קול כפול ומכופל

על עבודותיהן של דפנה נסים ונטע אלקיים

התערוכה חלוצה של דפנה נסים ונטע אלקיים איננה צירוף של שתי תערוכות יחיד, אלא מעשה מרכבה, שזירה מרתקת של שתי אמניות שחברו להציג את עבודותיהן יחדיו, והן מהדהדות האחת את רעותה בתכנים, בצורות ובאמצעים שונים. למען האמת, שימשתי כ"שדכן" שלהן. לאחר שהבחנתי בקווים משותפים בעבודותיהן ובסממנים משותפים בביוגרפיות שלהן, הפגשתי ביניהן והצעתי להן לעבוד במשותף על התערוכה. אוצר הוא על פי רוב שדכן של עבודות אמנות. לפעמים - שדכן של אמנים (אמניות).

דפנה נסים היא אמנית רב תחומית, היוצרת בציור ורישום, צילום מבוים ומטופל, מיצבים, וידיאו ורקמה. גם נטע אלקיים היא אמנית רב תחומית, הפועלת בשדות אחדים בה בעת – ציור ריאליסטי, צילום מבוים, מיצגים ומופעי רחוב, מיצבים, וידיאו, רישום, רקמה וכתיבה.

דפנה נסים ונטע אלקיים פועלות בשדה האמנות מתוך מודעות לאמניות שעסקו ועוסקות בנושאי מגדר, פוליטיקה של זהויות ומיעוטים, באוטוביוגרפיות - כחומרי גלם ליצירתן. מבין האמניות הבולטות שיצירתן מהדהדת בעבודותיהן של נסים ואלקיים אזכיר את אנה מנדייטה (Ana Mendieta, 1948–1985), פרידה קאלו (Frida Kahlo, 1907 –1954), אנט מסאז'ה (Annette Messager, 1943 - ), סינדי שרמן(Cindy Sherman, 1954 - ) , שירין נשאט (Shirin Neshat, 1957 - ), יוכבד ויינפלד והילה לולו לין.

בדומה להן, גוף עבודותיהן של נסים ואלקיים בוחן - או מטשטש - את הגבולות שבין החיים האישיים לבין הייצוגים האמנותיים שלהם. הביוגרפיות של האמניות ואורח חייהן הם מגרש משחקים ושדה פוליטי-אמנותי, שאינם זקוקים להצהרות בכדי להיות כאלה. שתיהן נזהרות ומתרחקות מכל שיוך מתייג, שיקטלג אותן כ"אמניות-נשים", "אמניות-גוף", "אמניות יהודיות", "אמניות ישראליות" וכדומה. עם זאת, השכבות הללו מופנמות בלב יצירתן של נסים ואלקיים, בבחינת המובן מאליו.

דפנה ונטע נולדו למשפחות שכולות. משפחת נסים שכלה את דודהּ של דפנה, אחיו של אביה, שנהרג במהלך שירותו הצבאי בשנות החמישים של המאה העשרים. סבתהּ של נטע אלקיים שכלה את שני בניה: הראשון נפל בגיל 30, בשנת 1973, במלחמת יום הכיפורים והותיר אישה ושני ילדים. השני נהרג בגיל 19, בשנת 1982, במהלך שירותו הצבאי והותיר אלבום עם תצלומי בר-המצווה שלו. נוכחות המוות, חרדת המוות וצל השכול מלווים את עבודותיהן של שתי האמניות.

אלקיים: "סבתא שלי היתה עבורי כל מה שמייצג את 'תרבות המלחמות' ואת השכול על חללי צה"ל: אזכרות, בתי עלמין, טקסי-זיכרון מסוגננים, מוזיאונים צבאיים וכלי מלחמה כפסלים בכיכרות. חוויתי את השכול דרך סבתא, שעלתה ממרוקו, חיה בתוך עולם משלה ומנהלת קשר תמידי עם אלוהים. הייתי ממוגנטת אל מה שראיתי. סבתא משפיעה עלי בתפר שבין תמימות וחוכמה, גלות ולאומיות. אני ואמנותי נמצאים בתווך."

