הקולות האחרים

על עבודותיה של שרה נסים[1]

 

"הקולות האחרים המהלכים בגן" (ט"ס אליוט)

 

בשעה שהגיחה סוּהַם לאוויר העולם ונמסרה לידיו של ציון, אביה, סוחר בדים אמיד, לא ידעה כי זעקות היולדת, אמהּ, האפילו על זעקות-אֵימה שפילחו את הרחובות בעיר הולדתה. דקות אחדות אחר כך, כאשר נשטפה מדם השִלייה ונתגלתה כתינוקת יפהפייה, הבחין אביה בזווית עינו בהֶבְזֵק-סכין מגואלת מִדם בידי שכנו. דם ודם, זעקה מול זעקה. הרגע הזה, האירוע המכונן הראשון בתקליטור-חייה של שרה נסים, נצרב בה בעוצמה רבה, מוצפן בתוכה בלי שתדע, בלי שתזכור.

 

שנים רבות אחר כך, בביתה ברמת גן, סיפרה שרה נסים על הפַרְהוּד (פוגרום בערבית) ביהודי בגדד בשנת 1941, פוגרום ששינה את חייה ואת חיי משפחתה. עבורה ועבור בני משפחתה, הייתה לבחירת שמה, סוהם, משמעות, מאחר שהוא מזכיר את המילה הערבית סַהַם, שפירושה "להב-סכין", אותה סכין שפילחה את חיי הנועם והמותרות בעיראק וסימנה את השינוי בחיי המשפחה.

 

בעקבות הפוגרום הזה ירדה המשפחה מנכסיה ונרדפה. בילדותה היה אביה נוטל אותה לטיולים על שפת נהר החידקל וּפֶה-הנהר והיה מספר לה סיפורים על ימים אחרים, ימים של אושר ונחת וימים של חורבן וגלות. "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון".

 

בשנת 1951 עלתה המשפחה לישראל על כנפי נשרים, במבצע "עזרא ונחמיה", ונִצְרפה ב"כור ההיתוך": מעברה, חיי צמצום וצנע, וילדות ישראלית בצל העבר עם תחושות של משיכה-דחייה וחרדה-ערגה למזרח, שנשאר מאחור, על שלל מראותיו, ריחותיו, טעמיו, ומגע הבדים והתכשיטים האקזוטיים של בית-אבא. בארץ פתח האב גלנטריה, חנות של אביזרי סדקית, סרטים וכפתורים, והבת אהבה לשחק בהם ולאספם ולהתרפק עמו על "סיפורי הנהר".

 

רבדים רבדים שקעו חוויות הילדות המוקדמת בתחתית נשמתה, מוסתרים מאחורי הזהות החדשה (שרה), השפה החדשה (עברית) והמגורים החדשים (רמת גן).

 

שרה נסים הרבתה במסעות ברחבי העולם, ונחשפה לתרבויות שונות בבורמה, הודו, נפאל, תאילנד, הפיליפינים, וייטנאם, בולגריה, יוון, צ'כוסלובקיה, צרפת, ספרד ובריטניה. כך נחשפה למראות המקדשים ההודיים, הקתדרלות הגותיות, המסגדים והארמונות האיסלמיים. בלי דעת מדוע, היא השתוקקה ונמשכה אל שוקי אסיה, אירופה והמזרח הרחוק, אל מגע הבדים האקזוטיים וצבעוניותם ואל חפצי הסדקית הייחודיים.

 

אוסף הבדים, החרוזים והחפצים שרכשה במסעותיה, לצד שאריות ומזכרות מן הגלנטריה של אביה, נאגרו במחסן הביתי, ממתינים ליד אשר תפיח בהם רוח חיים, תשלחם מעלה כמרבדי קסמים.

 

מימוש תאוותה ליצור אמנות התאפשר כשלמדה ציור אצל יחזקאל שטרייכמן ב"מכון אבני" בתל אביב. היא נחשפה לאמנות מודרנית ישראלית, אירופאית ואמריקאית, שנארגה בתוכה, שכבה על גבי שכבה, לצד רובדי הילדות.

