אמנות הזיכרון, ירושת החפצים, עבודת הרִיק

מחשבות מקדימות לתערוכה סובנירים

 

א. אמנות הזיכרון

 

אדם טובל עוגיית מדלן בתוך כוס התה שלו והטעם שלה מפעיל בתוכו לא רק את מיצי הקיבה אלא גם את מאגר זיכרונותיו: הזיכרון הופך למין סרט, לזרם תודעה, לזרימת זיכרונות ללא שליטה.

 

כך מתחיל מסע הזיכרונות של מרסל פרוסט בספרו המונומנטלי בעקבות הזמן האבוד.

 

ניתן להמשיל את הזיכרון האנושי למים – ברצותם הם שוטפים ומציפים את התודעה וברצותם הם מחלחלים פנימה, נדחקים-מודחקים אל הלא מודע.

משם, מתוך החצר האחורית של התודעה הם יכולים להטריד כמו סיוט מתמשך החוזר על עצמו, כתקליט שבור, כ'עניין לא גמור'.

 

אינני חוקר זיכרון ואינני מתיימר להציג ממצאים מדעיים בנושא.

אולם, אני יודע שהאמנויות השונות (ובתוכן האמנויות החזותיות) עוסקות בזיכרון גם במופעיו ובייצוגיו הלא מדעיים. אמנים, כדוגמת האמנים המשתתפים בתערוכה סובנירים, שואלים את עצמם: כיצד ניתן להקפיא ולשמר זיכרון? כיצד ניתן לשחזר זיכרון? כיצד ניתן להנציח זיכרון? כיצד ניתן לייצג באופן חזותי או באופן מילולי את מופעי-הזיכרון המורכבים מחושים אחדים או מחוש אחד בולט – חזותי, צלילי, ריחני, מגע? כיצד מציגים זיכרון מושלם באמצעות מִקטע או באמצעות אלמנט המעורר ומקשר אותו (למשל, 'חפץ טעון' או 'נוף-מקום')?

 

בכדי לתאר את הזיכרון עלינו לזכור שהזיכרון יכול להיות אישי (My story) ויכול להיות זיכרון היסטורי (History) זה שאנחנו נוהגים לכנות זיכרון קולקטיבי (All story) אך למעשה הוא זיכרון דומיננטישל קבוצת עִלית/שלטונית המכתיבה ומנסחת אותו.

 כך או אחרת, כיום, הזיכרון וסיפור-הזיכרון מתגלה במחקרים עכשוויים שונים כסיפור גמיש ומשתנה.

 

הזיכרון נזיל וגמיש כאשר אנחנו חיים מחדש את הזיכרון (שלנו) ומעניקים לו מאפיינים של תיקון – תיקוני צבע וצורה, התחלה, אמצע או סוף; אנחנו עוסקים בייפוי הזיכרון (נוסטלגיה) ואפילו בהמצאת הזיכרון – זיכרונות בדויים ותחליפי זיכרון. בסרטי מדע-בדיוני אנו ערים לעיסוק הגובר במחיקת זיכרונות, בהשתלת זיכרונות ובהתערבות בזיכרונות של בני אדם או אנדרואידים – רובוטים אנושיים.

 

בכל מקרה, הזיכרון קשור לעבר, למה שהיה ואיננו עוד (אם כי בסרטי מדע בדיוני כבר עוסקים בזיכרון מן העתיד). אם הזיכרון קשור למה שהיה ואיננו עוד, הדרך היחידה שלנו להחיות את העבר, "להחיות את המתים" היא לזכור אותם. השכחה, מות הזיכרון, היא המוות האמיתי. לא די ב-"אני זוכר משמע אני קיים" אלא "אני זוכר משמע אני מקיים (חיים של אחרים)". באחד משיריו בספר פתוח סגור פתוח, 1999, שאל המשורר יהודה עמיחי "ומי יזכור את הזוכרים":

 

                "גם דור הזוכרים הולך ומת,/ חציו בשיבה טובה, חציו בשיבה רעה,/   

                ומי יזכור את הזוכרים?"

 

וישנם גם 'זיכרונות יד-שנייה' כאלה אשר עוברים כ'תורה שבעל פה', כהעברה בין-דורית ממי שחווה את החוויה, שחי את האירוע, אל אדם אחר – בן, חבר, יורש, אשר הופך בתורו ל'נושא הלפיד' של הסיפור, לאוחז בסיבי הזיכרון.