בעבודות אחדות של אלקיים קיימים טשטוש והטמעה של גוף-נפש: אשת-חיִל, רחם לחייל, רחם של חייל, חייל-סבתא, גבר-אישה. גוף בתוך גוף. החי על המת: רחם לייצור חיילים וחבל טבור שנקשר כעניבת חנק על צוואר של חייל בשעה שאישה-אם רוכבת על גבו; גברים-בנים שנבלעים בקרביהן של נשים, משתינים שתן מוזהב ודם אל תוך פיותיהן או מקיאים חוטי זהב[1]; קבוצות/דבוקות של חיילים חיים-מתים וקבוצות/דבוקות של חלוצות חולצות-שד; אישה עירומה נאבקת בחייל ונועצת סכין בגבו. אמהות ומהות הציונות – הקונפליקט המתמשך בין האם השולחת את בנה למוות ומבכה את מותו ללא עת. בציור שאינו מוצג בתערוכה נטע אלקיים מציירת את דמותה כנערת בר-מצווה תמימה מעיירת פיתוח, מכוסה בוילון התחרה של עזרת הנשים במקום בטלית. הטשטוש המגדרי הזה איננו דוגמה נוספת לדיון פילוסופי-פוליטי במיניות נזילה קווירית. הוא מחווה או אקט של הזדהות, הפנמה או התרסה על אובדן בן המשפחה שנותר "צעיר לנצח" עם פני-תום ילדותיים מונצחים באלבום בר-המצווה.

אוכל ותרבות-האוכל משמשים את נסים ואלקיים ככלי ביטוי וכאמצעי מחאה והתרסה הן כלפי דימוי האם כמזינה ומאכילה את ילדיה והן כלפי הדרישה ל"פרו ורבו". פירות וירקות, או לחם - הופכים לחלק מפאלטת היצירה של נסים.

המשפט "פרו ורבו ומלאו את הארץ" מופיע בניסוח חזותי בוטה בשני תצלומי צבע גדולי מידות המתעדים מיצג של אלקיים, האוחזת בידיה עשרות דגים קפואים. הדגים – המופיעים גם בסרטי ההנפשה של אלקיים כשהם נקשרים לדימויים פאליים-ארוטיים[2] כמו גם למאכלי-שבת מסורתיים – הם התגלמות "וישרצו" בעבור האמנית.

השימוש העשיר והמגוון שנסים ואלקיים עושות בעבודותיהן בטכניקות של רקמה ותפירה מסיט את "מלאכות היד הנשיות" למחוזות של מאבקים אלימים, דיקור, קעקוע אלים, השחתה וחבלה במזון או בגוף האישה. זהו גם כלי רב עוצמה להעברת מסרים של תסכול או הדחקה, הרחוקים מעידון או מתרבות הפנאי.

נטע אלקיים יצרה מיצב של אובייקטים שונים, המוצבים על רקע קיר צבוע באפור: רישום עיפרון של פני ילדים ספק מוארים ספק נגועים במחלת עור[3]; 10 רקמות מלבניות ואליפטיות עם רישומי-קו רקומים של חיילים וחלוצות. הרקמות מתוחות על גבי טבעות-רקימה (Embroidery hoops) המשמשות גם כמסגרות התוחמות-כולאות את העבודות; המילה "יהודיה" בערבית רקומה בחוט ירקרק על בד אדום, מזכירה את הדגל המרוקאי או פרוכת; כלי מטבח מרוקאי הפכו לפסלי רדי-מייד-מטופלים, כמו ארוטיים: שני מכסים של טאג'ין (סיר בישול מנחושת) הפכו למגיני שדיים ומתקן להרחת בשמים הפך לרדי-מייד-מטופל המסמל רחם חסינת כדורים.  בנוסף, לוּפְּ של ארבעה סרטי הנפשה משולבים במסכי פלזמה התלויים על "הכותל המערבי" הפרטי של אלקיים כחלק מאבני החומה של תודעתה המסויטת. בתודעה זו ניתן למצוא תערובת של ארוטיקה ואסתטיקה, שכול וציונות, הגירה ועקירה, חיילים רוקדים המאבדים את ראשיהם דמויי הבלון וחלוצות חולצות שד, מתאבדות ומקוננות. בארבעת סרטי ההנפשה האילמים והקצרים (אני וחייל, אני וסכין, רקדנים ושלוש מתאבדות) יוצרת נטע אלקיים דימויים סוריאליסטיים הזויים, שצירופיהם מצמיתים את הצופה. הם עשויים בטכניקה ובסגנון שמקורות השראתם המודעת הם סרטיו של האמן היהודי-דרום אפריקאי ויליאם קנטרידג' WilliamKentridge, 1955 - )). קנטרידג' עוסק בתודעת האפרטהייד בארצו. אלקיים עוסקת בתודעה הפרטית והמשפחתית של מי ששילמו פעמיים את המחיר הנורא מכול: הקרבת הבנים על מזבח המולדת. רמזים לפענוח המיצב שלה ניתן למצוא בטקסט אישי שכתבה אלקיים, "אסתטיקה של פרנויה", שבו היא קושרת את האסתטיקה הטהורה של החוויה שחוותה כילדה - גילוי הגוף הנשי – עם הפולחן הפרטי-דתי של סבתהּ ("אני ביצית שהייתה ליקום"); את השכול האישי של הסבתא והשכול הלאומי-הטקסי המנוכר; את ההזיות לנוכח המציאות הפרנואידית ("הם נראים בגיל שבו הם מתו, והם שקופים ועבירים. סבתא נרגשת ומתקרבת והם עוברים דרכה ואחר כך, אחד דרך השני וסבתא מחבקת את רוחם השובבה, הם רוקדים. הם נראים כמו חלקיקי אטום שסבתא היא הגרעין שלהם והם סובבים אותה [...] הם הופכים לגוש אחד, נשמה אחת, דמות אחת: 'סבתא-חייל'. [...] כולם עמדו יחד צמודים על מרצפות המוות, מאוחדים כפרודות".