 

בעשור הראשון שלה כאמנית פיתחה שרה נסים כתב יד אישי בתוך מסורת של רישום וציור מופשט אקספרסיבי. בתחילה ניכרו בעבודותיה טביעות ידיו של יחזקאל שטרייכמן והשראתה של אביבה אורי. עם הזמן ההשפעה נעלמה, וציוריה התאפיינו בג'סטות רחבות, בהנחות צבע רב-שכבתיות, ובחומריות ובדימויים מרומזים שמקורם בנופי חוץ ופְנים. בהדרגה נעשו ציוריה יותר ויותר חומריים: חלקי בדים וחפצים הוצמדו אליהם, הופכים את הציורים לקולאז'ים דינאמיים ועשירי צבע. 

 

בשנת 1991 נפגעה שכונת מגוריה של שרה נסים ברמת גן מטילי סקאד ששוגרו מעיראק לעבר ישראל במלחמת המפרץ. החרדות מפני ערביי עיראק וזיכרונות הילדות פרצו לנוכח טראומת ההווה. הזיכרונות הביאו עימם גם את הניחוחות הערֵבים של הזהות המזרחית – תבלינים, צבעים, בדים מן המזרח, בית אבא...

 

לראשונה בקריירה האמנותית שלה החליטה לשחרר את הזיכרונות והמזכרות ממקום מחבואם בארון, וליצור מהם מרבדים, מרבדים של עזרה ונחמה, רבדים של ערב ומערב.

 

*

התערוכה "הקולות האחרים"כוללת מבחר עבודות ששרה נסים יצרה במשך עשרים השנים האחרונות: מרבדים ועבודות נוספות המשלבות בובות-משחק, בובות אימום, בובות של חלונות ראווה, תאורה, אביזרי יד-שנייה וחפצים מן-המוכן.

העבודות ששרה נסים יוצרת בטכניקות מעורבות אינן עונות לשום תו-תקן עמלני, מאחר ושרה נסים איננה מקדשת את הטכניקות הטהורות המסורתיות ואיננה רואה באמצעים מטרה קדושה ומחייבת. בהגדרתה, היא אמנית שהחלה כציירת שהרחיבה את היריעה לעשיית קולאז'ים ואסמבלז'ים, ולבסוף נעה לעבר מיצבים של שטיחים ופיסול רך. קישורה עם אמנים כמו ינקה שוניברי (Yinka Shonibare) או אנט מסאז'ה (Annette Messager) הוא נכון ורלוונטי יותר מקישורה ל"מלאכת יד", ל"עיצוב אופנה" או ל"אמנות סיבים". יותר מזה, החצייה או הטשטוש של גבולות המדיומים וגבולות התרבויות, גבולות הטעם וגבולות המולדת, הם מאפיין משמעותי ב"קריאת" עבודותיה. שרה נסים יונקת את חומריה ממקורות של זיכרון (משפחתי, היסטורי, תרבותי, דתי), אך מניעה ומניידת אותם למחוזות חדשים. בעבודותיה מהדהדות מקורותיהן מתוך הידיעה כי השקיעה ב"ים השִכחה" או ההתבטלות העצמית מוחקת ומשמידת זהויות וזיכרונות ייחודיים.

 

התנועה והתנודה מאפיינות את הביוגרפיה שלה ואת אופי יצירתה האמנותית. כפי שציינתי בראשית מאמרי, התנועה קשורה לביוגרפיה של הגירה ונדודים מעיראק לישראל, אך גם לחוויות של מסעות וטיולים מעשירים ברחבי העולם. התנודה מתאפיינת גם בדימויים ובחומרים עצמם: דיאלוג, שילוב או עימות בין דימויים וחומרים מזרחיים ומערביים; דימויים וחומרים מסורתיים-עממיים ומודרניים; דימויים וחומרים הקשורים לאמנות שימושית, או מזוהים עמה (חלקי ביגוד, בובות משחק, דימויים מאדריכלות); דימויים וחומרים טבעיים, מעובדים וממוחזרים. על כולם שוֹרָה הידיעה שעולם הדימויים הזה הוא נזיל, גמיש, "מעוגל" ונייד דָיוֹ להכיל על מצע אחד את השפע והגיוון בטכניקות ובמקורות.