 

מה הם אותם סיבי זיכרון ומה חשיבותם, במסע הפתלתל אחורנית בעקבי הזמן?

 

סיבי הזיכרון הם סוג של מדיום מנטאלי. הם קושרים, מצליבים ומכליבים בין עולם המתים ועולם החיים, בין החיים 'כאן ועכשיו' לבין אלה שחיו 'אז ושם'.

 

מטבעם, סיבי הזיכרון משתרגים ומסתבכים בסיבות ובנסיבות הרחוקות, שהטביעו את חותמם הגנטי בנו, בכל אלה אשר אוחזים בצדם האחד, ומנסים להסיר את המסכים המפרידים בינינו לבין השרידים והעקבות שנותרו מן האובדן, ההעדר וההריסות של כל מה שאיננו. על פי רצוננו, ניתן לשזור ולפרום את סיבי-הזיכרון הללו, או לאחוז בהם וללכת בעקבותיהם לעבר המקור, אל קצה הכאב או העונג.

 כמו חוט אריאדנה, סיבי הזיכרון מובילים אל השדים, הרוחות או המפלצות, בכדי להתייצב לעומתם ולחסלם, בכדי לגבור על הפחד המתמיד-מטריד של הרוחות, אשר נעות-ונדות ואינן נותנות מנוח לחיים. או, לחילופין, הם מובילים אל מחוז התענוגות, אל גן העדן האבוד השמור, דחוק ומודחק, בשבילים המפותלים של המוח.

 

סיבי הזיכרון מאפשרים לנו לחדור עמוק אל תוך הקופסאות-השחורות של תודעתנו, להביט במכמני התיבות-האבודות של משפחותינו, להאיר אותן, לחדד את שטושטש, או דהה או נמחק, לחלץ מתוכן תצלומים, חפצים, מלים וסיפורי-בדים ולצאת לחופשי מן המבוך-הנפשי.

 

סיבי הזיכרון הם אותם חוטים דקים, גמישים ומתמוססים אשר יכול לסייע בניתוח, באיחוי ובריפוי של המחוזות בם שולטים כוחות הקריעה, המחיקה וההדחקה.

המשורר אבא קובנר, יליד וילנה, תאר בפואמות שלו את העולם בו חי כתמונה של מילים שנקראה לגזרים. גזריה נערמים לתל חורבות, לגל אשפה, ולא יוכלו לחזור ולהיות תמונה. תמונת העולם הזו, הקרועה, היא ה"סיפור" שלו, הנרטיב המפורק שנעקד כיצחק בהר המוריה ואפילו סיפורו (של הקורבן) אינו יכול להימסר בשלמותו. בשורות מתוך שיר ב"חופה במדבר" (ס"ב), הוא כתב:

         "[...] אינני יודע כיצד ומי/ היד שקטפה בדם קר/ את ספורִי / (בסבך)/
         (בסבך)/ קירות האבן בוכים בלילה בקול תנים/ את ספורך / את יחידך /אשר אהבת" 

המחשבות הללו צפו ועלו מתוכי בשעה שקראתי מִספר ספרי זיכרונות ובמיוחד את ספרו של אמנון שמוש [סופר ומשורר ישראלי, יליד חאלב שבסוריה] ממוארים: כי מעבר באת ואל עבר תשוב [2007, הוצאת "אביב", תל אביב].

 

מדוע לקרוא לפרקי זיכרונות 'ממוארים'? האם משום שהם חייבים להיות מוארים, ערים להיותם אלומת אור אשר מגיחה מן העבר, מאירה את חשכת השכחה? או, אולי, ה-ממואר הלטיני הוא בעצם מילת קוד של סופרים ואמנים, בכדי להערים על הקוראים או הצופים הסבורים כי זיכרונותיהם המופלאים של הסופרים/האמנים הם אמיתות היסטוריות?

 

הרהרתי בקורים העדינים שהיוצרים טווים סביב רגעים או סביב פרקי זמן משמעותיים בחייהם או בחיי אחרים בכדי ללכוד אותם (ואותנו), בדומה לקורי העכביש המרפדים את משכנו האחרון של הקורבן.

