רְקָמוֹת

רקמה וקליגרפיה באמנות העכשווית בישראל

 

בתערוכה קבוצתית זו של אמנים עכשוויים בישראל - נשים וגברים, יהודים/יהודיות וערבים/ערביות – מוצגות עבודות אמנות המנהלות דיאלוגים. דו-שיח ערני ומשמעותי מתקיים בין המטען התרבותי האישי של כל אחד מהאמנים והאמניות המשתתפים בתערוכה לבין דימויים ומוטיבים נפוצים של רקמה ואריגה פלסטינית, שמלות או מקטעים של בדים, כתב ערבי ואראבסק[1] המתבססים בעיקר על המורשת של אוּמנוּת הנשים הפלסטיניות, הבדוויות והדרוזיות. זהו דו-שיח תרבותי בעל זרימה דו-סיטרית: אמנים ערבים ויהודים משוחחים בו עם תרבותם שלהם ועם תרבותם של "האחרים". יש להדגיש, ברוח כתביהם של אדוארד סעיד וממשיכיו, כי מושג "האחר" הוא דו-כיווני. בעבור כל אחד מהצדדים, מערבי כמזרחי, הצד השני הוא "האחר". בשני הצדדים נוצרות תחושות ותפיסות המקבעות את בן-התרבות השונה כ"אחר". יש לזכור, התפיסה בדבר הצורך לפייס את האחר, שהודר ממנעמי הציוויליזציה באמצעות אפליה מתקנת, גם היא תפיסה מערבית פטרונית.

 

לצד העבודות העכשוויות, העשויות באמצעים מגוונים: ציור, רישום, צילום, פיסול, קרמיקה, אריגה, רקימה ומיצב - מוצגים פריטי לבוש ועבודות אומנות מן המורשת הפלסטינית מקומית. אלה הם תוצרי עבודותן של נשים שזהותן אינה ידועה, מן האוספים של חאלד מָחָרִיק וחאדר ואשח.

 

כידוע, בשתי המסורות, היהודית והמוסלמית, קיים איסור הלכתי לעשיית פסל וכל תמונה. איסור דתי זה האיץ פיתוחן של אמנויות הקליגרפיה, בעברית ובערבית. גם רקמה של דימויים מסוגננים נולדה: צמחים, בעלי חיים ומבנים גיאומטריים-מופשטים. יתרה מזאת. מראשית המאה העשרים עסקו אומנים מוסלמים ויהודים ביצירה אומנותית דומה לזו של עמיתיהם במערב. בכך הבליטו את הפער ההלכתי בין האיסור ההלכתי ובין מציאות החיים. 

 

בשני העשורים האחרונים זוכה "הקול הערבי" לחשיפה הולכת וגוברת בשדות-האמנות בישראל ובעולם. חשיפה זו קשורה, ללא ספק, לשיח הפוסטמודרני העירני ביחס ל"אחר" בכלל ול"אחר" המוסלמי והפלסטיני בפרט. הרקע הוא מאבקי הכוח והשליטה על שוק הנפט העולמי; ההגירה ההמונית של מוסלמים לאירופה; הטרור האיסלמי-פונדמנטליסטי; הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

 

בשנתיים האחרונות אנו עדים למספר רב של תערוכות יחיד, תערוכות קבוצתיות ותערוכות נושא, במוזיאונים ובגלריות בעולם, בהן מוצגת אמנות מוסלמית ופלסטינית עכשווית.