 

לצד המטרות והסיבות המוכרות, בגדים או שטיחים משמשים ככלי תקשורת: כשלט, כתמרור, או כלוח מידע. הם מצביעים, מסמנים ומעידים על זהות הלובש/ת אותם, הנושא/ת אותם. סוגי הבדים, איכותם וצבעם; מבנה הדגמים ומורכבותם; מיקום הדגמים וגודלם – אלה ואחרים אינם רק בגדר דימויים ודגמים מופשטים ודקורטיביים, אלא הם משמשים כסימנים מורכבים וייחודיים, סימנים משמעותיים מרובדים – גלויים ומוצפנים – של מידע חזותי, צורני, צבעוני וחומרי. הם מסמנים ומכריזים על נוכחות, זהות, מעמד חברתי, מצב משפחתי, אמצעים כלכליים, אמונה ודת, שִיוּך משפחתי/ שִבטי, ולעתים גם מקום מגורים.

 

שרה נסים עושה שימוש עשיר באזכורים של דימויים "נמוכים"-פופולריים, בציטוטים מתולדות האמנות, בקטעי אורנמנטיקה ממזרח ומערב ובפיסות של מרקמים שונים. הללו יוצרים מארג צבעוני ועשיר דמיון אשר, לכאורה, עשוי מחומרים יקרים. ממרחק-מה, החומרים בעבודותיה של שרה נסים נראים זוהרים, מפוארים ויקרי ערך. במבט קרוב ובוחן מתגלה לצופים כי - נוסף על החומרים יקרי הערך המשולבים בעבודות - רוב רובם של חומריה הם דווקא חומרים זולים, פשוטים או ממוחזרים. זהו תצרֵף של חפצים ממוחזרים, שאריות של מלאכת יד,Low-tec , אריגי טקסטיל שנרכשו בשווקים, בובות משחק מפלסטיק, מבד ומסָריג. מקרוב, המערך השלם והמושלם מתגלה כלא-מושלם, כמלאכת מחשבת של איחוי קרעים.

 

במיצב מפגש משפחתי, 2006-2009, יצרה שרה נסים דימוי של קבוצת נשים נכבדות, מטרוניתות הדורות, לבושות במיטב מחלצותיהן, ניצבות ליד עמודי תאורה מאורכים, המתנשאים מעל ראשיהן כדקלים. בובות ילדים תלויות על גבי עמודים בגבהים שונים. האם זו סצינה של חתונה או מסיבה בין הדקלים ונהר החידקל? האם אלה נשים הצופות בילדיהן התלויים על בלימה במרומי גלגל-ענק בלונה פרק? או שמא זהו אזכור מוצפן לפוגרום ביהודי בגדד בשנת 1941? שרה נסים איננה חושפת את חוויותיה וזיכרונותיה. היא מעדיפה להסוותם ולהסתירם מתחת לשטיח. שם הם זוכים בעושר ובאושר, בסוף הטוב המצוי באגדות, בסיפורי אלף לילה ולילה.

 

בסרט אמדיאוס מעיר הקיסר האוסטרי, כי יש צלילים רבים מדי באופרה של מוצרט לה האזין בהצגת הבכורה. מוצרט שואל אותו בהתרסה: "אילו צלילים היית גורע?"

 

גם בעבודותיה של שרה נסים קיימת תחושה של עומס, של קישוטיות-יתר והצטעצעות. אולם מקרוב, הקישוט מתגלה כקרע, ככאב. הקישוט של האחד הוא סיפור-כיסוי והסוואה של האחר, חושף/לא חושף את הכאב, מאפֵּר את קמטי הסבל. מה שנתפש כיתר עבור אחד הוא '"המינון הנכון והמדויק" (אולי אפילו הנרמז) של השני.

 

שרה נסים מודעת לרב-ממדיוּת של עבודותיה, להצפנה ולהסוואה שלהם, להטעיית העין והמוח. הדימויים שלה נתפסים כאלמנטים צורניים מופשטים חסרי נרטיב. אולם, למעשה, לכל השטיחים ולמיצבי הבובות שלה יש נושאים שקשורים לזיכרונות (למשל, חוויה בשוק, השפעת מראה של מסגד כחול, ביקור בפראג, נהרות בבל), או לטראומות (למשל, טרור, מלחמת המפרץ, אח שנפטר). עבודותיה הם מסכת ארוכה, ערוכה היטב, של נרטיב מושלם, שהפרגמנטריות שבו, החלקיות המפורקת שאופיינית לו, מהדהדת את עצמה. זהו נרטיב על אודות זהות מורכבת; על אודות זיכרון שנלחם על חייו, למען יירשם ויונצח; על אודות מעמד (נשי ואמנותי) המבקש להכיר בזכות לשוויון ולכבוד; על אודות (אשה/אמנית) יחידה המבקשת להעיד על השתייכותה אל הכלל (משפחה, שבט, עם). כל הקולות האחרים הללו מהלכים ב"גנים התלויים" או מסתתרים ב"מערת אלדין", אוצרות גנוזים הממתינים לעין שתשזפם ויד שתחמוד אותם. שרה נסים עושה שימוש חדש בדימויים, בסימנים ובחפצי רדי-מייד מוכרים, כדי להניף באמצעותם נִסים אישיים. לדימויים ולחפצים הללו יש תפקיד חתרני-משהו: באמצעותם היא הופכת את המענג למאיים ואת המוצפן והסמוי לגילויו של המודחק, אשר שב כשהוא שונה ואחר. היפה מתגלה כמסכת של כאב וצער: לעיתים ניתן להתקשט בייסורים כדי לחזק ולהאדיר את עצמך, כך – כמאמר פזמון נודע – "הייאוש נעשה יותר נוח".

