"ניצוצות", "קליפות" ומה שביניהם

הערות פתיחה לתערוכה

מיסטי-כאן:  דימויי קבלה, מיסטיקה ורוחניות באמנות העכשווית בישראל

 

א. המיסטיקה נודדת בין הגדרות

 

כל הגדרה באשר-היא מציבה גבולות, תוחמת גדרות, בין מה שנכלל בתוך התחום, השדה הסמנטי של המושג, לבין מה שאינו נכלל בו. אולם, כאשר בוחנים את ההגדרות השונות והמגוונות של המושג 'מיסטיקה'[1] מתברר כי מהותו של הביטוי כוללת את מרכיבי הטשטוש, הנדידה והחצייה של הגבולות או המסתם של עולמות/ תודעות זו אל תוך זו. 'חיבור', 'עיבור' ו'אחדות' בין מרכיבים שונים שב'עולמות העליונים' וב'עולמות התחתונים' הולמים מיסטיקה יותר מכל 'פירוד' ו'ריבוי' כלשהו.

 

ובכל זאת, מתוך ההגדרות השונות של המושגים 'מיסטיקה' ו'חוויה מיסטית' ניתן לחלץ מספר תכונות: א. חוויה שאין להביעה במילים: מצב שדומה יותר להרגשה מלמחשבה. ב. איכות נואיטית: תחושה של התגלות של ידיעה מעמיקה והארה[2]. ג. ארעיות: מצב מיסטי הוא זמני, קצר וחולף. ד. פאסיביות: בסיטואציה מיסטית משתתק כוח הרצון ו'כוח נעלה' משתלט על החווה אותה.[3]

 

ב. המיסטיקה חובקת עולמות

בשל אופייה המורכב והרחב המיסטיקה נושקת וקשורה אל:

פילוסופיה – בהיותה תחום של אידיאות. בדרכה שלה, היא משקיפה על היקום ומשקפת השקפת עולם קיומית שמנסה לענות על השאלות הבסיסיות: מי אנחנו? מנין באנו? לאן אנו הולכים?

תיאולוגיה – בהיותה תחום של אמונה והמקור הסודי והמוצפן של הדתות הממוסדות והלא ממוסדות.

פסיכולוגיה – בהיותה תחום של הנפש האנושית, על האור והצל שבה.

סוציולוגיה ואנתרופולוגיה – בשל ההשלכות החברתיות, התנהגותיות ופולחניות-פולקלוריות שלה.

פוליטיקה – בשל ההשלכות הפוליטיות שלה בארץ ובעולם.

המיסטיקה מעוררת פחד ויראה בשל הסודי והמסתורי שבה ובשל הקשר שלה להיבטים "שימושיים" ו"מעשיים" שלה, שמזוהים או נקשרים לשאמאניזם, לכישוף ולמאגיה ("שחורה" או "לבנה").

על כל אלה יש להוסיף את העובדה שהמיסטיקה כאמנות מציבה בפני אמנים חזותיים קושי ממשי: כיצד מנסחים ייצוגים חזותיים למה שהוא, מיסודו, תחום שעניינו הנסתר, הפנימי והבלתי נגלה. ואם זאת, אם לצטט את הטקסט בעבודת הניאון משנות השבעים של האמן האמריקאי ברוס נאומן, "האמן האמיתי עוזר לעולם בחשיפה של אמיתות מיסטיות".

 

ג. תיקון, ריקון וריקבון

 

התבוננות במתרחש בשדה הרוחניות והמיסטיציזם העכשווי מלמד על המעבר מעמדה מסורתית מתבדלת, מסתגרת ואליטיסטית לעמדה פוסט-מודרנית, משתפת, פתוחה ופופולרית/פופוליסטית. את השוני הזה ניתן לאפיין תרבותית באמצעות ההשוואה הבאה:

אליטיזם: רוחניות (אותנטית? פנימית?) אשר נובעת, שופעת ושואפת אל הקטנת/ביטול ה'אני' האישי, צניעות, אחריות ומעורבות בחיים האמיתיים של העולם, צניעות-הליכות באורחות החיים, אי רדיפה אחר אופנות, נתינה מן העצמי לזולת (אלטרואיזם), שיח אינטימי של אדם עם עצמו/קונו. מודל אפשרי: ל"ו הצדיקים הנסתרים שעליהם עומד העולם או המקובלים ה'קלאסיים'.

