תמונות אישיות בשולי העיתונות

בשנות החמישים עשו הורי את צעדיהם הראשונים בישראל. הם נהגו לקרוא את העיתון המנוקד "למתחיל", כדי לרכוש מילים שימושיות בעברית ולהעשיר את שפתם. המילים מן העיתון הצטרפו למילים הוותיקות שהכירו, מילים שהתגלגלו בקלות רבה יותר על לשונם. שפות האם שלהם היו פולנית ויידיש ואליהן הצטרפו השפות שרכשו בעל כורחם, בנתיבי נדודיהם ברחבי אירופה, בימי מלחמת העולם השנייה – רוסית, גרמנית, צ'כית...

כל אימת שביקשו להתענג על "עיתון אמיתי" העדיפו הורי עיתון בפולנית או את "לעצטענייעס" היידי.

בגן הילדים שלי בחולון היה העיתון בשימוש נרחב. מטעמי חיסכון, צנע או צניעות גזרנו את דפי העיתון לרצועות צרות והדבקנו אותן כטבעות משולבות זו לזו בדבק ביתי, עשוי מקמח ומים. כך נוצרו שרשראות לסוכה או קישוטים ליום העצמאות. גם בל"ג בעומר הסתייענו בעיתון: דפיו נועדו ללבות את האש במדורה. בימי חול שימשו דפי העיתון מצע רחב, עליו הונחו דפי הציור בפינת צבעי-הידיים. ולא רק בגן היה העיתון בשימוש נרחב. בשוק הכרמל, למשל, היו עוטפים את הדגים המלוחים, הכבושים או המעושנים, שאמי קנתה לדרי הבית, בעיתונים ישנים. ועוד: גזרי עיתונים משומשים שימשו אותנו, במחילה, כנייר טואלט בשירותים.

אלה היו המפגשים הראשונים שלי עם העיתונות, או ליתר דיוק עם נייר עיתון כחומר גלם מגוון.

עד כיתה ד' לא ידעתי לקרוא כהלכה. היום הייתי מוגדר מן הסתם כדיסלקטי אך בילדותי לא היה מי שיבחין בכך ויאבחן אותי ככזה. עם זאת כולם ידעו ש"הילד אינו יודע לקרוא". סבי, אפרים רוטר ז"ל, אשר איבד את מאור עיניו באִבחת שוט שהצליף בו חייל נאצי, מצא פתרון יצירתי ויעיל לחלץ אותי מן הבושה. הוא קנה את שבועוני הילדים "אצבעוני" ו"דברלילדים" וביקש שאקרא מתוכם בעבורו. מאוחר יותר, כשלמדתי לקרוא ברהיטות, הושיט לי את עיתוני המבוגרים – "דבר" ו"לעצטענייעס". בלי שהבחנתי בכך, דבקה בי תאווה לעיתונים וכן תאווה לספרים ואנציקלופדיות. סבי היה רוכש אותם בעבורי בגלנטריה הסמוכה לביתנו. הייתי ממתין בהתרגשות לגיליון השבועי של "דבר לילדים" ואחר כך לגיליונות "הארץ שלנו", "מעריב לנוער", "מחנה גדנ"ע". המעבר מעיתון לעיתון, או ממגזין למגזין, היה חלק מתהליך החניכה התודעתית, האינטלקטואלית, החווייתית, הרגשית, הפוליטית והמינית שלי. העיתונים היו לי צוהר לעולמות שמחוץ לבועה הפולנית, שבה חייתי בחולות העיר חולון. הן מילטו אותי לשעה קלה מטרדות החיים בחברתם של ניצולי שואה מסויטים, פועלים קשי-יום ומהגרים תלושים.

התרגשות מיוחדת ליוותה אותי כאשר התחלתי לפרסם את ציורי, רישומי ורשימותי בעיתונות הילדים כעיתונאי-קטן ב"דבר לילדים", ככתב-צעיר ב"הארץ שלנו"או ככתב-נוער ב"מעריב לנוער". נהגתי להתעורר השכם בבוקר בכדי לקבל לידיי את הגיליון ממחלק העיתונים. הייתי מזדרז לבדוק את הכתבות ששלחתי למערכת ומתאכזב מרה בראותי את הקיצוצים האכזריים שבוצעו בהן. המפגש השנתי עם אוריאל אופק, עורך "דבר לילדים", ועם נחום גוטמן, הצייר והמאייר, זכורים לי מבעד לדוק דמעות נוסטלגיות.

"יצירות האמנות" הראשונות שלי התפרסמו בין דפי "דבר לילדים" ו"הארץ שלנו", אבל את "האמנות האמיתית" שלי פרסמתי רק בשנת 1976, בכפולת עמודים בגיליון מס' 13 של הירחון "מושג", שערך אדם ברוך. אחר כך מצאתי את עצמי עוקב אחר הביקורות אודות תערוכותיי: אדם ברוך ב"ידיעות אחרונות", טליה רפפורט ב"דבר", נסים מבורך ב"הארץ" ודורית קידר ב"על המשמר". הםהיו חלק מן הדמויות השבועיות הקבועות שסייעו (או הפריעו) לי במעקב אחר השיח הביקורתי של האמנות הישראלית בכלל והשיח על עבודותיי בפרט.

אחר כך הצטרפתי בעצמי למעגל הכותבים על אמנות בעיתונות. חוויתי את השינויים הטכנולוגיים המהירים שהתרחשו בעיתוני שנות השמונים והתשעים: המעבר ממשלוח טקסטים כתובים ביד לטקסטים מודפסים במכונת כתיבה שנשלחו בדואר; המעבר לפקס, דיסקטים ואי-מייל; המעבר מסדר ידני לסדר צילום ומקלדניות זריזות למחשבים; מתקתוק מכונות כתיבה לרחש המסופים. כאשר הצטרפתי כחבר לקיבוץ בשרון, גיליתי את העיתונות הקיבוצית ומצאתי את עצמי קורא וכותב ב"יחד", "שדמות", "הקיבוץ", "עלהמשמר" ו"דבר השבוע".

משנת 1989, במשך ארבע שנים, שימשתי כעורך הראשון של כתב העת "סטודיו". הייתי בין מייסדיו, חשתי על בשרי את חדוות היצירה ותסיסת האדרנלין לפני ואחרי ה-'דד ליין', את חרפת ההתחככות במעגלי ההון והשלטון, הבירוקרטיה והשררה, הגינונים של "המעמד מחייב" וקשיי ההישרדות של כתב עת לאמנות שקוראיו מועטים.

אין לי ספק, לקשרים המורכבים הללו אל עיתונים ועיתונות, במשך רוב שנות חיי, היתה השפעה רבה על החלטתי לאצור תערוכה זו. דומה כי, העניין שגיליתי בחומרי התערוכה איננו רק עניין אוצרותי-מחקרי. בדומה למישהו שאינו מצליח להיגמל מהרגלים מגונים או מתאוות אסורות, אינני מצליח להתגבר על התאווה או הגעגוע לניחוח העיתון שזה עתה יצא מן הדפוס, טרי-טרי, כמו לחמניות טריות המוגשות לשולחן וריחן - מעורר תיאבון. בניסוח תמציתי ובוטה: אני 'מכור' לעיתון!