 

*

אם כן, את אמנותה של שרה נסים יש לבחון מתוך השיח האמנותי העכשווי ביחס לאורמנטיקה, דקורציה, עבודות סיבים, פיסול רך, ומיצבים רב-תרבותיים גדושי חומרים ואמצעים. זהו שיח שנע בגלים תקופתיים ממחצית שנות ה-70 של המאה הקודמת ועד היום. "תנועת הפאטרן והדקורציה" בארה"ב, שהוקמה בשנת 1975, פעלה כנגד הרטוריקה הגזענית, הסטריאוטיפית והסקסיסטית, של התרבות המערבית המודרנית, אשר רואה ב"אמנות דקורטיבית" ביטוי מנוגד, דיכוטומי, ל"אמנות גבוהה". על פי רטוריקה זו, "האמנות הדקורטיבית" היא "אמנות נמוכה", "פרימיטיבית", "נחותה" ו"פחותת-ערך", תוצרים של ה"אחר" (האישה, העולם השלישי). מקורה של טענה זו, כנראה, באמירה המפורסמת של האדריכל האוסטרי המודרניסטי אדולף לוס (Adolf Loos) בספרו קישוט ופשע (Ornament und Verbrechen) שפרסם בשנת 1908: "האורנמנט הוא פשע".

 

הפוסט-מודרניזם טישטש וביטל את הדיכוטומיות הללו, והרחיב את מעגל המשתמשים בדקורציה ובאורנמנטיקה, בבדים, בלבוש ובאביזרי אופנה, בסריגים ובפיסול רך, בשירות אמירות חתרניות וביקורתיות שבאו מן השוליים המתרחבים של ה"אחרים" ונשתלו בלב ליבו של המרכז. אמנים כמו האמריקאי מייק קלי (Mike Kelley), הצרפתיה אנט מסאז'ה (Annette Messager), הניגרי אל אנאטסוי (El Anatsui)והאוסטרלי ניק קייב (Nick Cave) הם דוגמאות אחדות לתופעה עולמית זו. אמנים כמו הבריטי ינקה שוניברי (Yinka Shonibare) או הצמד האמריקאי גוארה דה לה פאז (Guerra de la Paz)הם דוגמאות נוספות לגל העכשווי של יוצרים הפועלים במנעד שבין אמנות בעלת תכנים פוסט-קולוניאליסטיים לאמנות שמציעה מופשט חדש שאינו דומה למופשט המודרני במאה ה-20.[1]

 

ינקה שוניברי נולד בלונדון בשנת 1962, גדל בניגריה, ארץ מולדתם של הוריו, והתחנך בלאגוס ובלונדון. בחלק מעבודותיו הוא משתמש בבדי-באטיק רדי-מייד שמזוהים כ"אפריקאיים" כדי לתפור מהם קרינולינות ומחוכים ויקטוריאניים. הוא מלביש בובות-אימום חסרי/כרותות ראש בבגדים הללו, במיצבים אשר מצטטים – בין היתר – ציורים אירופאיים (למשל, תומס גיינסבורו או ז'אן-אונורה פרגונאר). בעבודותיו מתעתע שוניברי בצופה באמצעות סימנים וסמלים חזותיים-תרבותיים ("בדים אפריקאיים") שמתגלים כבעלי ניידות תרבותית וכלכלית המפרקת את "האותנטיות" שלהם. קשירת הבד האפריקאי ל"גוף הוויקטוריאני" (של הדמות המיוצגת על ידי הבובה) מסיטה את העבודה לעבר מסרים ביקורתיים, סאטיריים, שנונים וקונדסיים כאחד: הזר, ה"אחר", האאוטסיידר, "עוטף" את בן התרבות ההגמונית, הקולוניאליסטית. יותר מכך, הוא כבר הפך לחלק ממנו, הוא ה"אחר" שבתוכו.

