צבעי הצבא: ממדים אחידים למדי הסוואה

הערות פתיחה לתערוכה "אתה תותח!: ייצוגי חיילים באמנות העכשווית בישראל"

 

 

צה"ל הוקם כ"צבא העם" ותפקידו המוצהר היה להיות "צבא ההגנה לישראל"; לא צבא של מקצוענים או שכירי חרב ולא צבא של נבחרים מוכשרים אלא צבא של כולם: סדירים ואנשי מילואים, צעירים ומבוגרים. עם לובש מדים. כמעט כל אזרח, ששירת שנים רבות במילואים, חש כי מדי הזית הם מדיו הייצוגיים במשך 35 ימים בשנה.השירות הצבאי נעשה חלק בלתי נפרד ממרכיבי זהותו, תודעתו וזיכרונותיו האישיים והקולקטיביים של כמעט כל אזרח/גבר ישראלי.

 

אבל שינויים מרחיקי לכת שהתחוללו במציאות הישראלית בעשורים האחרונים השפיעו גם על הצבא – על תפקידיו, הרכבו, דימויו העצמי ותדמיתו הציבורית בארץ ובעולם. מ"צבא העם" המדגיש ומטפח את רוח ההתנדבות ואת תחושת הנטל המשותף על כל האזרחים, צה"ל הפך לצבא שלא כל אזרחי המדינה נושאים בעול השירות בו – גם בשירות סדיר וגם בשירות מילואים – מסיבות דתיות, מצפוניות ופוליטיות. בנוסף על כך, לחלק ממשרתי הקבע צה"ל נעשה "מקום עבודה", בדומה לכל מקום עבודה אחר בחברה כלכלית-מסחרית בשוק האזרחי, והם מתייחסים לשירותם בו תוך עמידה על תנאים סוציאליים-מגזריים ואחרים.

 

לנוכח השינויים הללו, יש תחושה שלצבעי החאקי שאפיינו את הצבא בראשיתו דבקו בשנים האחרונות צבעים שונים (פוליטיים, מגזריים, מקצועיים, תדמיתיים). צבעים אלו הפכו את צבעי המדים האחידים לצבעי הסוואה מגוונים, החושפים טפח ומסתירים טפחיים. המדים הפכו מ"מדים בעם" ל"מדים בע"מ".

 

גם האמנות העכשווית בישראל מתבוננת בדמותם של חיילי צה"ל ומשקפת אותה באופן שונה מזה שאפיין את האמנות "הקאנונית-הגבוהה" ואת האמנות "הפופולארית-הנמוכה" בשנים 1943-1973. תצלומיו ההרואיים של הלמר לרסקי הם דוגמה טיפוסית מובהקת לדימויי החייל בשנות ה-40 למאה ה-20 (הסדרה המפורסמת שלו, חיילים יהודים, 1942-1943, הוצגה בתערוכה "לנשק ולמשק, פני עם וארץ" במוזיאון תל אביב, 1943). גם גופי התצלומים של מיכה ברעם ודוד רובינגר מעידים על המבט השונה על הצבא, שאפיין את האמנים בישראל עד לנקודת השבר של הקונצנזוס הלאומי בתקופת מלחמת יום הכיפורים.¹

 

במבט כולל, אפשר לומר כי באמנות העכשווית בישראל חדלה לשמש "כלי" לייצור דימויים הרואיים מלב הקונצנזוס הלאומי ומתוך הזדהות עם הפעילות הצבאית, מטרותיה ואמצעיה. מאז 1973, ובמיוחד לאחר מלחמת לבנון (1982), אירועי האינתיפאדה הראשונה (1986) ואינתיפאדת אל-אקצה הנוכחית (200-2004) – הצבא כבר אינו "פרה קדושה" ולמלחמות ללא קונצנזוס לאומי גורף יש צליל של "מלחמת יש ברירה". אמנים הפועלים במדיומים שונים (צילום, ציור, פיסול, מיצב, אמנות וידיאו ומחשב) מציעים מגוון של מבטים על חיילים, חיילות ופעילות צבאית-מלחמתית. הצבא אינו מתואר עוד אך ורק כצבא הגנה אלא כצבא המעורב בפינוי מתנחלים, חיסולים ממוקדים של מחבלים, תפקידי שיטור בקרב אוכלוסייה אזרחית פלסטינית וכדומה.

 

התערוכה "אתה תותח!: ייצוגי חיילים באמנות העכשווית בישראל" לא מתיימרת לסרוק ולחבוק את כל הזוויות האפשריות של הנושא. אנו רואים בה מתווה אפשרית לתערוכות מחקר מוזיאליות בעתיד. בגבולות התנאים שלנו, במסגרת תרגיל בקורס אוצרות במחלקה לאמנויות באוניברסיטת בן גוריון בנגב, התערוכה מציעה ארבע הערות על חיילים, תחת כותרות המשנה הבאות: "אמן-שטח", "בובה של חייל", "קולה של אמא" ו"החייל הרגיש והעל-מגדרי".

