חיים מאור - אמן מהדור השני לשואה:

מביטוי הסבל הייחודי אל ההבנה הכלל אנושית

הביטוי האמנותי של ניצולי שואה וצאצאיהם הפך להיות דרך חשובה להתייחסות לשואה ולהשפעותיה המאוחרות רק לאחרונה, אולי במקביל ליכולתם לספר את סיפוריהם. מוקדם יותר, החברה לא רצתה לדעת והניצולים וצאצאיהם התקשו לבטא עצמם בפרהסיא. אני מתאר קושי הדדי זה בעזרת הדימוי של ה"חומה הכפולה:" הניצולים לאחר המלחמה לא יכלו לבטא את אשר קרה להם והקימו חומה בין חוויותיהם דאז ובין מהלך חייהם העכשווי. החברה ובמיוחד ילדיהם, חשו חומה זאת והקימו חומה נוספת מול זאת של הוריהם. בשלב מאוחר יותר, כאשר צד אחד ביקש לפתוח פתח בחומה שלו, כדי לספר או לשאול משהו, הם בדרך כלל נפגשו בחומה השנייה כמחסום.  לעיתים רחוקות מצאנו מצבים בהם אנשים השכילו לפתוח פתח בשתי החומות באותו זמן ובאותו מקום. חיים מאור בדרך הביטוי הייחודית שלו בציור ובמילים מצא דרכים לפתוח פתחים בחומות הכפולות עבור הניצולים, ילדיהם והחברה הרחבה יותר החיה סביבם.

בהיותו בן של ניצולי שואה בישראל, חיים מאור מחפש את דרכו האמנותית בין המסר הייחודי - יהודי-ישראלי של השואה ובין המסר הכלל אנושי שלה. כיהודי-ישראלי המעגל הטבעי הראשוני שלו היה המעגל המשפחתי, וההתנסויות האישיות של הוריו אשר לא הועברו אליו אף פעם כסיפור קוהרנטי. הוא ניסה לחדור לתוך שברים של תמונות קשות וכואבות, אשר קלט אותם כחלקים בפאזל ענק, כפי שתוארו בעיקר על ידי אביו וסבו. חיים מאור מנסה להתמודד עם שברים אלו על ידי ציור פניהם של הוריו, ציון אין סופי של מספר אושוויץ החרות על ידו של אביו, ועל ידי שימוש במילים לכאורה טריוויאליות ותמימות כמו מקלחת או רכבת, אשר קיבלו את משמעותן הדמונית כאשר הושמו בהקשר של השואה. חיים מאור יכול היה לעצור ברמה הזאת של הביטוי האישי והמשפחתי של ההתנסויות של קרוביו בשואה. רבים כמותו אשר חיפשו ביטוי למוראות אותה תקופה לא עברו גבול זה של הביטוי היהודי הייחודי של השואה, כאשר הם מעצימים בכך את "האגו השבטי" היהודי והישראלי.

אך חיים מאור לא עצר שם. הוא ניסה לחדור לתוך ליבה של ההוויה הישראלית, כחלק מן הקהילה בה צמח. הוא ניסה להבין ולבטא את תחושת הניכור בה גדל,  שאופיינה במתח בין הרוח ההרואית הישראלית של אותם ימים וההתייחסות אל חוויותיהם של אנשים כהוריו אשר עברו את זוועות השואה באירופה כאל חוויה פחות הרואית. מתוך תחושת המתח הזה חיים מאור מייצר דימוי אשר ללא ספק קדם את זמנו של מרבית הציבור הישראלי: צללית של הכניסה למחנה ביקרנאו-אושוויץ יחד עם צללית של החצר בתל-חי, מעוז הגבורה של יוסף טרומפלדור מראשית ימיה של הציונות. בכך הציע מאור למעשה את ההקבלה הבלתי נסבלת, בזמנו, של שתי צורות של גבורה החיות בכפיפה אחת בתוך התרבות הישראלית מבחינתו. אני רואה בכך את צעדו הראשון של מאור להיחלץ מהלפיתה החמה של הייחודיות היהודית של השואה אל ביטוי יותר אוניברסאלי, כלל אנושי.

