"ואוֹלֵךְ אתכם ארבעים שנה במדבר,

לא כלו שַֹלְמֹתֵיכֶם מעליכם

ונעלך לא בלתה מעל רגלך" (דברים כ"ט, ד')

התערוכה פָסָטִין – שְֹלָמוֹת מציגה חפצים, פריטי לבוש ועבודות אומנות מן המורשת הפלשתינית המקומית. יצרו אותם נשים אומניות, שזהותן איננה ידועה. לצדן יציגו בתערוכה אמניות עכשוויות - יהודיות וערביות - הפועלות בישראל ומשלבות בעבודותיהן דימויים או קטעי בדים הלקוחים מתוך המורשת של אומנות הנשים הפלשתיניות, הבדואיות והדרוזיות.

שם התערוכה, פסטין – שלָמות, נבחר כביטוי לזיקה הקיימת בין השמלות הערביות (פסטין) לשְׂלָמות העבריות הקדומות. בנוסף, צופן בחובו מצלול המילה העברית התנ"כית משמעויות נלוות: שלוֹם, שְׁלֵמוּת, ו 'של מָוֶת', ואלה שזורות בין סיבי התערוכה.

העבודות העכשוויות המוצגות בתערוכה מבטאות אמירות אמנותיות חדשות ואישיות באמצעים מגוונים, ללא קיבוע של טכניקות, דגמים ומסורות שנוסחו בקפידה ובהתמדה. האמניות "מתכתבות", מצטטות, מנכסות או חותרות תחת הטכניקות, האמצעים והדימויים המסורתיים הללו, שבהם הן עושות שימוש: עבודות סיבים, רקמה, אריגה, קרמיקה, הדפס ועוד.

התערוכה יוצרת מפגש שבו מתנהל דיאלוג כפול ומכופל: בין העבודות המסורתיות לבין העבודות העכשוויות ובין העבודות העכשוויות השונות של האמניות מן התרבויות השונות. המפגש חושף הבדלים מהותיים, הקיימים בין המסורתי לעכשווי, ומאיר את הסיבים הרבים המקשרים בין הקבוצות והתקופות. בשתי וערב, שזורים זה בתוך זה הקולות השונים ביוצרם מארג עשיר אחד.

פריטי המורשת המסורתיים נוצרו מתוך מגוון מטרות: כחפצי בית שימושיים; כפריטי לבוש לצורכי כְּסוּת והגנה מפני חום או קור; כפריטי לבוש לצורך הסתרת איברים מוצנעים מפני עיניים חמדניות ולא רצויות; כפריטי לבוש לצורכי פיתוי, קישוט, גינדור ויופי.

אולם, לצד מטרות אלה, עמדה מטרה שונה בתכלית: הבגדים וחפצי הבית שימשו בעבר ומשמשים בהווה ככלי תקשורת, כשלט, כתמרור המצביע על זהותה של זו הלובשת או נושאת אותם. סוגי הבדים, איכותם וצבעם; מבנה הדגמים ומורכבותם; מיקום הדגמים וגודלם – אלה ואחרים אינם רק בגדר דימויים ודגמים מופשטים ודקורטיביים. אלה הם סימנים סמיוטיים מורכבים וייחודיים, בעלי משמעות, מרובדים, גלויים ומוצפנים. את המידע הם מוסרים באופן חזותי, צורני, צבעוני וחומרי. משמעותו חורגת מתחומי החומר. אשה שעוטה על גופה שמלה, רעלה, מטפחת, כובע - מסמנת ומכריזה על נוכחותה, נשיותה, זהותה, מעמדה החברתי, מצבה המשפחתי, אמצעיה הכלכליים, אמונתה ודתה, שִיוּכה המשפחתי-השִבטי ומקום מגוריה.

האמניות העכשוויות מודעות לרב ממדיוּת זו ועושות שימוש חדש בסימנים אלה. באמצעותם הן מניפות "דגלים אישיים" המעידים על מחשבותיהן, תחושותיהן, רגשותיהן, מצוקותיהן, תגובותיהן ואמירותיהן על הזמן והמקום, על הכאן ועכשיו.

