נטליה זורבוב: במוקדם או במאוחר

משמעות הצירוף הלשוני "במוקדם או במאוחר", כפשוטו, הוא "בזמן כלשהו, ביום מן הימים". בקונוטציה שלו נרמז כי, כך או כך, בסופו של דבר, משהו יקרה. במובלע, "דאוס אקס מכינה" ישלח את יד הגורל לסיים את הסיפור, כך או כך, ולכרוניקה תהיה תוצאה. אך זאת הנחה בלבד, ואולי "במוקדם או במאוחר" נבין שאין כלל תוצאה, או שהתוצאה אינה מובנת לנו, או שאין לנו חלק בה. 

קדרות דקה, כמעט סמויה מן העין, מרחפת על הסצנות היום-יומיות, הבנאליות לכאורה, בציוריה של נטליה זורבוב, בתערוכתה כמיהה לאגם. זוהי קדרות שנובעת מן ההשלמה הסטואית עם תקפותו של הביטוי "במוקדם או במאוחר". הקדרות הזו מאיימת דווקא בשל היותה כה נסתרת וכה בלתי מורגשת, כמו רוח רפאים, מצמיתה הרבה יותר מאקדח, המרחף מעל הבמה במערכה הראשונה ופועל במערכה האחרונה, כצפוי.

נטליה זורבוב - ציירת, פיודור בעלה - מתמטיקאי, ובתם אסתר, גרים בשכונת "רמות" בבאר שבע, שכונה הסמוכה למקום עבודתו של פיודור, באוניברסיטת בן גוריון בנגב. סיפורם אינו מתחיל ב"היה היה" ואחריתו איננה "ומאז הם חיים באושר ובעושר". חייה של משפחת זורבוב מתנהלים בתוך הווה אפור של עולים/מהגרים, בארץ זרה בעבורם וזרה אף לעצמה. חייהם נשחקים בתוך בועה של בדידות וניכור. ההתנהלות הזו – בין שגרה לבין התרחשויות-התרגשויות קטנות – מתקיימת על גבי בדי הציור של נטליה זורבוב, הנדמים כסצינות קולנוע שהוקפאו.

זוגות זוגות מתייצבים ציוריה של זורבוב כדיפטיכונים של "לפני" ו"אחרי": "שוט" מספר אחד – "קאט" – "שוט" מספר שתיים. מצא את ההבדלים או השלם את החסר. במוקדם או במאוחר נגלה מי ירה ומי נפל ומתי הספיק האקדח מן המערכה הראשונה להפוך לכלי מעשן וקטלני.

בציור לפני ואחרי, 1960, של אנדי וורהול (Andy Warhol, 1928-1987), האישה משפצת את אפה בכדי להראות כמו הכוכבת הקולנועית הנערצת. בציור Step-on can with leg, 1961, של רוי ליכטנשטיין (Roy Lichtenstein, 1923-1997), רגל נשית, נתונה בתוך נעל עקב, לוחצת על דוושה של פח אשפה, שחזיתו מעוטרת בהדפס פרחים אדומים. בציור הראשון המכסה מתרומם. בציור השני המכסה במקומו. האשפה הבלתי נראית הושלכה אל תוך הפח הפרחוני. הסדר שב על כנו. בעולם הפופ האמריקאי הבְּזוּת (Abjection) איננה קיימת. יופי וניקיון הם פני השטח של חברת הראווה. בשונה מהם, בדיפטיכונים של נטליה זורבוב איננו יודעים מה קדם למה, עולמה אינו מורכב מ"אבק של כוכבים", זוהר ותהילה. בציוריה אין סדר שמופר לרגע קל ומוצא את פתרונו המהיר, היעיל, החומרי-טכני. הקדרות הקיומית-אינטלקטואלית שלה נובעת מן ההבנה, שהאירוע המופיע בציור אחד משתנה לכאורה בציור השני, אך במוקדם או במאוחר, ניאלץ להודות ולהשלים עם הידיעה שהמצב האנושי לא השתנה: הוא קפוא, תקוע, וחסר מוצא. אין פתרונות אינסטנט.

מתוך תפיסה זו, וכפועל יוצא מהצורך הנפשי והקיומי לשרוד את אפרוריות החיים, ציוריה של זורבוב מתכסים בצבעוניות ססגונית. ה"סטטיסטים" זוכים להיות "כוכבים עד חצות", כמו סינדרלה. יציאה לגן משחקים, הליכה לבריכה העירונית, המתנה בתחנת האוטובוס, שוטטות ברחובות העיר באר שבע, או בין חנויות בקניון - הופכים ל"דרמות", לשיאיו הקצרים של סרט בן שני "פריימים".