 

התערוכה רקמות משתלבת בשיח זה, אך מתרכזת בהבט מסוים, שמשמעויותיו רחבות מן העיסוק בדקורציה ובאורנמנטיקה. לדעתנו, השימוש במרכיבים ובדימויים אלה הוא אמצעי לעיסוק בזהות המורכבת של כלל אזרחי ישראל ובתוכם גם של הערבים- פלסטינים

אזרחי ישראל. עבודות האמנות בתערוכה זו מאפשרות לנו לבחון שאלות הנוגעות ליחסם של האמנים, גברים כנשים, אל:
א. המסורתי והחדש (הכללי או האישי);
ב. אמנות ומלאכה;

ג. מזרח ומערב;
ד. המקבל והשולל, או המבקר והמוחה;
ה. הגלוי והמוצפן (האופן שבו המסרים מוצפנים או נאמרים בשפות שונות, כפולות, תוך התגברות על איסורים דתיים, חברתיים, פוליטיים או מגדריים); ו. התרבותי והבין-תרבותי/רב-תרבותי (האופן שבו העבודות העכשוויות "מדברות" בשפות מקומיות או "מתניידות" בין שתי תרבויות ויותר).

 

התערוכה יוצרת רבי-שיח כפולים ומכופלים באמצעות מפגש מרתק בין העבודות המסורתיות לבין העבודות העכשוויות וכן בין העבודות העכשוויות השונות של האמנים והאמניות מן התרבויות השונות. המפגש חושף הבדלים מהותיים, הקיימים בין המסורתי לעכשווי; בין היהודי לבין המוסלמי, הנוצרי, הבדווי או הדרוזי; בין הגברי לנשי; בין אמני העיר ואמני הכפר; אמני הצפון ואמני הדרום; אמנים שלמדו אמנות במוסדות יהודיים ("בצלאל", "המדרשה", אוניברסיטת חיפה או אוניברסיטת תל אביב) לבין אמנים שלמדו באופן עצמאי, אצל אמנים-מורים פרטיים, או בחו"ל. מגוון הקולות השונים הללו יוצר מארג עשיר, שכוחו בשונותו.

 

התערוכה מתחקה אחר הבחירה של משתתפי התערוכה בדימויים ובמוטיבים מסוימים, ומנסה להאיר את הפן האישי הכרוך בכך. למשל: עבודות המבכות את אובדן כוחה ותלישותה של התרבות הנשית המסורתית, או מתקוממות כנגדם; עבודות המתריסות על חוסר הידע והיעדר יכולת השימור של מסורת זו בידי נשים בהווה, בעידן של התבטלות תרבותית מקומית והליכה אחר ההגמוניה התרבותית המערבית-גלובלית[2]; עבודות המבטאות חוויות של עקירה, פליטות, מעבר והגירה מתרבות אחת לאחרת; עבודות המבטאות חוויות של אפליה מגדרית, חברתית, דתית או פוליטית; עבודות המנכסות מוטיבים מקומיים או מוטיבים בין לאומיים שונים מתוך מאגרי התודעה הכלל-תרבותית (אינטרנט, ספרות מקצועית) בכדי להטות אותם להקשרים חדשים; עבודות המקיימות דיאלוג רב-תרבותי, רב-ערוצי ודו-כיווני, מתוך אמפתיה, אינטגרציה ודו-קיום עם "האחר".

 

 

 

סימני רקמות ורקמות מסומנות

 

השורש ר.ק.מ. (בעברית) מכיל, בין היתר, את המילים רִקְמָה, רְקִימוֹת, רְקָמוֹת, נִרְקַם, מִרְקָם והִתְרַקְּמוּת. המילים הללו נושאות את עצמן אל ארבעה הקשרים עיקריים: מלאכת יד (תפירת צורות וקישוטים בחוטים צבעוניים על גבי בד או מצע אחר, בתוספת חומרים נוספים, חרוזים או אבנים טובות), תכנון (מחשבה ותכנון של תוכנית או מזימה), מערך מורכב או מארג (חברתי, תרבותי, לשוני) וגוף (קבוצת תאים בגוף החי או בצומח בעלי מוצא משותף ומבנה זהה, הממלאים בגוף תפקיד מסוים)[3]. רוב המשמעויות הללו קיימות גם במילה המקבילה בערבית למילה 'רקמות' – אַנְסִיגָ'ה (ביחיד, רִקמה – נָאסִיג').