פופולריזם: רוחניות (מזויפת? חיצונית?) אשר נובעת, שופעת ושואפת אל נהנתנות אישית ("החיים היפים"), פיתוח ה'אני' האישי, הכרה וחשיבות עצמית, חוסר אחריות ציבורית, אסקיפיזם, צרכנות מתמשכת, התחברות לאופנות ולטרנדים, רצון להשתייך ל'שבט' או לקבוצת השותפים לה, לקיחה ואהבה עצמית, מענה לריקנות וניכור, טיפוח הנפש והגוף והנאתם. מודל אפשרי: הזמרת מאדונה.

אחד המאפיינים התרבותיים של "הרוחניות החדשה" הוא ההשטחה והפיכת המיסטיקה למותג ולמוצר עובר לסוחר, אשר מופץ באמצעים שיווקיים-צרכניים. לכן, בעיני, יאה להשוותו אל הביטוי "חרושת התרבות" שטבעו הוגי הדעות של אסכולת פרנקפורט, בבואם להבדיל בין 'אמנות גבוהה', אליטיסטית, לבין 'אמנות נמוכה', פופולרית.

בדומה להם, ברצוני לטעון כי אם "חרושת התרבות" פירושה השטחת התרבות, הרי "חרושת הרוחניות" היא הנמכת הרוחניות. בשתיהן, הצורך האנושי לנעלה ולנשגב הופכים לצריכה מסחרית. אם הרוחניות היא צורך/חיפוש אנושי אחר הנעלה, הנשגב, הנסתר והטרנסנדנטלי שבקיומו, הרי "חרושת הרוחניות" הופכת את החיפושים ואת הצרכים הללו לצריכה שמנצלת את החסך האנושי ברוחניות בעידן של חילוניות ושל ניכור ומתרגמת אותם לצריכה (מוצרי צריכה, חוויות צריכה, "זמן איכות" קצר, אינטנסיבי ואינסטנטי), שאיננה נותנת מענה אמיתי, מתמשך, אלא מענה שקרי-חיצוני, זמני "עד העונג הבא" ועד המוצר/הטרנד הבא.

מסתבר ש"רוחניות בגרוש" נמכרת במחירים גבוהים. זוהי רוחניות-המונים ממוסחרת, צרכנית, נהנתנית המציעה את עצמה כ"שופינג רוחני", או כ"ספיריטואל-קיטש" ומשווקת את עצמה בחללים ממשיים או וירטואליים (אתרי אינטרנט), אשר מציעים לפונים אליה "סופרמרקט ספיריטואליסטי", התבשמות בזוהר ה"זוהר" עם כוכבי זוהר הוליוודיים או מקומיים. בנוסף, ניתן לשוטט ולחבור אל פרויקט "מהות החיים", "פורטל מיסטיקה", "קופידון רוחניות", "אתר האהבה", "קברי צדיקים", "שיחות עם אלוהים", פסטיבלים, עיצוב-פְּנים ברוח הפנג-שואי, רגיעה עם מוסיקת העולם מבית "מיסטיקלי" ועוד ועוד[4]. ל"חרושת הרוחניות" יש ניחוח דומה לזה של תת-תרבויות נוספות, "תרבות המועדונים" ו"תרבות הסמים", אשר עושות שימוש ב"ביטויים מעוררים" כמו מוסיקת טראנס או סם אקסטזי. האם המיסטיקה הפכה לסוג של "אופיום להמונים"?