 

בשפה העברית ה-זיכרון הוא ממין זכר, הוא נועץ את זכרותו בנקודת זמן, חודר לתוכה בכדי לדלות ממנה את הרגעים האבודים הנשכחים. ה-שכחה היא נקבה ונִקבתה משולה לנתיב נהר הלֶתֶה, נהר השכחה.

 

באנגלית ה- RE-MEMBER רומז על איחוד מחדש של איברים, על איחוי הזיכרון מתוך הקרעים. איחוי שתמיד איננו מושלם. 

מחשבה זו מנוסחת כהלכה בספרו של אמנון שמוש שהוזכר קודם לכן. הוא כתב: "אולי לא בדיוק כך היו הדברים, אבל כך אני זוכר אותם" (עמ' 13) "ככל שהזיכרון הקצר נחלש עם הגיל, כך עולים וגואים הזיכרונות הישנים" (עמ' 32) "כל אחד זוכר דברים אחרים, או זוכר אותם הדברים אחרת" (עמ' 43) "הזיכרון – פעם מנפה, פעם מיפה ופעם מחפה. תמיד אישי, ייחודי וסובייקטיבי; כמו טביעת-אצבע של הנפש" (עמ' 48). במקום אחר הוא ציין: "הגבול שבין זיכרונות-לכאורה לבין זיכרונות של ממש מימי הילדות המוקדמת אינו ברור. הראשונים הם אלה שסופרו לך שוב ושוב, עד שנתקבעו בזיכרונך כאילו אתה חווית גם זכרת אותם. השפעתם עליך אינה נופלת מן האמיתיים." (עמ' 79)

 

מתוך הדברים הללו, אני יכול לומר כי הזיכרונות משולים ל-תת הכרה נפתחת כמו מניפה.זהו משפט המבוסס על שורה מתוך שיר של המשוררת הישראלית יונה וולך. הוא רומז על דבר והיפוכו. מה שהודחק ואופסן נפתח אט אט וצף אל התודעה ואל היצירה. אבל, כמו המניפה הנפתחת, הוא מכסה ומסתיר את הפנים שמאחור וכך יוצא שפתיחת האחד היא הסתרת השני.

 יש לכך סיבות רבות אבל הבולטת שבהן היא, לדעתי, הסיבה האמנותית.    

 

באחת מעבודותיה של הציירת מיכל נאמן, אשר מוצגת בתערוכה סובנירים, היא פרקה את המילה ציור (PAINTING) לשתי מילים  (PAIN-TING). בכך היא קשרה את הציור ל-כאב. הציור נובע או מגיב על פצע, סריטה או צלקת. הצִיר של הציור הוא הביטוי של כאב כלשהו,PAIN PAINTING .

 

גם הסופר עמוס עוז אמר פעם כי "כל סיפור מתחיל בפצע".

 אמנות שעוסקת ב"פצע" היא אמנות ביוגרפית. הביוגרפיה האישית של הסופר או האמן "מטופלת". "העבודה" האמנותית שלו "משחררת". המסע האמנותי שלו לאורך יצירתו עוסק במשא הנפשי, במעמסה הרגשית-תודעתית שעל גבו "אולם", אם להמשיך את דברי הסופר עמוס עוז, "אוטוביוגרפיה איננה וידוי".

 

"אוטוביוגרפיה איננה וידוי" - בורחס כתב על כך כי ניתן לכתוב "נולדתי בשנה זו וזו וקרה לי כך וכך" וניתן לכתוב "היה היה מלך ולו שני בנים". בשני המקרים זה היינו אך. בין אם האמן משמיע את "הקול האישי" שלו ב"גוף ראשון יחיד" שנשמע קרוב ומוכר ובין אם הוא מרחיק את עדותו במקום ובזמן והיא נשמעת רחוקה וזרה, בשני המקרים מדובר באריזה, אריזה אמנותית מקושטת ומטופחת שמסתירה באמצעיה, אולי, את האמת ההיסטורית אבל חושפת ומעשירה את האמת האמנותית. זו שמיועדת לגעת בקורא או בצופה.