נטליה ובני משפחתה חיים בסרט, אולי אף בסרט הנפשה. נפשה המייחלת של נטליה ממריאה כציפור דרור באמצעות הרוח הדמיונית-הדרומית הנושבת בכנפיה. חום החמסין של באר שבע – השונה כל כך מקור השלג במוסקווה בה גדלה – ממיס את בדי הציור שלה ומנתב אותם אל תוך הזיות צבע פסיכודליות, לכאורה.

אולם, נטליה זורבוב איננה שקועה בהזיות רומנטיות או רגשניות. מעל ציוריה מרחפת האירוניה, בעיקר אירוניה עצמית מוּבְנֵת ומוּבֶנֶת, של אמנית צעירה, המודעת גם לאירוניה של הציור העכשווי. הציורים שלה מציעים נרטיבים שנונים על החיים בעידן של צרכנות-יתר, תנודות אוכלוסין (Relocation) וניכור-יתר בחברת הראווה הגלובלית, במדינה שבה פוליטיקה של זהויות היא סוג של משחק מקדים, בסביבה שבה שנאת זרים וגזענות אוחזים בה משני צדדיה, כיכין ובועז.

בעידן אסתמטי - שבו קוצר נשימה הוא ממאפייניה הבולטים של התרבות (זיפזוף, קליפיות, צמצום ומזעור) – סיפוריה-ציוריה של זורבוב הם המקבילה החזותית למסרונים (SMS) הקצרצרים והדחוסים. הדיפטיכונים שלה מספרים סיפור פתוח, דוחסים עולם שלם של רגשות, תחושות, אכזבות, אדישות וייאוש - לשני "פריימים" אילמים, שאינם מגלים לנו מה קדם למה, מהי הסיבה ומהי התוצאה, מה היה ומה יהיה. זוהי אנימציה של פעילות ומעשיוּת, שמתגלה כ"מעשיוֹת", אגדות אורבניות, שהונצחו באנימציה סטאטית. הקלילות והצבעוניות הן מסווה, סיפור-כיסוי לקדרות אפלה.

סיפוריה-ציוריה של זורבוב בוחנים את הרגעים הבנאליים של החיים ומגדילים אותם לממדים עצומים.

ה-Blow-up הזה הוא מין מבט-חוקר, מבעד לזכוכית מגדלת, החושפת גרוטסקה, הגזמה של סיפור אבסורדי, ברוח מחכים לגודו של סמואל בקט וכבדיחה על חשבון הציור עצמו – מה קורה כאשר דבר אינו קורה ואינו מצדיק התייחסות והנצחה אמנותית. כל סיטואציה היא קטע מקרי, חסר משמעות, רגע שולי בחיים. ההגדלה המעוותת הופכת את צורתו של סלע כבד ורציני לבלון קליל ונפוח. הצורה כשלעצמה נותרת אדישה למעשה האמנותי. ברצותה היא נופלת למטה וברצותה מתרוממת למעלה. במוקדם או במאוחר נתוודע למצב, נודה שזה רק ציור. אולי "זו איננה מקטרת" אבל זו בהחלט הצהרה על החיים.

בעבור נטליה זורבוב האירוניה וההומור העצמי הם אמצעי להישרדות בחיים ותגובת-נגד לאמנות, שמתייחסת לעצמה ברצינות-יתר, שמאמינה ביכולתה לטלטל את הצופה ולעוררו למחשבה ולשינוי. לדברי זורבוב, הדור שלה אינו מאמין ביכולתה זו של האמנות. אמנות היא המקום שבו ניתן להתגונן מפני המציאות, להתחבא בתוך הסבך של הג'ונגל האמנותי, לחיות כדימוי וירטואלי בתוך "מטריקס". ציוריה דומים – ולא במקרה – לסגנון הציור האופייני למשחקי מחשב. שלושת האנטי-גיבורים (נטליה, בעלה ובתה) "מככבים" כדימויים וירטואליים, המופעלים בשלט רחוק בידיו של מניע אנונימי (יד הגורל? אלוהים?). פעולותיהם חוזרות ונשנות, הם קמים ונופלים, מ-Start  עדGame Over  וחוזר חלילה.