בציור בשם הבכור, 2006, ציירה נטע אלקיים את עצמה ניצבת לפני קיר במטבח הבית. צבעי הציור ואופיו מזכירים תצלום שחור לבן ישן ודהוי. הם מתקשרים הן לדמות סבתה והן לדמות הבן-חייל שנהרג. נטע אלקיים כמו נכנסת לנעלי שניהם, מזדהה עימם, הופכת לכפיל, לזיכרון-החי שלהם או להד המהדהד אותם.

בתערוכה חלוצה מציגה דפנה נסים שתי עבודות וידיאו, שעירה לנצח (2011) ו-מצוחצחת (2011), ושלוש סדרות של תצלומים מבוימים ומעובדים במחשב: סדרת הצעה ליופי (2010-2011), סדרת ללא כותרת (2011) וסדרת SketchBook (ספר סקיצות) (2011).

בסדרה הצעה ליופי נראות פניה של נסים כשהן מטופלות בתוכנת פוטו-שופ, כפניו של יצור היברידי בעל מיניות קווירית, נזילה. בכל תצלום האמנית על רקע נוף אחר (קיבוץ כרמים, ירושלים, נתיבות, באר שבע וכו') במה שנראה כמו תצלומים ממגזין אופנה או תצלומי סטילס של סרט קולנוע. בכל התצלומים בסדרה קיים ניגוד מטריד בין אופיים האסתטי והמראֶה המגזיני הנוצץ שלהם לבין ה'פונקטום'[4] מעורר הדחייה והאימה – השיער על הפנים או על הגוף הנשי. הדיוקנאות בתצלומים של נסים שייכים ל"אזור הדמדומים" - נשים שעירות, קופי-אדם, חייזרים או טראנס-ג'נדרים. ברובד הבסיסי ביותר של הדחייה קיים הקישור אל ימי-בראשית פראיים, שבהם מזוהה שעירוּת עם מיניוּת משולחת רסן. התרבות המערבית העכשווית מזהה חריגה זו ומתייגת אותה כ"פורעת תרבות". מִשטוּר הגוף הנשי מוליד את התעשייה הענפה של תלישה ומריטה של השיער "המיותר" והפיכתה ל"בובת פורצלן" חלקה ומתמסרת. ההצעה ליופי חותרת תחת הדימויים הצפויים ומציעה אסתטיקה-של-קבלה של מרכיבי הבְּזוּת [5](abjection) והעוֹדְפוּת של הגוף, ברוח הטקסטים של ג'וליה קריסטבה.    

גם בסדרה ללא כותרת נסים מצולמת בתנוחות המתכתבות עם תצלומי אופנה ופרסום, כשהמראֶה המלוטש והזוהר מופר ומופרע: לתוך חלקי גוף שונים רקומות מילים ושזורים חרוזים. תפירת המילים לתוך העור מטילה בו מום, מחבלת ביופיו, "מסמנת" את האישה ו"מכתימה" אותה, בדומה לקעקוע מספר על זרוע אסיר. המילים המקודדות – קפה/לחם, לילדים, כביסה, קניות, 8:30 וכדומה – רומזות על המטלות המוטלות על כתפיה של נסים - אֵם/אמנית המנסה להצליח ולשרוד בשתי המשרות התובעניות הללו.

הסדרה השלישית, SketchBook, מורכבת מתצלומים של מזון המזכירים ספרי בישול ומתכונים. גם כאן המראה המלוטש והזוהר משובש: המאכלים מתגלים כמצע, או חומר גלם, לעבודת אמנות. חוטי תפירה הופכים אותם לרישום תלת ממדי מתועד, למתווה בספר הסקיצות של נסים. שולחן האוכל במטבחה הופך תחת ידיה למשטח לקולאז'ים. המציאות האחת חודרת אל האחרת לסירוגין, בפעילויות סיזיפיות המתקיימות במסגרות זמן קצוב ושאול. נסים: "כמי שגדלה במשפחה עם תרבות של אוכל עירקי ותימני, השחתת אוכל הוא מעשה שלא ייעשה. ליצור רישום באמצעות חוט על אוכל זה טאבו. גם לילדיי היה קושי עצום לקבל את הפרת הסדר הזאת. מבחינתם, אמא צריכה להכין אוכל, לא להשחיתו בכדי ליצור אמנות".