 

דוד וגוליית במהופך

 שינוי בולט בתפיסת הצבא בעיני החברה הישראלית ובדימוייו אצל אמניה הוא המעבר מדימוי של צבא קטן של עם מותקף ("מעטים מול רבים", "כל העולם נגדנו") לתפיסת העם והצבא כגדולים, חזקים ומטילים את חיתתם על עם אחר. הדימוי הישן, הארכיטיפי, של הצבא הישראלי כדוד העברי המאמין בצדקתו והערמומי באמצעיו מול גוליית הערבי, השתנה גם הוא. מעתה, גוליית המסורבל (צה"ל) ניצב מול דוד הקטן (ילד פלסטיני משליך אבן).

 

דמותו של החייל כמגן על הבית תוך הקרבה עצמית ("אחרי", "הטובים לטייס") התגלגלה לדימויים של חייל-שוטר, קלגס-מדכא ואטום (למשל, בציוריו של דוד ריב או בתצלומיו של מיקי קרצמן בתערוכתם המשותפת "קונטרול" במוזיאון ישראל, ירושלים, 2004, אוצרת: שרית שפירא). דימויי החיילים כ"הבנים שלנו" ו"בחורינו הטובים" השתנה לדימוי של חיילים "מבצעי פקודות", שהם כלי משחק בידי מפעיליהם, רובוטים או בובות מריונטה (למשל בעבודותיו האחרונות של אליהו אריק בוקובזה); ודימויים של חיילים המעדיפים להיות "ראש קטן"/"ראש נצנץ"/"ראש סיכה" או אינדיווידואלים המנותקים מסביבתם כסוג של בריחה לצורכי הישרדות נפשית ("אני והגלשן שלי").

 

השינויים שחלו בשנים האחרונות בדימוי העצמי של הגבר הישראלי משליכים גם הם על ייצוגי החייל. באמנות העכשווית אפשר למצוא ייצוגים חדשים של גבר-חייל רגיש, ייצוגים של הומוסקסואליים במדי צבא ועיסוק גובר ב"על-מימיות" (טרנס-ג'נדריות) במדים. המבט האמנותי על הצבא הישראלי התעשר גם בזווית הייחודית של המבט הנשי על החיילים תוך התייחסות אחרת ושונה מזו של אמנים גברים. זהו "קולה של אמא" – מבט של חיילת (קרבית) או מבטה של חברתו/אשתו/אמו של החייל, הרואה ומרגישה דברים שמבטו של אמן-גבר מחמיץ ומחטיא.

 

התצפית על הצבא הישראלי מבעד לעיניו של ה"אחר" בעבודות של אמנים שונים מפגישה אותנו עם מבטו של הנכבש (פלסטיני) או של המבקר (אירופי, אמריקני), אשר מתבונן בנגלה לנגד עיניו במבט ישיר, בשטח, או במבט עקיף\ באמצעי התקשורת (למשל, תצלומיו של הצלם הפלסטיני חלד זיגרי או תצלומיה של הצלמת ההולנדית רינקה וייקסטרה). בחלק מעבודות האמנות הללו אפשר לחוש בהשפעתם של המסכים המתעתעים ומעוורי המציאות של תקשורת ההמונים ושל תדמיות שקריות ותעמולתיות.

 

אחווה גברית

אמנם גם נשים משרתות בצבא, אבל החוויה הצבאית היתה מאז ומעולם בעירה חוויה גברית, מצ'ואיסטית, המתורגמת למונחים של כוח ואלימות. זוהי חוויה שקשורה להפרשות גוף מוגברות (זיעה, דם, שתן, צואה, זרע) – הן במישור הפיזי והן במישור המילולי (שימוש צבאי בביטויים מעולם הפרשות הגוף ופעילות מינית גברית: "תאכלו אצלי חרא", "זיעה במקום דם", "אני אזיין אתכם").

 

במהלך השירות הצבאי, הנער המתבגר משתנה והופך לגבר מנוסה, למוד אירועים קיצוניים המותירים בו את חותמם. זהו תהליך חניכה ישראלי ייחודי, שבו שלב המעבר הפיזי-גופני וההתנהגותי-תודעתי נצרבים בחותם של אש ומוות, שכול ואובדן של חברים לנשק. לחניכה זו יש קשר לארוטיקת הנעורים ולגיבוש הזהות המינית בזיקתה אל האחווה הגברית, שאפשר לפרשה בכמה אופנים: התגפפות גברית מאצ'ואיסטית של "|אחוות לוחמים" ש"אכלו מאותו מסטינג" ו"קרעו את התחת על אותו ג'בל"; הומופוביה מאצ'ואיסטית; הומוסקסואליות; רגשות אנושיים מורכבים, מלאים ועשירים של המטרוסקסואל, "הגבר החדש" המודע ל"צדדים הנשיים" באישיותו ומטפח אותם.