 

במילים אחרות: כשם ש"מיטב השיר - כזבו", כך גם יצירת אמנות שתכניה ביוגרפיים מחוייבת ליצירה יותר מאשר לביוגרפיה. המניפולציות האמנותיות, המסכים, ההסוואות וההסתרות הן לחם חוקה של היצירה.

 

מה המסקנה מכל זה? סיפור טוב קודם לסיפור אמיתי. גם בממוארים!

                                     

"העבר הוא הארכיאולוגיה והמיתולוגיה של המחר", אמרה לי פעם הסופרת נאוה סמל שברומן צחוק של עכברוש בחנה את זיכרון השואה בעתיד הרחוק של שנת 2099 שבו איש מאיתנו לא יחיה. "אולי ההיסטוריה היא מין סיפור, או שיר, קובץ אגדות שבני האדם מספרים לעצמם בלילות. והסיפורים והאגדות והשירים הללו לוכדים בתוכם את האמת, בצופן שרק מעטים ירצו בעתיד לפענח.", נכתב בספר.

אצל אמנים ויוצרים העבר הוא אתר חפירות רב גילויים, או שדה בור שלכאורה ניתן לחרוש בו ולחשוף את מכמניו התת קרקעיים. באמצעות פעולת הבחישה והתיבול האמנותי, הם הופכים למיתוסים של מחר.  

 

ב. ירושת החפצים

 

סובניר הוא מתנה או מזכרת נאה ממקום או מאירוע מסוים ששומרים בכדי להיזכר באמצעותו בחוויה או בהתנסות מן העבר. אולם הסובניר יכול גם לשמש כמפתח הפותח ומפצח ירושה או נטל מן העבר ואשר לעתים כמוהו כפצצה מתקתקת או תיבת פנדורה. יש גם ששריד-עבר זה מעיד על ירושת-עבר שקיומה ידוע אך פתרונה עלום, כמו כתב חידה שגם אם איננה מפוענחת – היא נוכחת.

מתוך הקשר זה, הסובניר קיים:

א.     כדימוי מנטאלי – כזיכרון של מראה, טעם, ריח או קול מן העבר, שצף ועולה דהוי, מטושטש, מסונן או מיופה, או חד, מושחז, כואב ומטריד.

ב.      כאובייקט ממשי - תצלום, מכתב, חפץ שלם או חלקי, המתפקד כקמע, רֵלִיק (relic), חפץ מקודש או כשריד.

 

לעיתים הסובניר קשור באופן ישיר ומיידי לזיכרון אישי או לזיכרון היסטורי מודחק או מושתק. לעיתים סובניר הוא גלגולו המעוות או המשופץ של זיכרון אישי/ היסטורי זה. במצבו זה יש לסובניר חיים חדשים. הוא מייצר נרטיב שזיקתו ל'מקור' יכולה להיות רחוקה ומעורפלת ועם זאת עזה ומטלטלת.

 

             "שלוש המילים המשונות ביותר

 

             כשאני הוגָה את המִלה עתיד

             ההברה הראשונה כבר נהפכת לעבר.

 

             כשאני הוגה את המלה דממה

             אני הורסת אותה.

 

             כשאני הוגה את המלה מאום

             אני יוצרת דבר-מה, ששום אין לא יכיל."

 

              ויסלבה שימבורסקה, מתוך רגע (2002) בתוך בשבח החלומות,

              הוצאת קשב לשירה, 2004, מפולנית: רפי וייכרט, עמ' 144]

 

בשיר נפלא זה של ויסלבה שימבורסקה היא מנסחת באופן מדויק ותמציתי את המתח המתבקש במפגש עם שלושת המילים עתיד, דממה ו-מאום – מילות מפתח בזיקה שבין הסובנירים, הזיכרונות והיצירות האמנותיות. יצירות שדנות ומטפלות בעבר מודחק ובאופן רישומו בהווה ובעתיד. היצירות עוסקות בחיטוט בתוך המאום ובתוך הדממה שעבר מודחק זה הותיר. באמצעות קיומן (של היצירות) הן הופכות אותו לנוכח, משמיע קול, ממלא מרחב, מעניק משמעות.