בעבודת וידיאו בשם שעירה לנצח (2011) משוחחת דפנה נסים עם בני משפחתה על יחסם ותגובותיהם לשיעור-היתר של גופה. תגובותיהם השונות חושפות את דעותיהם, אמונותיהם ומנהגיהם המסורתיים ביחס לשיער כחלק מן הגוף ולשיער כ"אובייקט נֶפֶל" שנשר או הוסר מן הגוף; מודל היופי הנשי; פריון ותשוקה על פי המזרח, אתוס האמהות ומערכות יחסים בתוך המשפחה. ביטויים כמו "לעשות שחי וגבות" מתקשרים למושגים חִפְצוּן האדם ובְּזוּת. הם צפים ועולים בשיחות בלי לקרוא להם בשמם. דפנה נסים מופיעה בסרט הווידיאו כשגבה למצלמה, מקשיבה למי שיושב מולה. ניתן לדמיין את מראה פניה במציאות. לדבריה, בשיחותיה היא "מדגישה את החירות הפרטית שלי כאישה שעירה, שלא מיישרת קו לפי המוסכמות החברתיות". באחת השיחות, חברתה הקרובה, בעצמה אישה שעירה, נוטלת לעצמה את החירות להסתובב עם שיערות על הגוף והפנים ללא מריטה. בשיחה עם בן זוגה של נסים הוא מפגין אהבה וקבלה. עבודת הווידיאו מנהלת דו שיח עם הסדרה הצעה ליופי. אולם בשונה ממנה, קיים בו טשטוש מכוון המקשה על הצופה לדעת מה "תיעודי" ומה לא. שם העבודה, שעירה לנצח, מאזכר ומשבש את הביטוי "צעירה לנצח" ורומז גם על "שעירה לעזאזל". הוא מעורר את החשש אודות נידוי, אובדן וחיי בדידות של מי שתהיה קורבן שיעור-יתר בגופה.

בעבודת הווידיאו מצוחצחת (2011) בטנה של נסים מכוסה במשחת נעליים שחורה וציפורני ידיה צבועות בלָאק אדום. לאורך סרט הווידיאו היא מתופפת על בטנה לצלילי דרבוקה. הסרט מתחיל בבטן מושחרת שהולכת ומתנקה וברגע שהבטן נקייה היא שוב מושחרת וחוזר חלילה. פס הקול של המוזיקה המזרחית קושר בין עור הבטן ועור הדרבוקה. גם בעבודה זו גופה של האישה מושחת ומחופצן. השם מצוחצחת רומז על צחצוח עור הנעליים אך גם נקשר לביטוי Polished Women , "נשים מצוחצחות" – מוצלחות ומצליחות. אולם, בסרט, "הצלחתה" של האישה הוא בהיותה שק חבטות/ כלי הקשה.

נטע אלקיים מסיימת את הטקסט במשפטים פתוחים: "מה קטל את חיי הילדים, מה גמר את חיי האמהות, מה שיבש את חיי האחים, מה אכזריים הם האויבים, מה חלש הוא קיומנו השולי..."

ואין מה להוסיף כי אחרי המילים נותר רק ריח אבק השריפה ושקט ארוך ומעיק, שבו חיילים-מתים נעים סחור סחור בסחרחרת, ללא פס קול, כמו יהודֵי "נע נע" שמבקשים אוויר וממשיכים לעבור: "אני יהודי נע נע/ אתמול הגעתי מחר אלך/ לא תתפסו אותי יוצק יסודות,/ שורשי זיכרון כמו זנבי הגדוע./ נע נע סובב סובב/ לא נטוע לא מרחף/ לא אשאר להזדקן באנשים/ והאנשים לא יזקינו בי/ הנה סתיו אחד, אביב/ וכבר מחניק/ תנו לעבור/ צריך אוויר."[6]

העיסוק במגדרן, ביופיין, בגופן, בתודעתן הנשיות, ובאופני הקבלה שלהן בחברה משמש את דפנה נסים ונטע אלקיים בעבודותיהן. שתיהן משמשות כבמאיות וכדוגמניות בעבודותיהן ושתיהן "משחקות" עם זהויותיהן האמיתיות והבדויות-מחופשות. זו איננה "מסיבת תחפושות" פמיניסטית ברוח תצלומיה של סינדי שרמן אלא כלי נוסף, אמנותי, לשיקוף ותגובה על המציאות: חיים בתא משפחתי המורכב מאמא ושני ילדים (דפנה נסים) או חיים המושפעים מאיתותי השעון הביולוגי והסביבה הקרובה (נטע אלקיים). 

פרופ' חיים מאור, אוצר התערוכה