 

התערוכה רקמות נעה בין הבטים אלה (מלאכת מחשבת, תכנון, מארג וגוף) ומכילה אותם

בתוכה. תנועה, תנודה ותהודה הן מילות מפתח בתערוכה. הן כלי ביטוי מטפורי לזהות האמנים ולעבודותיהם. האמנים יונקים את חומריהם ממקורות של זיכרון (משפחתי, היסטורי, תרבותי או דתי) אך מניעים ומניידים אותם למחוזות חדשים ואישיים. העבודות מהדהדות את מקורותיהן מתוך הידיעה כי "לפתח חטאת רובץ": השקיעה ב"ים השכחה" או ההתבטלות העצמית מוחקת ומשמידת זהויות ייחודיות וזכרונות מקומיים ואישיים. לחילופין, אמנים מפנימים את השימוש העכשווי בביוגרפיה האישית שלהם, כמרכיב לגיטימי המהדהד אג'נדה פוליטית כזו או אחרת. 

 

התנועה והתנודה אכן מאפיינות את הביוגרפיה של האמנים המציגים בתערוכה ואת אופיה של  יצירתם האמנותית, מיקומה ומושגיה. כמעט לכולם יש מאחוריהם ביוגרפיה ו /או זהות כפולה, שנוצרה עקב הגירה, נדודים או עקירה ממקום אחד למשנהו, בין מרצון ובין מכורח (מאירופה, אמריקה, או ארצות ערב לישראל; מישובים בהם נולדו וגדלו לישובים עכשוויים המשמשים כתחליפי-בית-זמניים). התנודה מתאפיינת גם בדימויים ובחומרים עצמם: דיאלוג, שילוב או עימות בין דימויים וחומרים מזרחיים ומערביים; דימויים וחומרים מסורתיים-עממיים ומודרניים; דימויים וחומרים הקשורים לאמנות שימושית, או מזוהים עמה (ריהוט, ביגוד, אדריכלות) או הקשורים לקליגרפיה, למתמטיקה ולמדע; דימויים וחומרים טבעיים, מעובדים וממוחזרים. על כולם שוֹרָה הידיעה שעולם הדימויים/המושגים הזה הוא נזיל, גמיש, "מעוגל" ונייד דָיוֹ בכדי להכיל אותם במחיצה אחת, תוך שילוב טכניקות ומקורות.

 

מרכיבי היסוד של שפת הרקמה או האריגה (רקמת צלבים, תבניות יסוד מעולם הצומח או החי או דימויים גיאומטריים מופשטים, גלים, ספירלות וכדומה) נמצאים בתרבויות שונות בכל קצות תבל. אמנם, אלה מרכיבים ארכיטיפיים-בסיסיים-אוניברסליים, שלא תמיד ניתן לזהות או לאתר את מוצאם המקורי, הראשוני. אולם, כאשר אנו בוחנים אותם במופעיהם המקומיים-הישראליים, הם מתויקים כ"מוטיבים מזרחיים" .

בדרך כלל, הדימויים הללו נתפסים כדקורציה לשמה, דהיינו עיטור שמטרתו לענג את העין. אולם זו טעות האופיינית למי שאינם מודעים להבט התקשורתי והסמלי שלהם, להיותם סימני זיהוי וזהות בעלי מסרים מוצפנים המתפענחים ליודעי ח"ן.

 

מבט עכשווי על פריטי המורשת המסורתיים יזהה את מגוון הסיבות והמטרות לייצורן.

 

מן ההבט השימושי המיידי - הם נוצרו כחפצי בית, או כפריטי לבוש לצורכי כְּסוּת והגנה מפני חום או קור; לצורך הסתרת איברים מוצנעים מפני עיניים חמדניות ולא רצויות; כאמצעי של יופי מגונדר וקישוט מפתה.