לציוריה המסוגננים של זורבוב יש מראה בינלאומי. הם מדיפים ניחוחות גלובליים של אסתטיקת מחשבים, גרפיקה ממוחשבת אינטרנטית, אנימציה יפנית עכשווית, ציור עכשווי בריטי[1] וגרמני[2]. עם זאת, זורבוב שוזרת לתוכם סממנים ואלמנטים ישראלים מובהקים: הריהוט בסלון ביתה; משחקי הפלסטיק בגן המשחקים השכונתי; הברזלים הצבועים בשולי המדרכה; "צפרדע" לאיסוף אשפה; אוטובוס עירוני; שדה כלניות בקצה חורשה וכדומה. יש לציין, מראות העיר באר שבע ונופי הנגב בציוריה של זורבוב אינם דומים לשום ייצוג קודם שלהם באמנות הישראלית עד כה. אין בהם דימויים או סמלים לוקליים מוכרים מן המילון של האוריינטליזם, הרומנטיקה, האידיאליזם, הפטריוטיות, או מן הצורות המופשטות באור התכלת העזה של קבוצת "אופקים חדשים". יחד עם זאת, "הסימנים המקומיים בציוריי הם גם סימנים אוניברסאליים, בשל היותם חלק מן הסדר העולמי הפוסט מודרני", אומרת האמנית[3]: האדריכלות, השילוט, הרהיטים, עיצוב המרחב וכדומה - הם כל מקום/אף מקום עכשווי.

נטליה זורבוב: "כיום, אמנות היא סוג של 'מדע' שרק 'חוקרים' מסוגלים להבינו. האמנות העכשווית מכילה הקשרים ורבדים רבים. מצד אחד, מי שמתבונן בה 'מבחוץ' איננו יכול לחדור לתוכה 'באמת'. העבודה נראית פשוטה ואינך יודע שהיא מורכבת. מצד שני, למי יש זמן וסבלנות לחקור את כל ההקשרים והרבדים הללו? אתה מתבונן בסבך הצמחים המשונים שמרכיבים את ג'ונגל האמנות ונאלץ להשלים עם אי הוודאות, עם הידיעה שלא תצליח להגדיר את אין סוף הצמחים הלא מזוהים"[4].

בתוך ג'ונגל הציורים של זורבוב ניתן לזהות עקבות, שרידים, שאריות ומוטציות של מספר לא מבוטל של אמנים, זרמים ותקופות בתולדות האמנות והתרבות החזותית. כולם הוכנסו אל תוך מערבל-המזון שלה והפכו לחלק מן התוצר הציורי החדש. האם באמת חשוב לנו לדעת שהאורנמנט הכמו-מאטיסי (Henri Matisse, 1869-1954) מופיע בשטיח הפרוש במרכז הסלון המצויר, או שהצבעוניות הכמו-הוקנית David Hockney), יליד 1937) מסתתרת בווילון? האם חווית הצופה תשתנה, או תתעשר, בזכות הזיהוי של שלל הציטוטים וההשפעות בציוריה של זורבוב? רשימה חלקית תכלול את אזכור עבודותיהם של אדוורד הופר (Edward Hopper, 1882-1967), אלכס כץ (Alex Katz, יליד 1927), ג'ילברט וג'ורג' (Gilbert and George, ילידי 1943, 1942), פייר וג'יל (Pierre et Gilles, ילידי 1950, 1953), אוונגרד רוסי או איורים בסיפורי האגדות שזורבוב קראה בילדותה. האם בעולמה העכשווי של זורבוב יש עדיין מקום לסיפורים תמימים-שקריים, על נסיך ונסיכה וסוף טוב? נראה כי בעולם של אירועים ללא סיבות, במציאות שבה אין דין ואין דיין ובהוויה שבה הסְבָךְ בסופו של הסרט איננו בר-התרה – כמעט שום דבר באמת איננו חשוב. ובכל זאת, בכוח האינרציה, או בכוחה של ההנפשה הציורית, אמא-ציירת, אבא-מתמטיקאי וילדה קטנה ממשיכים ללכת אל השקיעה המאדימה באופק, עד ששלוש אותיות (באנגלית) יסמנו כי הכול נגמר. זהו סימן גרפי אוניברסלי של END. לא HAPPY END. END סתמי, רגע לפני שמכבים את האור, רגע לפני שהכול נחרב, קורס פנימה ונשאב אל תוך חור שחור, בלי שמישהו ינסה להבין את המסר האחרון של הדולפינים לבני האדם: "להתראות ותודה בעבור כל הדגים"[5].