 

ג. עבודת הרִיק

 

עבודות האמנים בתערוכת סובנירים מציגות הווה שגורר בעל כורחו את שרידיו הלא מפוענחים והלא פתורים עד תום של העבר האישי-משפחתי או הלאומי-קולקטיבי. עבודותיהם נוטלות את דממת האלם ואת חשכת ההדחקה. הן דומות לקצהו של קרחון מפשיר שטומן בחובו סודות מוקפאים שנחשפים לאור. בכך הן הופכות את זיכרון האין לדבר מה משמעותי נוכח – לאובייקט של אמנות הזיכרון, לסובניר של סובנירים.

 

אמנותם הופכת את ירושת ה-כאב ל-דימוי משמעותי. מילות (או דימויי) הקינה האישית מצטטות קינות קנוניות, תבניות אסתטיות, בכדי לומר את שעל לוח-לבך באמצעות 'גיוס' מילים (או דימויים-סובנירים) מן העבר. המשוררת הישראלית לאה פילובסקי כתבה על כך שיר תמציתי ומדויק. ארבע שורותיו הן כביכול הגדרה ארס-פואטית למילה אמנות אך – למעשה – הן מצביעות על הקשר הזה בין עבר לבין הווה, בין כאב אישי לבין צער קולקטיבי-קנוני:

                    

                                   "אמנות זה

                                   לצעוק אבשלום, אבשלום

                                   כשמת יקירנו

                                   ששמו בכלל רָנִי, או שַי."

 

                                   לאה פילובסקי, הליקון, המיטב – שירה ישראלית,

                                         גיליון 71, חורף 2006

 

העבר איננו טבולה רסה. בין אם נרצה ובין אם לא נרצה, רוחות הרפאים שלו מערימות מכשולים בפני מי שמנסה למוחקו, לנקותו, להלבינו.

 

סובנירים הם חפצים של זיכרון. חפֶצֵי זיכרונות אנחנו ולכן כשהזיכרונות עלומים או מחוקים אנחנו בוחרים לייצרם יש מאין, יש מתוך האש שבתוכם הם נשרפו.

 

מי שנתן או מי שהנחיל או מי שהוריש את הסובניר, הנחיל גם זיכרון (מודע, מודחק, מושתק, אילם, עלום) שאת עומק משמעויותיו ואת רוחב הקשריו יגלה (או לא יגלה) היורש בסמוך או זמן רב אחרי שהסובניר יינתן לו. מה שראשיתו כמילה בשפה זרה; כשבר ניגון; כמִספר מקועקע על זרוע קשישה; כקרע עיתון מצהיב; כתצלום שדהה או כחפץ מאובק אשר אופסן או נזרק לבּוֹיְדֶם או למרתף, סופו שיוּמר ויתורגם לשפת האמנות, ליצירת אמנות שמעידה על הדובר בהווה הרבה יותר משהיא מעידה על דוברי העבר (או על שותקיו).

 

השימוש במילים בוידם ומרתף כמו גם על המילים עליית גג או מחסן בהקשר לסובנירים קושר אותם למחוזות ההצפנה וההסתרה, למקומות במרחב הביתי שנועדו למה שאין מדברים אודותיו במשפחה או במרחב ובשיח הציבורי. כמו היפיפייה הנרדמת אשר ממתינה לנשיקה הגואלת אותה משֵנת הנצח שלה, כך גם הסובנירים ממתינים לשעת גאולתם מן המרחבים המוצפנים של הבית, משאול התחתיות של המרתף או מן התא הסודי העליון שמעל לתקרת הבית או מתחת לגג.  חפצים שהם סודות. חפצים שהם תולדות. חפצים שהוטבעו בסטיגמה של 'חסרי תועלת' או 'מסוכנים לצפייה ושימוש' מצפים לשימוש חוזר או לשימוש אחר.

 

בספרה של הסופרת הצרפתית לידיה פלם (Lydia Flem), איך רוקנתי את בית הוריי [2007, הוצאת "רסלינג", תל אביב, תרגום מצרפתית: קרן שמש], היא תארה את החפצים שירשה מהוריה ואת תחושותיה בשעה שמיינה, שמרה או השליכה אותם מן הבית, זמן מה לאחר מות ההורים. היא התקשתה להתמודד עם פעולת הריקון שנקשרה בעיניה, אסוציאטיבית, ל"פעולת הפיכתו של כלי קיבול, של מקום, לריק [...] לגירוש" (עמ' 23)או לפעילות חושפנית כיוון ש"לרוקן משמעו גם להתרוקן ממחשבה: להיחשף, להתמסר, לגלות את פניך" (עמ' 25). "לכל חפץ, כל רהיט, כל בגד, כל נייר, היו רק ארבעה ייעודים, כמו שושנת הרוחות בהצטלבות הדרכים: לשמור, למסור, למכור או לזרוק" (עמ' 38).