 

אולם, לצד מטרות וסיבות אלה, משמשים הבגדים וחפצי הבית, מאז ומעולם, ככלי תקשורת: כשלט, כתמרור, או כלוח מידע. הם מצביעים, מסמנים ומעידים על זהותה של הלובשת אותם, הנושאת אותם. סוגי הבדים, איכותם וצבעם; מבנה הדגמים ומורכבותם; מיקום הדגמים וגודלם – אלה ואחרים אינם רק בגדר דימויים ודגמים מופשטים ודקורטיביים, אלא הם משמשים כסימנים מורכבים וייחודיים, סימנים משמעותיים מרובדים – גלויים ומוצפנים – של מידע חזותי, צורני, צבעוני וחומרי. אשה אשר עוטה על גופה שמלה, רעלה, מטפחת, כובע וכדומה, מסמנת ומכריזה באמצעותם על נוכחותה, נשיותה, זהותה, מעמדה החברתי, מצבה המשפחתי, אמצעיה הכלכליים, אמונתה ודתה, שִיוּכה המשפחתי/ השִבטי ומקום מגוריה.

 

האמנים המשתתפים בתערוכה מודעים לרב ממדיוּת זו ועושים שימוש חדש בסימנים אלה, בכדי להניף באמצעותם דגלים או נִסים אישיים המעידים על מחשבותיהם, תחושותיהם, רגשותיהם, מצוקותיהם, תגובותיהם ואמירותיהם על הזמן והמקום, כאן ועכשיו. בעבורם, לדימויים הללו יש תפקיד נוסף, חתרני-משהו: להציג את הפן המיוסר, המפוצל, הקרוע של אישיותם/זהותם. זהות מיוסרת זו הופכת את המענג למאיים ואת המוצפן והסמוי לגילויו של המודחק, אשר שב כשהוא שונה ואחר. היפה מתגלה כמסכת הכאב והצער. משפט זה מחייב הבהרה בדבר שְנִיוּת הקיימת, לא אחת: ניתן להתקשט בייסורים בכדי לחזק ולהאדיר את עצמך, כך – כמאמר פזמון נודע – "הייאוש נעשה יותר נוח".

 

כאמור, הדימויים הדקורטיביים נתפסים כאלמנטים צורניים מופשטים חסרי נרטיב. אולם, בתערוכה זו מתברר כי הנרטיב השלם, החלקי או המפורק, מהדהד את עצמו מתחת להסוואות של הקליגרפיה והדקורציה. זהו נרטיב על אודות זהות מסוכסכת ומורכבת; על אודות זיכרון שנלחם על חייו ותודעתו, למען רישומו והנצחתו; על אודות מעמד (בעיקר, נשי) המבקש לזכות בשוויון ובכבוד; על אודות פרט המבקש להעיד על השתייכותו אל הכלל (משפחה, שבט, עם).

 

רוב רובם של האמנים המשתתפים בתערוכה הם פלסטינים אזרחי ישראל. הם מגיבים על חייהם כמיעוט בארץ. האמניות מגיבות על היותן מיעוט בתוך מיעוט בתוך מיעוט: אמנית-אישה בתוך חברה ערבית מסורתית פטריארכאלית.

 

לצדם מציגים אמנים יהודים אחדים, מתוך רבים נוספים שפועלים כיום, אשר השימוש שלהם ברקמה המזרחית או בדימוייה שונה. לכל אחד מהם יש סיבה אישית, מניע, דחף, למעשה זה. (למשל: ארץ מוצאם, האמפתיה שהם חשים ל"אחר", השראה, זיקה לחומרים ולדימויים). הנה, דניאלה מלר ושרה ניסים נחשפו לדימויים אלה בילדותן בתוניס או בעירק ובעבורן זו גרסה דינקותא, חלב תרבותי שהופך למעדני גבינה ביצירתן הבוגרת. לינדה בר-און, ילידת בריטניה הגדולה הפנימה את המזרחיות המנוכסת על ידי חבר העמים הבריטי כחלק מהרב-תרבותיות שלו. כידוע, מורשת זו נכסה ואימצה אל קרבה דימויים אורינטלים, מהודו ועד כוש, בשנותיה הרבות של האימפריה הבריטית. דימויים "בריטים" אלה התגלגלו לפלסטינה בתקופת המנדט הבריטי ואומצו על ידי התושבים המקומיים, יהודים כערבים. זהו גלגל חוזר, זרימת דימויים הדדית, שבה הקבוע-המקומי והזמני-האורח לרגע (נוודים, עולי רגל, כובשים)  מושפע – לטוב או לרע – מן היבוא, הניכוס והאימוץ ההדדי.