המשך הדרך כמעט מובן מאליו: מאור התיידד עם אישה גרמניה אשר עבדה בקיבוצו. הוא החל לצלם אותה במקביל לצילומי אביו. ניתן היה לחשוב שיש פה מעין מעשה נקמה: הנאצים עיוורו את סבו, ועתה הנכד משתמש בדימויי הנערה הגרמנייה כחלק מעבודת האמנות שלו. מאור (גם שמו מעיד על אפשרות זאת) יכול היה להיהפך לנוקם המענה: לבצע דה-פרסונליזציה של דימויי גופה של האישה הגרמנייה על ידי שתילתם בתוך ההקשר היהודי-ישראלי של השואה. אלא שבעבודותיו של מאור האישה הגרמנייה הופכת לבן אדם: שמה הוא סוזאנה, יש לה משפחה. במעשה אשר כמעט לא יאומן מאור חודר אל אלבומי משפחתה, אף כי ללא ספק קינא באלו שיש להם אלבומים מן הדורות הקודמים במשפחתם. סוזאנה הפכה יותר ויותר מרכזית בחיפושיו של מאור לתשובות: מיהם האנשים אשר עשו זאת לאביו וסבו? כיצד היו להם בנות כה נחמדות כמו סוזאנה? האם יכלו בו זמנית לגדל אותה ולבצע את הזוועות באנשים כמו הוריו? אם כך מיהו האדם, כשאלתו הרטורית של פרימו לוי, אם אותם אנשים יכולים להיות רוצחי המונים והורים אוהבים לילדיהם? קרוב לוודאי שגם לסוזאנה עצמה לא היו תשובות מספקות לשאלות מביכות אלו.

הדרך של סוזאנה להתמודד עם המשא הזה הוא על ידי פרידה מן החברה הגרמנית לאווירה המרגיעה של אפריקה. התמונות האחרונות מן המפגש הנושא אופי של פיוס ביניהם נלקחות באפריקה המשוונית. עכשיו מאור הוא אדם המבקר ידידה שלו. הם יכולים לההנות מהפרחים בגינתה, לשוחח על סוגי אוכל אהובים עליהם. העבר עדיין פועל, דרך הצללים מאחורי הקירות, בתוך נשמותיהם. הדימוי מטיל המורא של הנשר הגרמני עדיין מטריד את חלומותיו של מאור אך הוא נוגע עתה בגופה של סוזאנה יותר מאשר בלב משפחתו. הם שואלים יחדיו: האם העבר אי פעם יגיע לנקודת רוויה בחיינו האישיים? אך כבר ניתן לחוש כיצד המפגש איתה אפשר למאור מאוחר יותר לפגוש את מרטין בורמן, בנו של המחולל הנאצי, ואחרים מבני קבוצתנו אשר כללה צאצאיהם של ניצולי שואה מישראל וארה"ב וצאצאיהם של מחוללי השואה מגרמניה. מאור שוב יוצא מגדרו ומראיין את מרטין בורמן הבן ומפרסם ראיון זה בעיתון ישראלי. בכך הוא למעשה אומר לבני עמו: "הקשיבו וראו מה פרוש הדבר להתמודד לא רק עם המורשת היהודית הייחודית של השואה אלא גם עם משמעויותיה הכלל-אנושיות."

אני למדתי להכיר את עבודותיו של חיים מאור בדרך מיוחדת. בעת הראיונות שלי עם בני ובנות מחוללי השואה בגרמניה, באמצע שנות השמונים, הלכתי לראות את תערוכתו במוזיאון ישראל "פני הגזע ופני הזיכרון" מבלי לדעת דבר כל שהוא על חיים מאור או על יצירתו. נכנסתי לחלל ונתבקשתי כשאר המבקרים להחליט אם התמונות המצוירות על הקירות מולי הם של פנים אריות או יהודיות. משהו בתוכי התקומם: "זהו רעיון נאצי - אין דבר כזה - לא ניתן לזהות גזע על סמך צפייה בפנים!" אבל ככל שהתקדמתי לתוך החלל, צופה בפנים הניבטות אלי, התחלתי לחוש שיש לי כנראה מיון משלי - אלה נראו לי פנים יותר "יהודיות" בעוד שאחרות (של סוזאנה) אכן נראו לי "אריות" ממש. הייתי צריך להודות בפני עצמי שאכן סטריאוטיפים אלו מושרשים גם בי. ככל שהתקדמתי התמונות המצוירות איבדו חלקי פנים: האם ניתן לזהות פנים יהודיות או אריות רק לפי צורת האף, צבע השיער? לקראת הסוף ממש לא נותר כמעט כלום מן האפשרות לזהות את הפנים, ואז נתבקשתי להיכנס לחדר חשוך בו היה כיסא ומראה. התיישבתי על הכיסא והסתכלתי במראה - האם אני נראה ארי או יהודי? יצאתי משם לרחוב הירושלמי ההומה, ממשיך למלמל לעצמי בהסתכלי על אנשים סביבי: ארי או יהודי? הייתי מוקסם מההבנה הפסיכולוגית המעמיקה של חיים מאור, אשר הצליח לעורר בי את ההטיות האנושיות הקיימות בכל אחד מאיתנו בצורה כל כך אלגנטית.  בעקבות ביקור זה כתבתי לו מכתב וסיפרתי לו על הראיונות שערכתי באותה עת בגרמניה.