במילים אחרות, ב"חרושת התרבות" וב"חרושת הרוחניות" יש שימוש ב"כלים" של "התרבות" או "הרוחניות". ה"כלים" הללו פתייניים, חיצוניים, ראוותניים (ספקטאקליים) – לעיתים – יותר מן הכלים המקוריים שבשמם ובמראיתם הם פועלים/מתחפשים. אבל ה"כלים" הללו הם "כלים ריקים", כלים שאיבדו את הילתם/קדושתם, כלים ללא "ניצוצות". אם הרוחני האמיתי/האותנטי מדבר על הניצוץ האלוהי ועל צלם אלוהים, "חרושת הרוחניות" מסתפקת ב"צֶלֶם", באריזה, והופכת את הניצוץ לזיקוקי-דינור של הספקטאקל, הטקס, הפולחן והמופע. כך "חברת הראווה" מנכסת לתוכה את הרוחניות תוך ביטול מימדי העומק והפנימיות (שחודרים אל מעמקי הנפש האנושית/היקומית) ותוך "שבירת הכלים". ה"תיקוּן" מתגלה כ"רִיקוּן", שמתמלא זמנית מחדש, שוב ושוב, במופעים העונתיים של פסטיבלי הרוח. "תרבות השאנטי" היא ניסיון לרדוף ולכלוא את רוח הרפאים של הרוחניות, אך בסופו של דבר, אנחנו נשארים בדרך כלל עם החומר – הטקסים, הנרות, השירים והפסאדה החומרית והריקה מתוכן רוחני.

 

המיסטיקנים הרצינים הוחלפו במיסטיקנים הצינים, אשר משתמשים "באמצעים של הרחקה אירונית (מרכאות וכדומה)", בכדי לא להסגיר את "הפחד הבסיסי שללא אמצעים אלה האמונה תהייה ישירה ומיידית", כפי שטוען סלבוי ז'יז'ק.[5] הוא מוסיף וכותב כי "בימינו כבר אין אנו "מאמינים באמת", אנחנו פשוט מקיימים (כמה) טקסים ומנהגים דתיים כחלק מן הכבוד כלפי "סגנון החיים" של הקהילה שאליה אנו משתייכים [...] "אני לא באמת מאמין בזה, זה בסך הכול חלק מהתרבות שלי" – למעשה דומה שזהו הסגנון הרווח של האמונה המוכחשת/מוסטת האופיינית לזמננו. [...] "תרבות" היא השם לכל אותם דברים שאנו מקיימים מבלי שבאמת נאמין בהם, מבלי ש"ניקח אותם ברצינות".".[6]

 

ד. "תנו לפֵיוֹת לחיות!"

 

לאור ההערות הקודמות, מובן כי נושא התערוכה שלנו – מיסטיקה – הוא נושא קשה, רגיש וטעון במלכודות ובמוקשים רבים, אשר מרחיקים אוצרים מלהתקרב אליו ולטפל בו. אף על פי כן ולמרות הכול, במסגרת הניסיונית והנועזת של קורס אוצרות במחלקה לאמנויות באוניברסיטת בן גוריון בנגב, החלטנו להתמודד עם האתגר ולהיכנס אל הפרד"ס.[7]

 

התערוכה מיסטי-כאן: דימויי קבלה, מיסטיקה ורוחניות באמנות העכשווית בישראל מנסה בדרכה שלה לחלץ כמה דוגמאות אופייניות לזרם המתגבר של העיסוק הרב-גוני בדימויים וב'חומרים מיסטיים' באמנות הנוצרת כאן ועכשיו. מסתבר כי, אמנים עכשוויים רבים משלבים בעבודותיהם דימויים חזותיים מגוונים של אֵלים ואֵלות, מלאכים ופֵיוֹת, שֵדים ורוּחוֹת, חיזרים, אילן ספירות, אותיות ומספרים מתוך קמעות ולחשים, דימויי רפאים, ייצוגים אנרגטיים ותופעות על-טבעיות, פרה-פסיכולוגיות.

 

אין זו תופעה ניאו-רומנטית גורפת ורק חלק מן האמנים המשתתפים בתערוכה מצהירים בריש גלי על אורח חיים/ תודעה/ מעורבות או השקפת עולם מיסטית.

אמנים אחרים נוקטים בשתי אסטרטגיות בולטות: הם מתבוננים ובוחנים תופעות, אירועים ופסטיבלים המוגדרים כ'רוחניים' ומתעדים אותם (בעיקר בצילום ובוידיאו), בדומה לצלמים המתעדים אורחות חיים שבטיים מגוונים ברחבי העולם במסגרת תצפית (אנתרופולוגית, סוציולוגית, פסיכולוגית) של מדעי החברה. קבוצה אחרת מתבוננת ומבקרת את הזִילוּת והזִיוּף ב'חרושת הרוחניות' וכלי הביטוי שלה הם הציניות, האירוניה וכפל-המשמעות הביקורתי.