 

אילנה רווק, ילידת פולין ותושבת עומר זה שנים רבות, יצרה את סדרת רעלות מתוך התבוננות סקרנית בשכנותיה לאזור המגורים, ומתוך עבודתה ארוכת השנים כמדריכה במוזיאון הנגב, אך גם כתגובה מאוחרת, סובלימטיבית ומוסווית, לחוויותיה האישיות בתקופת השואה. היא גדלה אצל נזירות נוצריות שמלבושיהן כיסו את פניהן, בדומה לרעלות.

 

יש שיטענו כי, ברמה העקרונית ולנוכח הסיטואציה הפוליטית העכשווית, מעשיהם של האמנים היהודים הוא אקט של ניכוס קולוניאליסטי, של עם כובש הגוזל את דימויי הנכבש ותרבותו-זהותו. כך, למשל, טל בן צבי, אשר מאמריה ופעילותה האוצרותית במסגרת גלריה הגר ביפו-תל אביב עמדו לנגד עינינו, ציינה בפנינו כי "יש הבדל עצום בשימוש בדימוי תרבותי שנטוע בתרבות, בנוף הביוגראפי הלשוני, לבין שימוש בדימוי מתרבות אחרת, בין אם זה קליגרפיה סינית, נוף יפני או ערבסקות ורקמה פלסטינית. השימוש בדימויים מתרבות אחרת בדרך כלל נתפס כמחווה קולוניאלית, כמשיכה לאקזוטיות, ללא הבנה כיצד הדימוי מתפקד בהקשריו הפנים תרבותיים, ומהי משמעות פעולת הניכוס והצגת הדימוי בהקשרים של תרבות אחרת. [...] רוב האמנים היהודים שעושים שימוש במסורת פלסטינית ברוב המקרים אינם מבינים את המשמעויות הפנים-פלסטיניות של הדימויים בהם הם עוסקים. הם אינם מבינים את מקומה של הקליגרפיה בתרבות האיסלמית והם עושים שימוש ברקמה כ'חומרים' בלבד. באותה מידה זה יכול להיות בד יוטה או תחרה. טשטוש ההבדל באותו 'שימוש מושכל', 'רב תרבות'" הוא בעיה מוסרית - אתית ואמנותית כאחת, המטשטשת את יחסי הכוח והנגישות לתרבות הפלסטינית לדורותיה".[4]

 

נודה על האמת, ממד זה לא חמק מעינינו ולא ניתן להתעלם מנוכחותו במחוזותינו. אולם, אנו מאמינים כי האמנים שבחרנו "באים מאהבה" ומושיטים את ידם/אמנותם אל "האחר" מתוך רצון לקיים דו-שיח, להגיע לציטוטים הדדים ולדו-קיום של שווים, המכבדים זה את זה.

 

בהקשר זה, אין להתעלם מן העובדה שחלק מן האמניות הפלסטיניות רכשו את ההעצמה הנשית שלהן ואת המודעות לכך שמלאכת מחשבת, כמו רקימה, יכולה להיות גם כלי אמנותי, דווקא באמצעות קבוצת נשים פמיניסטיות-מערביות. נשים אלה[5], אשר הקימו "חוגים למדריכות למלאכת יד ולאומנויות" בערערה ובנצרת, הן אלה שהאירו את עיני האמניות הללו לעובדה שהרקימה היא אמצעי שיכול לחרוג מתוך ההגדרה המצמצמת והמזלזלת של ה"מלאכה", כשם שצביעה בצבעי שמן יכולה להיות אמנות או סיוד, בהתאם לאיכות ולכוונות המחבר. 