 

שוניברי: "דילוג בין תרבויות הוא אצלי עניין שבשגרה... אני בן-כלאיים פוסט-קולוניאליסטי".[2] מצב הכלאיים, הבחירה ליהנות משני (או מכל) העולמות, להתעשר ולהעשיר מהן, מאפיין גם את עמדתה ואת עבודותיה של שרה נסים. כמוהו, היא חיה בשלום עם המורשת הכפולה שלה, עיראקית וישראלית, מזרחית-מערבית, מסורתית ומודרנית. כמוהו, היא זן טיפוסי של קוסמופָלִיט (הכלאה של קוסמופוליטיוּת תרבותית וחוויות של פליטים ומהגרים מתרבות "אחרת").

 

אליין גוארה וניראלדו דה לה פאז פועלים כצמד המכנה עצמו גוארה דה לה פאז. הם נולדו בקובה, וחיים ופועלים במיאמי. בפסליהם ובמיצביהם הם שוזרים את הצבעוניות והחומריות הפורטוריקנית העזה והסוחפת עם מקבילותיה הקלילות בתרבות האמריקאית של מיאמי, פלורידה. הם נהנים ומשקפים את שני העולמות.[3] 

התקבלותה של המגמה הזו באמנות הישראלית העכשווית, לצד השיח העכשווי על "רב-תרבותיות", נחשפה במספר תערוכות (למשל "אוברקרפט: אובססיה, דקורציה ויופי נשכני" (2003) ו"מלאכה בנים" (2007-2008) שאצרה תמי כץ פרימן, או "פסאטין/שָלמוֹת" (2006) ו"רקמות: רקמה וקליגרפיה באמנות העכשווית בישראל" (2007) שאצרתי). תערוכות אלה חיזקו את שרה נסים בדרכה האמנותית: "את רב-תרבותית בהכרח, אם נולדת בעיראק, גדלת בישראל, טיילת ברחבי העולם, וינקת השראה הן מתולדות האמנות המערבית והמזרחית והן משוטטות בשווקים ובחנויות סִדקית. עבורי, עבודותיו של אנטוני טאפייס (Antoni Tàpies) הספרדי, ציוריו-תבליטיו המאוחרים של פרנק סטלה (Frank Stella) האמריקאי, איורים ועיטורים בכתבי-יד אירופאיים מימי הביניים, דגמים של בדים בוכריים, תכשיטים של צורפים תימניים או שטיחים פרסיים – כולם חומרי גלם ומקורות השראה לגיטימיים, אשר נשלפים מתוך ספריית האמנות בסלון ביתי ומתוך תאי הזיכרון בראשי".[4]

 

מבחינה טכנית, עבודותיה של שרה נסים נעשות בשיטות שונות של אפליקציה ומעשה טלאים: שכבה אחת, שכבות אחדות זו על זו וחפצי רדי-מייד שונים אשר מחוברים בליפוף או ברקימה. התכונה הקולאז'יסטית בעבודותיה דומה למעשה מרכבה, להתקנת תצריף או פסיפס או להטלאתן של רכיבים בשמיכת-טלאים (קווילט). אולם, בניגוד לטכניקות הללו שהן, מטבען, טכניקות-בנייה, צירוף והשלמה לשלם אחד, אחדותי, הפעולה האמנותית של שרה נסים היא פעולה של דה-קונסטרוקציה, פעולה של פירוק והרכבה מחדש, הפיכת השלם הישן, הקאנוני, לשלם חדש ומשובש.

 

הבחירה בטכניקות ההטלאה והפרימה במרבדים, בשמלות ובבובות כאמצעי אמנותי איננה רק בחירה באקט טכני-עמלני, אלא צורך קיומי. למעשה, המדיום הוא המסר: כלי-ביטוי משוכלל של הריחוף האמנותי של שרה נסים בין תרבויות ערב ומערב. טכניקות ההטלאה והפרימה הן ביטוי מדויק של מעשה-המרכבה של תצרף זהותה.                    

                                                                                                                     פרופ' חיים מאור, אוצר התערוכה