 

"הרגישות החדשה" של הגבר/החייל הישראלי מתבטאת גם בתיאורים של חייל-סובייקט ספציפי, על מגוון הבעות פניו, רגשותיו ולבטיו. לא עוד "חיילים אלמונים" כבעבר, אלא חייל-אדם בעל מספר אישי, שם ושם משפחה, ששירותו הצבאי הותיר בו "שריטות". אלה הן צלקות פיזיות או נפשיות הנגרמות כתוצאה ממצבים בלתי אפשריים שהחייל נתון בהם, כאשר הוא חש בעימות ובסתירה פנימית בין מוסר (מצפון) ופקודה (מצפן).²

הפקפוקים והלבטים המאפיינים את דמות החייל החדש מתורגמים לדימויים אמביוולנטיים מורכבים: דימויים של "חיילי שוקולד", שלכאורה אינם עמידים במצבי לחץ (ניר הוד, ענבל הופמן); דימויים של "חייל שרוט" (דודו ברקת) או של "מכונת מלחמה", חייל אנונימי, "רובוטריק", שאברי גופו מאובזרים בציוד היי-טק מגוון והוא מופעל על ידי מפקדיו או מנהיגיו כ"כלי שחמט" (דני מכליס, מעיין שטראוס, אופק ורטמן, קרן שפילשר).

 

אמנות המלחמה

השינויים שחלו בדימויי החייל קשורים לעובדה שגם אופי זירת המלחמה השתנה: ממלחמה של צבא כנגד צבא (לאום מול לאום, מדים, שדה קרב בחזית – רחוק מהבית האזרחי, כללי מלחמה ברורים, אמנת ז'נבה) למלחמה של צבא כנגד טרור (אויב ללא מדים, כללי משחק חדשים, חייל מול ילד, לחימה בשטח אזרחי וכנגד אזרחים ברחוב ובבית פרטי). במלחמה בטרור, החזית היא בכל מקום והאויב הוא בלתי נראה ובלתי מזוהה. כאשר "אתרי המלחמה"  הם קווי אוטובוס או בתי קפה וחנויות בקניון, האם גם מאבטחים בכניסה לקניון או שוטרים במחסום דרכים נחשבים ל"חיילים" במלחמתם כנגד מחבלים מוסווים? לסלבוי ז'יז'ק³ יש כמה תשובות מעניינות בנושא.

במלחמות העבר היה לחיילים הלוחמים זה בזה קשר עין ומגע פיזי קרוב ("קרב פנים אל פנים", "קרב מגע", "לראות את הלבן בעיניים של האויב"). כיום, חלק ניכר ממהלכי המלחממה מתבסס על פעילות מרחוק באמצעות ציוד לחימה מתקדם. הלוחם-הטכנוקרט מבצע את פעילותו בשלט רחוק (לוחמת כפתורים או לוחמת חיידקים; מפעיל ג'וי-סטיק של מזל"ט או טכנאי מחשב המזניק טילים; ציוד ראיית לילה; שימוש באב"כ). הלוחמה הפיזית ה"מלוכלכת" הפכה בחלקה ללוחמה סטרילית, "נקייה" כמו "משחק מחשב" ("משחקי מלחמה", "מלחמת הכוכבים" – אופק ורטמן).

 

סקירה מרפרפת על תערוכות ופרסומים שהוצגו בשנתיים האחרונות בגלריות ובמוזיאונים בארץ מלמדת כי יותר ויותר אמנים ואוצרים מתייחסים לנושא הצבא (למשל: תערוכת "הנשקייה" במוזיאון תל אביב לאמנות, 2001, אוצרת: אלן גינתון; תערוכת תצלומי חיילים וחיילות של הצלמת ההולנדית רינקה וייקסטרה במוזיאון הרצליה לאמנות, 2001; "קונטרול: דוד ריב ומיקי קרצמן" במוזיאון ישראל, ירושלים; גיליון מס' 6 של המדרשה, כתב העת של בית הספר לאמנות מכללת בית ברל, יוי 2003, בעריכת גלעד מלצר, הוקדש לנושא "מלחמה" וחלק ניכר ממאמריו ודימוייו היו קשורים לצה"ל). התערוכה "אתה תותח!: ייצוגי חיילים באמנות העכשווית בישראל" תורמת את חלקה לשיח המתגבר בנושא זה, האמנותי והאוצרותי, המשמש גם במה לשחרור קיטור, לביקורת ולפקיחת עיניים. בעידן האינטנסיבי שבו אנו חיים, עידן כוחני, צבאי ואלים כל כך, האמנות מנסה בכוחותיה הדלים להשקיף ולשקף, ואולי אפילו להתוות דרך ולהפנות אצבע לעבר מציאות אלטרנטיבית, אחרת ואפשרית.

 

-          חיים מאור