 

דקורציה ודה-קונסטרוקציה

 

לא כל אורנמנטיקה היא בהכרח דקורציה אלגנטית שמטרתה, לכאורה, לענג את העין ותו לא.

למעשה, אורנמנטיקה במהותה היא סמלית. אצל המוסלמים למשל, היא משמשת כאמצעי סמלי להצגת הסדר וההתפתחות הקוסמית (עקרון דומה לזה שניתן למצוא במנדלות הטיבטיות, ההודיות או האינדיאניות).

 

האורנמנטיקה בתערוכה זו עשויה להתגלות כמטעה ומתעתעת. היא באה לתקן, להשלים, למלא חלל שנפגם. חזותית, היא מתאפיינת בהופעה מיוסרת, קרועה, מפוצלת ומסוכסכת בתוך עצמה. מעין דקורציה של שברים, המאפרת ומסווה את כאב האובדן, את צער הזכרונות ואת הגעגועים והכמיהה לשלמות שאיננה. כמו "הליצן הבוכה", זוהי דקורציה המכסה את הפָנים בשכבת איפור עבה ובקווים של צחוק מלאכותי, שנועדו להסתיר ולהסוות את הדמעות ואת האמת המיוסרת שבִּפְנים. האריג (כיסויו, שכבותיו, שזירתו, קריעתו, איחויו, סיביו וסיבוביו) והמארג הם ממשות ומטפורה לחיבוטי הנפש ולביטויי הגוף. דה-קונסטרוקציה של דקורציה. אולם, "מופע השברים" הוא למעשה מופע של תיקון, כלי לאיחוי, ביטוי לחוזק נפשם של האמנים-הרָפַאִים.

עניין נוסף: העבודות בתערוכה, גם אלה שיופיין ניכר מרחוק, אינן דקורציות מפוארות המתפארות בעושרן ובאושרן (כמו, למשל, דקורציות רוקוקו בארמון ורסאי).

חומריהן הממשיים דלים ומקורותיהן המנטליים והביוגרפיים מיוסרים.

כמו בסיפורו הנודע של הנס כריסטיאן אנדרסן, הברווזון המכוער, חלק מן העבודות המוצגות בתערוכה עשויות מחומרים זולים, פשוטים, ממוחזרים, מכוערים לכאורה. עם זאת מבט בעבודות ממרחק עשוי ליצור אשליה של מרקם עשיר, יוקרתי ונוצץ שלהן. מקרוב מתברר כי "לא כל הנוצץ זהב", וכי הביטוי האמנותי וההקשר החדש של העבודות חשפו מתחת לנוצות המכוערות את הברבור המלכותי. דוגמאות לכך ניתן למצוא ברעלות של אילנה רווק וכן בשטיחי הקיר, האהילים והמלבושים של שרה נסים, שמקורם בחומרים תעשייתיים ממוחזרים, וגם בבגדי הילדים והשמלות של בות'ינה אבו מלחם ובשיבוצי הפורניר של מוחמד סעיד כלש.

 

בעבודות רבות מהווה שכבת האורנמנטיקה מעין צעיף או סורג. הוא נועד להרחיק, או להפריד, בין הצופה למציאות האחרת, שמסתתרת או מתגוננת מפניו. למשל, אצל אחמד כנעאן או פאריד אבו שקרה מסתתרים נופי כפר, או חתולי רחוב, המנסים לשרוד ולהתרבות, כשמעליהם מטוסי קרב או עננים כבדים.

 

מנגד, בעבור בּוּתָ'יְנָה אבו מִלְחִם, כמו גם בעבור הוֹדָא גָ'מָאל או סוֹהֵיר כנאענה, פיסות הבד או מקטעי הרקמות, שהן משלבות או שותלות בתוך עבודותיהן, עיטרו את השמלות של אִמותיהן או סבותיהן. לעיתים הן מציירות או רושמות דגמים מסורתיים, או כותבות בגוף עבודותיהן.