נדרשו עוד שנים מספר עד שהפגשתי בין בני ובנות מחוללי השואה ובני ובנות ניצולי השואה ועד שהזמנתי גם את חיים להצטרף למפגשי אלו. כמו לגבי חיים מאור מצאתי שאלו שמוכנים לעבד ולהתמודד עם המשא מאותה תקופה זקוקים אחד לשני לסיוע בתהליך עיבוד זה, ופחות חשוב להם אם הם באים מצד הניצולים או מצד המחוללים. כאשר אני צופה בתערוכות של מאור, אני רואה את המקבילה לתהליך שהקבוצה שלנו עברה. אנו התחלנו עם השאלה - כיצד ומתי כל אחד מאיתנו ברר לעצמו באיזה אופן השואה עדיין משפיעה על חייו? הכרה זאת לוותה בדרך כלל בזיהוי הניכור העצמי והחברתי שהיה מלווה להשפעה זאת. אז עולה שאלת העדר השורשים: היא ברורה מאליה לגבי החברים היהודים בקבוצה, כי ההורים איבדו את משפחתם וגם נאלצו להתמודד עם הגירה לארץ חדשה ושפה חדשה, כלומר הם סובלים הן מאבדן שורשים פיזי ופסיכולוגי כאחד. מעניינת העובדה שגם הגרמנים חשו באבדן השורשים שלהם: אף כי פיזית הם המשיכו לחיות בבית הוריהם, ולדבר בשפת האם שלהם, הם חשו לאור מעשי הזוועה של הוריהם בשואה ששורשיהם הורעלו ולכן מוטלת עליהם המשימה הקשה של ייצור שורשים מחדש, במובן הפסיכולוגי דווקא.

אחרי ברור שאלות אלו עלו נושאים אחרים: האם מותר לנו להתחיל לחיות את החיים שלנו באופן בלתי תלוי (לא בניגוד ולא בתלות) מאלו של הורינו אחרי מה שהם עברו (יהודים) או עשו (גרמנים)? כיצד אנו חיים כאשר יש כל כך הרבה מוות מסביבנו, בחלומות שלנו ובמציאות שלנו? האם אנו יכולים לזהות את המחוללים שבתוכנו, לא רק את הקורבנות שבנו? האם אלו יכולים לדבר אחד עם השני? מה נותר מאיתנו כאשר אנו מוותרים על שני התפקידים האלו בחיינו? כמה אנרגיה דרושה לנו להתמודד עם כל אלו, וכמה יכולים אנו להשקיע באחרים שסביבנו? שאלות אלו ואחרות ליוו אותנו במפגשים שלנו. התערוכות של חיים מאור הפכו חלק מן התהליך הזה: ניתן היה למצוא את עקבות תערוכותיו במפגשים הקבוצתיים, ומאידך ניתן אולי למצוא ביטוי למפגשים (מעבר לאלו עם סוזאנה) גם בעבודות האמנות שלו. חיים מאור אף פעם לא התכחש להשפעה הייחודית של השואה על משפחתו ועל עם ישראל, אך הוא לא נעצר שם אלא הבין שההשלכות של מעשים איומים אלו הן הרבה מעבר לאלו שעברו על הקורבנות, ובכך ייחודו.

                                           פרופ' דן בר-און, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב