מאמה ממליגה, טאטה פפנאש

[Mama Mămăliga, Tata Papanaș]

מחשבות מקדימות לתערוכה אני רומני: ציר בוקרשט – תל אביב

 

 

מה יודע ישראלי, יליד הארץ, על רומניה, או על יהודים ממוצא רומני?

אם הוא ניזון מסטיגמות סטריאוטיפיות ומבדיחות עדתיות, הוא יפטיר מן הסתם "רומני גנב!", או יעווה את פניו ויאמר דרך חיקוי מבודח "דא – דא – פצ'ה – פצ'ה".

אם הוא גרגרן ותאב מאכלים אתניים הוא ייזכר באיקרה, בממליגה ובפפנאש.

יש שיזכירו את החולצות הרקומות, את השטיחים והתחרות, את גילופי העץ וכלי הקרמיקה הדקורטיביים. אחרים יקשרו בין המוזיקה הרומנית העממית לבין מוזיקה חסידית או מוזיקה צוענית. יהיו שיספרו בעיניים בורקות כיצד הנסיך הרומני וְלָאד צֶאפֶּאש (Vlad Sepesh) שיפד את אויביו ושימש כאב-טיפוס לדמותו האימתנית של דרקולה, הארכי-ערפד מטרנסילבניה.

 

אני נזכר בביקורי הראשון ברומניה, בשנת 2007. צפיתי בטלוויזיה הרומנית, בתוכנית של שירי-עם, שבה הושמעו שיריו של המשורר והמלחין זאביידוק (Zavaidoc), יליד 1896. הוא נולד בשם אחר, מרין טאודורסקו (Marin Teodorescu). את השם "זאביידוק" נתנו לו קציני צבא במהלך שירותו הצבאי, בשנים 1916-1918. פירוש השם הוא "קונדס". אכן, לשיר ששמעתי באותו שידור היה ניחוח ממזרי. הזמר הצעיר, לבוש כאיכר, שר שיר לסוסו על רקע תפאורה של גדת נחל ובתי כפר טיפוסיים. בשיר המהיר הזה מתנצל הרוכב בפני סוסו על כך שמאז שרכש אותו מעולם לא חבט בו. אולם עתה, כשהוא ממהר אל אהובתו המצפה לו, הוא נאלץ לזרזו בעזרת השוט שבידו. "דִיוֹ דִיוֹ, סוּסִי, דהר במהירות אל בית אהובתי".[1] לרגע חלפו לעיניי תמונות ממופע של להקה קיבוצית, המבצעת שירים מראשית ההתיישבות או מן המופע "איש חסיד היה". אותו ניחוח, אותה תמימות רומנטית ואותה אהבה לטבע, לאדמה, למקום.

 

אבל רומניה של שנת 2011 שונה מאוד מן הייצוג הטלוויזיוני של האיכר המזמר לסוסו ודוהר אל אהובתו. השינויים המואצים המתרחשים בה מדהירים – יש אומרים מדרדרים –  אותה למחוזות אחרים, פחות תמימים ורומנטיים. היא הופכת ל"כל-מקום" או ל"אל-מקום" בתוך המערכת המערבית-הגלובלית. מאז המהפכה האנטי-קומוניסטית של שנת 1989, שהביאה לנפילתו של ניקולא צ'אוצ'סקו ושנתה מהותית את פני השלטון, רומניה היא רפובליקה דמוקרטית. הצטרפותה של רומניה לאיחוד האירופי ולנאט"ו בשנת 2007 הגבירו עוד יותר את החדירה המסיבית של מאפייני הגלובליזציה המערבית לתחומה, עד כי אפשר לומר כי שינו את פניה לבלי היכר. בביקוריי ברומניה בשנים 2007 ו-2010 יכולתי לראות עין בעין את השינויים בחזות הרחובות העירוניים של בוקרשט: תנופת הפיתוח המואץ של רשת הכבישים הבין-עירוניים; צלחות הלווין העגולות; פרסומות ענק ל"קוקה קולה", "מקדונלד" ו"נייק".

 

גם באזורים הכפריים בחבלי ארץ מרוחקים מן הבירה, כמו מרמורש ובוקובינה, ניכר שינוי הפנים. חסידי הלוקאליות ודאי חוזים שחורות בהתבוננם במתרחש. מבחינתם, פנינה אמיתית של חיי כפר טרום תעשייתי הופכת לפנינה תיירותית, מלאכותית, עם צימרים מעוצבים, מופעי הווי מסוגננים וקניונים למכירת "אמנות עממית אותנטית", תוצרת מפעל מקומי. מצב עניינים זה, האם הוא חיובי או שלילי מבחינתה של רומניה? זו שאלה שאני יכול להפנות גם למגרש הביתי שלי בישראל. מכל מקום, ביחס לרומניה, מעמדת מתבונן מן הצד, אורח לרגע, אינני יכול לשפוט, או לבקר. אך בניגוד לעמדתי כשהשאלה חלה על המצב בישראל, אני יכול לציין כי שינוי הפנים ברומניה מרתק אותי.

 

*

כמו תמיד, בסיטואציות של אנתרופיה, האמנים מהווים מעין רשת של "חיישנים רגישים", הקולטים את תנודות האדמה והתודעה. הם "העיניים של המדינה", הופכים את התנודות שקלטו לעבודות אמנות, נותנים להן ביטוי גלוי או מוצפן.

בתערוכה אני רומני: ציר בוקרשט – תל אביב משתתפים עשרים אמנים רומנים עכשוויים. הם מציעים מגוון של תגובות ועמדות ביחס למצב החדש בארצם. בעבודותיהם יש התייחסות לסימנים שונים הקשורים לזהותם - הלאומית ו/או הגלובלית: זהות מטולטלת, מבולבלת, מבוהלת, מתוסכלת, מתגעגעת או ביקורתית. סימנים-סממנים אלה ניתנים למיון ולפירוק למספר היבטים:

א.     נוף-מקום וסביבה – מתן ביטוי לשינויים שמתרחשים בנוף העירוני והכפרי ברומניה. (למשל, בעבודותיהם של טודור פריסקריו, תיאודור גראור או ניקו אילפובאנו).

ב.     בית – חפצים טעונים במשמעויות, בזיכרון, בנוסטלגיה וברגש; טבע דומם ותיאורי פנים בית ורהיטיו (למשל, בעבודותיהם של אלכסנדרו סרפים פוטקה, סטלה לייה או לילה פאסימה).

ג.       אדם ותודעה – דת ופולקלור (סימנים וסמלים דתיים, או סיפורי עם ומיתולוגיה מופיעים למשל  בעבודותיהם של שטפן פלמוש וסורין אילפובאנו).

ד.      מבט רפלקסיבי על לאום והיסטוריה – טיפול מחודש בדימויים חזותיים בעלי משמעות, הלקוחים מן ההיסטוריה הרומנית, מתוך ביקורת או התנכרות, מתוך רצון לשינוי או מתוך רצון לשמר את מה שנותר עדיין מן המורשת; הרהור אוטופי, או ציני-אירוני, על אודות מאפייניו של "עולם מושלם" (למשל, בעבודותיהם של אירנה בוטיאה, קלאודיו סובניו, דן פרז'ובסקי, דרגוש ברלכו, מיקלוס אונוקסן, ואסילה ראטה). 

ה.     יחסי לאום-עולם – דיון מורכב במצבים של התבטלות עצמית בפני עולם הגמוני: אם בדרך של חיקוי והתמסרות להשפעתו של העולם ההגמוני; אם בדרך של הדגשת סמלים לוקליים (למשל, בעבודותיהם של זולטן בלה, פלורין צ'יולאקה, צ'יפריאן מורישן או אלכסנדרו סרפים פוטקה).

 

 

הקבוצה השנייה בתערוכה  אני רומני: ציר בוקרשט – תל אביב מורכבת מאמנים ישראלים שעלו מרומניה ובעבודותיהם יש התייחסות גלויה או מוצפנת למולדתם, למורשתה, לתרבותה, לנופיה ולרוחה. יהודי רומניה החלו לעלות לארץ החל מן העשור השביעי של המאה ה-19. לקראת סופה של המאה הקימו עולי רומניה שני ישובים – ראש פינה וזיכרון יעקב. גלי העלייה המסיביים היו בשנים 1947-1952, 1958-1963, 1970-1985. העלייה הרומנית הוגדרה כ"עלייה שקטה" בהשוואה לעליות אחרות. עולי רומניה התאקלמו בארץ והשתלבו מהר מאוד בתוך החברה הישראלית, בלי תביעות מן המדינה ובלי תמיכה משמעותית ממנה. גם הסטיגמה הסטריאוטיפית שדבקה בעולים הרומנים בשנות החמישים, לפיה הם תוארו כרוכלים רמאים וכגנבים, נותרה ברבות הימים חסרת אחיזה, מקור להומור ישראלי קל דעת, ללא כיסוי.[2]

 

הדור הראשון של האמנים הישראלים המשתתפים בתערוכה עלה לישראל מרומניה בשנות העשרים או הארבעים (ראובן רובין, מרסל ינקו, ז'אן דוד). האמנים הנמנים עם הדור השני של העולים מרומניה הגיעו לארץ כילדים או כבוגרים, משנות השישים עד שנות השמונים (אדוין סלומון, פיליפ רנצר, אריה ברקוביץ, דיגי דקל, יהודית מצקל, בלו סמיון פיינרו, נורה (אלאונורה) סטנשו). בני הדור השלישי נולדו בישראל להורים ילידי רומניה (איריס קובליו, אפי בן דוד). אמני הדור הזה מתייחסים בעבודותיהם למורשת הרומנית כ"עולים לרגל" שמבקרים במחוזות העבר של הוריהם. האמנות שלהם היא בגדר מסע שורשים, חיבור מחודש לתמונת עבר גניאולוגית, שבאמצעותה ישלימו את התצרף של זהותם.  אמנים אחדים בחרו לא להשתתף בתערוכה, ונימקו זאת בכך שיצירתם אוניברסלית, או בין לאומית,  ללא זיקה ישירה או עקיפה למולדת כלשהי. חלקם אף בחרו להתכחש למוצאם ולהעלימו מקורות-חייהם האמנותיים הרשמיים. מעניין לציין כי בדרך כלל יש לאמנים הללו מאפיינים של מהגרים, הבוחרים לחיות בין שני עולמות. לעתים הם חשים עצמם זרים בשני העולמות, לעתים הם נהנים משני העולמות.

 

*

אחד הנושאים המרכזיים המעסיקים אותי כחוקר וכאוצר של אמנות ישראלית, הוא מרחב ההשפעה של ארץ מוצאם של האמנים הישראלים על עבודתם, וכן הדיאלוג המתקיים בין תרבויות.

החברה בישראל מתאפיינת ברב גוניות ייחודית בשל הריבוי האתני-תרבותי של אזרחיה היהודיים, שנשתמר למרות הניסיון "מלמעלה" לאחדו ל"ישראליות" תחת מטריית "כור ההיתוך" בשנות החמישים. תמהיל זה אינו דומה לתמהילים של מדינות שבהן חיים מהגרים או מיעוטים (כמו, למשל, ארצות הברית או רומניה). ייחודיותו בכך שהיהדות היא השורש המהותי וחוט השני המקשר בין הקבוצות השונות (להוציא כמובן את הקבוצות אשר חיות בישראל ואינן יהודיות). רומניה אינה ארץ קולטת עליה ולכן השורשים שם הם ממין אחר.

 

מעניין לבדוק את המרחב והדיאלוג ביחס לקבוצות השונות של האמנים: עולים שעלו לישראל כאמנים "בשלים"; אמנים שהגיעו ארצה בילדותם; אמנים שנולדו בישראל להורים-מהגרים וספגו את שפת אמם בביתם; אמנים מקומיים, שרקמו יחסים עם קודים תרבותיים זרים. נושא זה נחקר והוצג בישראל בהקשר לתרבויות של מדינות לאום כמו ארה"ב, אנגליה, צרפת, גרמניה, איטליה, רוסיה ויפן. בעשור האחרון, במסגרת מחקריי ובמסגרת תערוכות שאצרתי באוניברסיטת בן גוריון בנגב, הרחבתי את מעגל ההתייחסות לעבר ארצות ומקורות השראה שלא נחקרו כלל, או שהחקירה בעניינם לא מוצתה, כגון: אמנות מברה"מ לשעבר [תערוכת קוֹסְמוֹפָּלִיט (CosmopolImmigrant), 2004], מוטיבים של רקמה פלשתינית [פסטין (Fasatin) ו-רְקָמוֹת (Embroideries), 2007[ ואמנות פולנית [תערוכת סובנירים (Souvenirs), 2008]. התערוכה אני רומני ממשיכה את הקו האוצרותי הזה ובודקת את הקשר בין בוקרשט לבין תל אביב. זהו נושא שכמעט לא נחקר ולא הוצג בהרחבה.

 

 

*

 

אני נמשך לנושא ההגירה. תולדות חייהם ואישיותם של מהגרים משתרעים על פני שני עולמות או יותר. אני מכיר את המצב הזה מקרוב, הורַי היו כאלה.

המהגר, בעקבות מהלך חייו, משקיף על החיים דרך עדשות "מולטי-פוקאל", לראייה מטווח קצר, בינוני וארוך. בדרך זו יכול מבטו להכיל שפת אם ושפת אב; שפת עבר ושפת הווה; שפת שליט ושפת נשלט; שפת מדכא ושפת מדוכא; שפה חיה ושפה מתה; שפה נפתחת ושפה נשכחת; שפה מגומגמת ושפה מתורגמת; שפה יפה ושפה רפה; שפה משובשת ושפה מדויקת; שפה ראשונית ושפה בסיסית; שפה קלה ושפה קשה; שפת מחשבות ושפת מעשים; שפה רדודה ושפת מעמקים; שפת צחוק ושפת תוגה; שפת אהבים ושפת קשיים; שפת שלווה ושפת מריבה; שפת קללות ושפת נימוסים; שפת לב ושפת בטן; שפה מפה ושפה משם. הבְּלִיל הזה מוליד שפת כלאיים חדשה – שפת המהגרים.

 

*

 

התבוננות במרכיבי תודעה רומניים, כפי שהם מיוצגים באמצעים חזותיים בסצנה האמנותית הישראלית, תאבחן התייחסות גלויה או מוצפנת להיבטים הבאים:

 

א.    היסטוריה לאומית קולקטיבית ונרטיב אישי ומשפחתי – זיכרון של אירוע היסטורי לאומי או משפחתי (למשל, בעבודותיהם של מרסל ינקו או אריקה וייס-שוויגר); עיסוק בזיכרונות או בחוויות חיוביות או בטראומות; רפלקסיה: געגועים/ סיוטים/ ביקורת וזרות של מהגר (דב הלר, פיליפ רנצר, דיגי דקל, איריס קובליו, דינו מנדראה, סשה סרבר); שימוש בשפה הרומנית או בשתי השפות, עברית ורומנית (פיליפ רנצר, נורה (אלאונורה) סטנשו, איריס קובליו); זיקה לנוף, סביבה, חיות, צמחיה ופרחים (ראובן רובין, יעקב איזנשר, אדוין סלומון, נורה (אלאונורה) סטנשו, רות אורן, ליאנה סקסונה הורודי).

ב.     פולקלור ותרבות מקומית – אזכורים, ציטוטים והשפעות מן האמנויות השונות ברומניה (ספרות, שירה ותיאטרון; מוזיקה ומחול עממי; אריגה ורקמה; פיסול, ציור ואדריכלות) כמו גם התייחסות למאכלים ולמשקאות רומניים (אפי בן דוד, אריה ברקוביץ, וילהלמינה סוקול, בלו סמיון פיינרו); התייחסות לסיפורי עם ואגדות או מיתולוגיות (איריס קובליו).

*

כאשר מדברים על אמנים רומנים ועל השפעתה של התרבות הרומנית המודרנית מבזיקים בתודעה שני שמות: קונסטנטין ברנקוזי ויוג'ין יונסקו. שניהם חרגו מן המגרש הלאומי והפכו למורי דרך בינלאומיים. רוחם מרחפת ונוכחת גם בתערוכה זו, בעבודותיהם של האמנים בשתי הקבוצות. ברנקוזי, אישיותו, השקפת עולמו ועבודות מפתח שלו - השפיעו על אמנים ישראלים רבים (גם כאלה שאינם ממוצא רומני), החל ביצחק דנציגר, קוסו אלול ודב פייגין וכלה ביעקב דורצ'ין ופיליפ רנצר. דימויי מפתח (כמו הצורה המודולרית של העמוד האינסופי) מהדהדים ומצוטטים בעבודות רבות בתערוכה זו. רוחות המחאה והאבסורד במחזותיו של יונסקו (מהזמרת בעלת הקרחת ועד הקרנפים) מפעפעות אל תוך עבודות בתערוכה – החל בדימויים מטפוריים של התקרנפות, התבהמות, ניכור וחרדה וכלה בסצנות של אבסורד ובהצבות של חפצים נוסטלגיים, יום יומיים, ההופכים למאיימים או למאוימים.

 

*

ברנקוזי ויונסקו הם דוגמה ומופת לאמנים שיצירתם "אוניברסאלית", אך מקורותיה ויסודותיה נטועים בחומרים הבסיסיים ביותר של המקום והזמן שבהם פעלו.

שלושת האירועים הללו המחישו לי כיצד קצווי תבל מתקרבים זה אל זה בתוך המרחב האמנותי. כאשר מדובר ביצירות אמנות או אומנות אישית, ייחודית לזמן ולמקום כלשהו, אין זה משנה אם אתה בדווי, אורוגוואיי, רומני, פולני או ישראלי – בסופו של דבר, בתת ההכרה שלך או בחושים מחודדים תזהה בה משהו שיזכיר לך את הבית שלך, גם אם מקורו בבית של האחר. הפסיכולוג האמריקאי קרל רוג'רס ניסח זאת כך: "האישי ביותר הוא הכללי ביותר".