 

לדבריהן, הן עושות זאת מפאת העדר הידע והיכולת לרקום או לארוג אותן. השילוב בין הרקמות הממשיות והרקמות המדומות - המצוירות, הרשומות, המצולמות, הכתובות או המכוירות בחומר - הוא הדיאלוג הבין-נשי והבין-דורי בין נושאות-הידע והמורשת לבין אלה שאיבדו אותם. בעבור האמניות הצעירות, בעלות המודעוּת וההכרה המִגדרית, דגמים אלה הם בבחינת סמלים תלושים המנכיחים את האובדן, ברבדיו האישיים, המשפחתיים, השבטיים, הדתיים והלאומיים כאחד. עבודותיהן השונות הן עיבוד של אבל על אובדן תרבות הנשים הערביות, ומחאה על הידע והעוצמה הנשיים שהיו ואינם. כאשר בות'ינה אבו מלחם נועצת את סיכותיה הדקורטיביות בבגדי ילדים או בשמלות שהיא מכינה, היא כמו נועצת סיכות בבובת וודו באקט שאמאניסטי-כישופי של שינוי המציאות. הפעילות האיטית, הסיזיפית, היא גם פעילות מדיטטיבית, בדומה לתנועת הריקוד החוזרת על עצמה עד כלות החושים אצל המאמין הסופי. אמנם, הסיכות דקורטיביות, אך הן ננעצות בבשר הזכרונות והגעגועים הנכמרים והמדממים.

 

אולם, בניגוד לדברים שנאמרים בשיחות עם האמניות ובנוסף להן, אנו ערים לעובדה כי יש סיבות נוספות למעבר מן הרקימה אל הציור או הצילום: חלק מן האמניות הערביות רכשו את הכשרתן האמנותית אצל מורים, גברים, אשר עודדו אותן לצייר את דגמי הרקמה בצבעי שמן על בד בתום לב ובאמונה בדרכם, או מתוך ידיעה כי בשדה האמנות (הישראלי) אמנות הציור נחשבת לשוות ערך ואמנותית הרבה יותר מן השימוש בחוט ומחט במסגרת אמנות הסיבים. העצות-הצעות הללו נפלו על אוזניים קשובות, כיוון שמעשה הציור גוזל הרבה פחות זמן מעבודת הרקמה.

 

הדיבור (או הצעקה) על אודות אפליה מגדרית, דיכוי או השפלה, מוצא את ביטויו בחלק מן העבודות של האמניות המשתתפות בתערוכה. הן בוחנות מחדש את פריטי הלבוש המסורתיים בכדי להאיר באמצעותם את מר גורלן, או את גורל אמותיהן. הן גם מוחות כנגד אפליה מגדרית זו ובוחנות את הכוח-הנשי מתוך קריאה חדשה של המסורת והקדמה.  (למשל בעבודותיהן של מנל מורקוס, נידאא חורי, אניסה אשקר, פאטמה אבו רומי).

 

כפי שציינתי, האמנים היהודים מתבוננים ברקמות המסורתיות המקומיות מזווית אחרת ומעמדה שונה. רובם נולדו בארצות ניכר ועלו לישראל כילדים, או כבוגרים: שרה נסים נולדה בעירק, דניאלה מלר נולדה בתוניס, אילנה רָוֵוק נולדה בפולין, לינדה בר-און בבריטניה וראובן קדים בארצות הברית. חוויות העקירה, הפליטות, המעבר וההגירה התרבותית הותירו בהם עקבות ומשקעים. השילוב, או הדיאלוג הרב-תרבותי שלהם עם דימויים מקומיים ועם דימויים מעברם או מארצות מוצאם, מקורו – לא אחת – בגילוי החוט המקשר בין החוויות האנושיות/נשיות שלהם לבין חוויותיהם של אנשים נוספים, אחרים, שחוו אף הם חוויות של פליטות ותלישות; של חולשה וגילויים של כוח; של מסורת מול ובתוך חידוש; של קבלה ושל אובדן; של אמפתיה, אינטגרציה ודו-קיום עם "האחר".