 

"החפצים חיים כמה פעמים. האם לאחר שמעבירים אותם לבעלים חדשים, הם שומרים על אילו שהם עקבות מן הקיום הקודם שלהם? לדמיין אותם במקום אחר, בידיים אחרות, לצורך שימושים שמתווספים לאלה שהכירו קודם לכן, לא מותירים אותם אדישים" (עמ' 101) "גם החפצים הופכים ליתומים. הם זקוקים להורים מאמצים, לחברים חדשים, לבעלים שיהיו בלעדיים וקנאים להחריד, שיטפלו בהם היטב. החפצים סובלים כשהם חסרי שימוש, נטושים, בטלים ממעש"(עמ' 110). לידיה פלם הבחינה כי "עבודת האבל" באמצעות ודרך החפצים היא גם "טקס מעבר, מטמורפוזה[שבה] המת התמקם בתוכנו [...] המוות שייך לחיים, החיים כוללים את המוות" (עמ' 124-125).

 

גם האמנים בתערוכת סובנירים, פולנים כישראלים, מעבדים מחדש חפצים, מילים, מנגינות, תצלומים וכדומה שירשו או שרכשו. זהו עיבוד מנטאלי שאיננו בהכרח עיבוד האבל והאובדן אלא עיבוד אמנותי שבוחן, מנתח ומגיב לשורה של 'עניינים לא פתורים' שקשורים לזהות, לתרבות, למולדת, למורשת, לטריטוריה מוכחשת וננטשת, להיסטוריה משותפת, לאידיאולוגיות עקרות ואידיאולוגיות הרסניות, לזיכרון ולשכחה אישיים-משפחתיים ולזיכרון ולשכחה היסטוריים. כל אחד מן האמנים – בדרכו, בסגנונו ולשיטתו – נוטל את הסובניר שלו ומתרגם אותו לאובייקט אמנותי בעל חיים חדשים ומשמעותיים, שאמירותיו הרפלקטיביות ישירות, בוטות וחושפניות או עקיפות, מוסוות ומוסתרות.

 

לא ניתן לסיים טקסט מהורהר זה, שעניינו אמנות הזיכרון, ירושת החפצים ועבודת הרִיק, בלי להזכיר את השואה, 'החור השחור' שלתוכו נשאבו –  בדרך זו או אחרת – גם האסוציאציות של חלק מן האמנים הישראלים והפולנים. בדיאלוג המתקיים בין העבודות שבתערוכה ישנו גם ביטוי, רצון או תקווה, לדיבור 'נקי', ניטראלי, שאין בו קישור פאבלובי בין 'פולין' לבין 'שואה'; שאין בו את כובד המשא של העבר על ההווה. נועה צדקה, אחת האמניות הישראליות שנעה בחייה ובאמנותה על הציר ורשה – תל אביב, כותבת על כך בקטלוג התערוכה סובנירים:

 

                   "בבקשה אפשרpolska  בלי מיד שואה

                    בבקשה אפשר "פולין" בלי שואה מיד

                    בלי מיד שואה

                    קצת הפסקה

                    משואה"

 

האם זה הכרחי? האם זה אפשרי? אינני יודע. ימים יגידו!

________________________________________________________________________________

האמנים המשתתפים: כז'ישטוף מ' בדנארסקי, דורותה ביאלס, בילו בליך, מירוסלב בלקה, שוקה גלוטמן, יאיר גרבוז, פני הס יסעור, ארתור ז'ימייבסקי, רפל יקובוביץ', מאיה כהן לוי, שרה כץ, יפעת לייסט, חיים מאור, דבורה מורג, מיכל נאמן, ידוויגה סאוויצקה, אלכסנדרה פוליסייביץ', אנה פלוטניצקה, אינגה פונר-קוקוס, נועה צדקה, סופיה קוליק, אנה קוניק, יואנה רייקובסקה, אסנת שטיינברגר