בתערוכה מוצגות עבודות של אמניות ערביות המבכות את אובדן כוחה ותלישותה של התרבות הנשית המסורתית, או מתקוממות על כך; יוצאות כנגד חוסר הידע והיעדר היכולת של נשים בהווה להמשיך ולשמר מסורת זו, בעידן של התבטלות תרבותית מקומית ושל הליכה אחר אורותיה המפתים, המאחדים והמרדדים, של ההגמוניה התרבותית המערבית-גלובלית. האמניות בּוּתָ'יְנָה אבו מִלְחִם, רָאִידָה אדוֹן, הוֹדָא גָ'מָאל, זֵינָב גָרָבִּיעָ וסוֹהֵר כנעני, כולן ילידות הארץ, נוטלות שמלות, פיסות בדים או מקטעי "רדי-מייד" מתוך רקמות שעיטרו את שמלות אִמותיהן או סבתותיהן, ומשלבות/שותלות אותן כחלק אינטגרלי מעבודותיהן. לעיתים הן מציירות, רושמות דגמים מסורתיים או כותבות בגוף עבודותיהן "פיסות רקומות" בשל העדר הידע והיכולת לרקום או לארוג אותן. השילוב בין הרקמות הממשיות והרקמות המדומות - המצוירות, הרשומות, המצולמות, הכתובות או המכוירות בחומר - הוא הדיאלוג הבין-נשי ובין-דורי, בין נושאות-הידע והמורשת לבין אלה שאיבדו אותם.

האמניות הצעירות, בעלות המודעוּת וההכרה המִגדרית, רואות בדגמים הללו סמלים תלושים המנכיחים אובדן ברבדיו האישיים, משפחתיים, שבטיים, דתיים ולאומיים כאחד. עבודותיהן השונות מבכות את ההיעדֵר, מתוך כבוד עמוק למסורת ומתוך צער על הידע והעוצמה הנשיים שהיו ואינם.

האמניות היהודיות מתבוננות ברקמות המסורתיות המקומיות מזווית אחרת ומעמדה שונה. למעט רותי מָיוֹן-קוּק, שנולדה בישראל, כולן נולדו בארצות ניכר ועלו לישראל כילדות או כבוגרות: שרה נסים נולדה בעירק, מרים בְּרוּק-כהן בשוויץ, אילנה רָוֵוק בפולין ולינדה בר-און בבריטניה. חוויות העקירה, הפליטות, המעבר וההגירה מתרבות אחת לאחרת הותירו בהן עקבות ומשקעים, והם מוצפנים בעבודותיהן. הדיאלוג הרב-תרבותי שהן מנהלות עם דימויים מקומיים ועם דימויים מעברן, חושף את החוט המקשר בין החוויות האנושיות/נשיות שלהן לבין חוויותיהן של נשים אחרות, שחוו פליטות ותלישות, חולשה וגילויי כוח, מסורת מול חידוש, קבלה ואובדן, אמפטיה, אינטגרציה ודו-קיום עם ה'אחר/ת'.

גם בעבורן, דימויי הרקמה והאריגה הפלשתינית-מקומית הם מנוף לעיסוק משולב, מרובד ומורכב בכוח הנשי וביחסיו המורכבים עם מסורת ועם חידוש; באיזון ובסימטריה צורנית-צבעונית וקונספטואלית ובהיפוכן; בשיח העכשווי, המבטל את הדיכוטומיה שבין אמנות לבין אומנות וקורא תגר כנגד עמדות 'גבריות' בנושאי מִגדר וחברה.

בשל כך, רוב העבודות של האמניות היהודיות נראות כמעשה טלאים משוכלל, כתצרף מורכב של תרבויות, סגנונות וטכניקות. פעולות הפירוק וההרכבה מחדש, הקריסה והבנייה מחדש (דקונסטרוקציה בלשון ימינו), הופכות אצלן לשלם אחר ומשובש. בסופו של דבר, טכניקות ההטלאה והפרימה, הרקמה, האריגה או ההדפס, הן ביטוי מדויק של מעשה-המרכבה היוצר את תצרף זהותן הישראלית והנשית.