 

גם בעבורם, דימויי הרקמה והאריגה המקומית הם מנוף לעיסוק משולב ומורכב בכוח הנשי וביחסיו המורכבים עם מסורת ועם חידוש; באיזון ובסימטריה צורנית-צבעונית וקונספטואלית ובהיפוכן; בשיח העכשווי המבטל את הדיכוטומיה שבין אמנות לבין אומנות והקורא תיגר כנגד עמדות "גבריות" בנושאי מִגדר וחברה.

 

בשל כך, רוב העבודות של האמנים נראות כמעשה טלאים משוכלל, כתצריף מורכב של תרבויות, סגנונות וטכניקות. פעולות הפירוק וההרכבה מחדש, הקריסה והבנייה מחדש, הופכים אצלם לשלם חדש ומשובש. בסופו של דבר, טכניקות ההטלאה והפרימה, הרקמה, האריגה או ההדפס, הן ביטוי מדויק של מעשה-המרכבה היוצר את תצריף זהותם הישראלית.

 

בעבודותיהן של סימה מאיר או עתליה שחר, כמו גם בעבודותיהם של אבנר זינגר וגיא כהן, מציאות (פוליטית) מסוכסכת מייצרת אורנמנטיקה של שיבוש. לעיתים הדימויים מפתים ביופיים הכולל, אך בהתבוננות מעמיקה בפרטים מתגלים האלימות, הכוח והרוע.

 

תוצאות הסכסוך המתמשך מוצאות את אותותיהן בעבודות המספרות את הסיפורים האישיים-משפחתיים של חלק מן האמנים. הם מספרים את סיפורם האישי הטרגי באמצעות המטפחות הדקורטיביות של בני המשפחה שנעקרו מביתם בבירעם (מירוות עיסא) או שנקרעו משאר בני משפחתם החיים במחנות פליטים ברצועת עזה (חאדר ואשח) ודיוקנאות-הזיכרון שלהם מצוירות על גבי יריעות קרועות של עורות עיזים, חבויות/משתלבות בתוך מארגים מסורתיים ושירי געגועים ומחאה של משוררים ערבים, הכתובים בתוך דגמים גיאומטריים בכתב מסולסל. 

 

כאמור, ביסודה משמשת האורנמנטיקה המוסלמית כאמצעי ניסוח חזותי של ידע מתמטי בדבר הסדר הקוסמי-האלוהי. בקרב חלק מן האמנים בתערוכה (למשל: מוחמד סעיד כלש או ראובן קדים) העבודות הן כלי לחיפוש אחר סדר בעולם העכשווי, הכאוטי, וניסוח הצעה חלופית לסדר, ולו בתוך מרחב היצירה.

 

המוצגים בתערוכה זו מאתגרים כל הגדרה נושנה של הביטויים אורנמנטיקה, דקורציה, אלגנציה, מלאכת נשים וקיטש. לדעתנו, אין כל תוקף להגדרות מתנשאות, שצליליהן שוללים כל מגע משמעותי בין עבודות אלה לבין כל אמנות איכותית אחרת, מערבית כמזרחית. נראה לנו כי הגיע הזמן להשתחרר מדעות קדומות או נרכשות ולהריע לאמנות הישראלית בשל העובדה שהיא אמנות שבמהותה היא סלט גדול ועשיר של תרבויות מקומיות ותרבויות שהיגרו אליה, או אומצו על ידה. מבחינתנו, כל חומר וכל מצע הם אמצעים לגיטימיים ואפשריים למעשה האמנות, החל בדם, דבש, שומן של חיות, דיקטים ודיסקטים, וכלה באריגים ואריגות, מארגים ורקימות.