוחלטות. דוגמא לכך שמעתי מפיו של קופפרמן בשנת 1984 ביחס לסדרת עבודותיו "עם ביירות, אחרי ביירות, עם ביירות"[8]: "אינני יודע עם בעשיית הרישומים הללו רציתי 'להתנקות' מן המראות של הטבח או שרציתי לרשום אותם כדי לחזק אותם בזיכרון. [...] דימויים שהתאספו אצלי מראיית טלוויזיה [...] כל זה נדחס אצלי יותר כזיכרון כמו תיק של צילומים שאתה יודע מה רואים בהם, למרות שהכול מתערבב זה בזה. [...] זהו מאגר-זיכרון שמתמצת הרבה מאוד מראות למראה אחד. [...] ברישומים הראשונים מופיעים דימויים פיגורטיביים – גופות שוכבות והריסות. תוך כדי העבודה הדימויים כוסו, נמחקו, נשתנו וטושטשו. [...] מאותה תקופה של קיץ 83 ואילך [...] ישנה בציוריי מעין התמוטטות. מצב שבו הקונסטרוקציה נוטה ליפול ובכל זאת עדיין מחזיקה מעמד".[9]

בחלק מן העבודות בתערוכה, קופפרמן ורומאנו מנגנים שוב ושוב על "מיתר בודד" (צבעוניות מונוכרומית, קו משוכפל או צורה שחוזרת על עצמה) אך מצליחים להפיק ממנו עושר של צלילים. לאוזן לא מיומנת הניגון יישמע כמו לוּפ טרחני ומעצבן. אוזן מיומנת ורגישה תבחין במארג הסימפוני, במרקם העשיר שנבנה מתחת לפני השטח, במימד המהפנט של רבעי הטונים והדקויות, בדומה לניגון הודי או למנטרה מדיטטיבית. קופפרמן הוא אמן התזמור והתזמון הנכון, המעמת רשת צפופה כנגד רשת דלילה. מתחת רוחשות השכבות העשירות בסינקופות צבעוניות או קוויות; באקורדים המתאחדים למארג מעורפל אחד ובקרני שמש החומקות מתוך הרשת הכולאת-כובלת אותן.[10]

ניגון קרוב קיים בציוריו של רומאנו: בועות מרחפות, צפות או קופאות על מקומן במרחב הציורי; טיפות גשם זולגות על חלון מכונית בדרך הביתה; מריחות של צבע רומזות על עצים אשר חולפים על פנינו בתנועה מהירה ואבנים בקיר אפור מונחות זו על גבי זו, חוסמות את המבט בגריד מופשט-פיגורטיבי כאחד. רומאנו מצטט שני משפטים מתוך יומן אבל של רולאן בארת: "תצלום: חוסר יכולת לומר את המובן מאליו. לידתה של הספרות"[11] ו"היופי אינו מין ניסוח מופלג של מה שאנחנו מדמיינים, או מין התגשמות של דגם מופשט לנגד עינינו, כי אם להיפך, דגם חדש, שלא ניתן לדמיין ושהמציאות מציגה לפנינו". בארת מצטט במשפט זה את מרסל פרוסט מחיבורו נגד סן בב. זהו מאמר מטא פואטי של פרוסט הדן בספרות. עבור רומאנו, במשפטים הללו הספרות מקבילה לציור שכן זאת ההמצאה ולא העובדה.[12]. בעיני רומאנו, זוהי נגיעה במהות היצירה במקום שבו היא נולדת, כשהמציאות והשפה אינן מתואמות בבסיס. זהו גם הניסוח המדויק לעשיית ציורים, מופשטים כפיגורטיביים. היווצרות הציור בעולם היא בריאת מציאות. גם קופפרמן היה חותם על כך. זהו ציור שנעשה בידי "פועלי ציור", שחוזרים על אותה סדרה של פעולות בכדי ליצור מיקרו-עולם של שקט והרמוניה, אך בכל ציור ישנה תחושה מובלעת שמשהו הופר. עוד רגע הסדר יעורער ויקרוס. הציור הוא תל של חורבות, מצב של מצבים.

קופפרמן: "אני חוזר בעצם על אותו אקט הציור עצמו שוב ושוב, אך הוא משתנה, למרות שאני עושה את אותן פעולות: מכסה את התמונה, מגרד אותה, מוסיף וגורע צבע. למעשה ניתן לגמור את הציור מספר פעמים ולהתחיל מספר פעמים. יש לזה הגיון פנימי של 'דבר תלוי בדבר'. אני יכול לעשות את זה באופן קר, גם אם הציור כולל בתוכו ביטוי לרגשות ומעורר ריגושים ותגובות אצל הצופה".[13]

רומאנו: "[אני מחלץ] ציור איטי בעולם מוכה אינפלציה של דימויים [...] לעבוד כמו פועל/ ניסוח אחר, מועדף/ להיות פועל".[14]

גם המפגש בין ציוריהם של משה קופפרמן ושל אסף רומאנו הוא מצב של מצבים. זהו מצב חדש שמתהווה מן המפגש בין "פועלי ציור" המודעים לשְנִיוּת: ציוריהם הם שכבות של צבע, קרומים רוטטים מונחים על בד (רומאנו: "מכלום לכלום/ ובאמצע קרום") אך גם מצע רוטט שהצפין בתוכו תכנים מנטליים. הציורים אינם רק סימנים ועקבות של מה שהונח עליהם. הם גם נוכחויות שקיימות בעולם ורוצות להיות (רומאנו: "לסמן זה לא מספיק, אני חייב לגרום לו להיות").[15]

תוך כדי ההתבוננות בעבודות יש לי תחושה עזה: בתערוכה הזו הן רוצות להיות ביחד.

                                                                                                פרופ' חיים מאור, אוצר התערוכה