"חולם בספרדית"

קווים לדמותו של הקוֹסְמוֹפָּלִיט

 

                                                                "אני חושב ואני כותב בעברית בלי קושי

                                                                ואוהב לאהוב אותך בעברית בלעדית.

                                                                זאת שפה נהדרת, לא תהיה לי אחרת

                                                                אך בלילה, בלילה אני חולם עוד בספרדית."[1]

 

בדף ההנחיה שקיבלו הסטודנטיות, בתחילת קורס אוצרות תשס"ד, הן נתבקשו לאצור תערוכה קבוצתית אשר תציג מעבודותיהם של מספר אמנים שעלו לישראל מברה"מ לשעבר בגלי העלייה של שנות השבעים והתשעים של המאה העשרים. הסטודנטיות, חלקן ילידות הארץ וחלקן עולות מברה"מ לשעבר, נתבקשו לחקור ולבחון, להתבונן ולפרש, את אופני המבט של האמנים על החיים בישראל ועל הגעגועים הקיימים, אולי, למולדת שעזבו; האם ובמה יצירתם השפיעה ותרמה לאמנות ולשיח האמנות בישראל (סגנונית, תכנית, אידיאולוגית)? האם יצירתם היא סינתזה של העבר וההווה או שהיא יצירה חדשה שמָחקה את העבר? האם יצירתם נותנת ביטוי לתחושת גֵטוֹאיזציה (אם היא קיימת) או ללקחי המפגש שלהם עם הישראלים?

 

השמות הזמניים האפשריים לתערוכה היו: "אדום בכחול-לבן" או "אמנות ישרא-רוסית". בסופו של דבר נבחר השם "קוסמופָליט".

*

המילה 'קוסמופָליט' הינה פליטת פה, שיבוש מילולי של המילה 'קוסמופוליט' שהשמיע אחד האמנים. עבורנו, אוצרי התערוכה, פליטת פה זו מאוד משמעותית. היא כמו מגדירה ומאפיינת בתמצות את מרכיבי הזהות של המשתתפים בתערוכה זו. היא מכילה בתוכה – כהכלאה וכניגוד – את ה'קוסמופוליט' ואת ה'פָליט'.

הקוסמופוליט רואה עצמו אזרח מוצהר ולגיטימי של העולם, הנע בכל חלקי תבל כבתוך שלו, בתוך ביתו-מולדתו. "אני אזרח העולם".

הפליט רואה עצמו כסרח-עודף תלוש של העולם, הנד ממקום למקום, זר, מרוּחק ומוּרחק מביתו-מולדתו.

תבנית נוף מולדתו של הקוסמופוליט גלובלית כגודל מרחבי העולם הפיזי-הממשי או כמרחביה הוירטואליים של רשת האינטרנט.

תבנית נוף מולדתו של הפליט מינימאלית, כגודל מִדרך כף רגלו על הקרקע הזמנית בה הוא שוהה. "ומפני שנגזר עליו להיות נע ונד,/ הוא נע ונד בשקידה. מחליף בכל בוקר אופק באופק. [...] האדמה שיטתה בו במרוצת השנים. היא נעה. אך הוא [...] דרך, צעד, רץ, רק על פיסת עפר יחידה, גדולה בדיוק כמו סוליות סנדליו."[2]

 

מהו "המצב הקוסמופְליטי"? מה קורה לאדם כאשר הוא מחליף נוף בנוף, אור באור, שפה בשפה, תרבות בתרבות, בית בבית? האם ה"מולדת" הופכת לשֵם כפול או – שמא – הוא נותר תלוש ללא כל מולדת, מרחף-מעופף ב"לימבו" טריטוריאלי/תודעתי שבין ומעל לשתי יבשות-אדמות שנותרות "שם"? האם הוא בוחר לאמץ את המגרש הקוסמופוליטי המקרו-קוסמי או בוחר להגר מכל מרחב גיאוגרפי-פוליטי, להיוותר גֵר או גולֶה מחוצה לו או בתוך עצמו (הגירה פנימית)? האם המצב הנפשי-תודעתי-פיזי הזה מעורר בו תחושות שחרור וחֵירוּת או מחדיר בו תחושות של כפיתה ואחרוּת?[3]

 

על פי הבנתי, "המצב הקוסמופְליטי" איננו מצב אחיד וקבוע.

לכל אחד מבין המשתתפים יש את הפרופיל, הזמני, שלו.

פרופיל זה מורכב ממינונים ומיחסים שונים שבין המושג הבעייתי והחמקמק של "המנטאליות השבטית-קולקטיבית" של ארץ מוצאו לבין תכונות אופיו האישי של האמן; מיכולת או אי-יכולת, מרצון או אי-רצון, להסתגל/ להשתלב/ להיטמע/ להתבודד/ להתרחק מ"תבנית נוף מולדתו" הישנה או החדשה.

 

"המצב הקוסמופְליטי" הוא מצב של תנועה מתמדת על ציר הזמן-מקום-תודעה.

הוא מאפשר לאדם לבחור ולהגדיר את זהותו על רצף/מִנעד האפשרויות שבין פליט, מהגר, גולה, תייר, זר, תלוש, אזרח או בן אובד אשר שב הביתה.

המצב הזה איננו רק "נפשי" או רק "פיזי" אלא תרכובת של שניהם. האם הגוף יכול להתקיים במקום אחד והנפש ההוזה תרחף במקום אחר? האם (כמאמר הסופר יצחק אורפז-אוורבוך בראיון עמו בעיתונות) בסופה של כל הִתגלוּת נמצאת גָלוּת? האם במעבר ממקום מגורים אחד למשנהו מתקיים איזשהו ממד של "עלייה לרגל" במובן הצלייני-חילוני? האם יתכן של"עלייה" יש ממד של התכוונות וכוונה לגלוֹת שעברך היה גלוּת ועתידך הוא חזון של הִתגלוּת חלומותיך ושאיפותיך הכמוסות? אולי – להיפך – כאשר אופורית ההתגלוּת נמוגה וערפִּילֵיה מתפזרים אתה מגלֶה שנותרת בגלוּת, שבוי וכלוא בתוך גופך/ תודעתך, בתוך האפרוריות המתמשכת של הפְּשָרָה האנושית, בלא יכולת לממֵש באופן טוטאלי את חזונך. "הארץ המובטחת אינה הארץ שניתנה/ הנמוגה באוויר מאפיר כתמונה נמוגה./ עם השנים הארץ המצויה מתמעטת,/ הארץ המובטחת וזוהרה לוהטים כצהריים באבן. // מולדת אינה מצמיחה אלא כמיהה לדבר אחר, לא מולדתי. [...] הצילום המדויק שבחלום/ הכרחי. מה שהיה, לעולם אינו מספיק."[4]

 

מתי חדֵל הקוסמופָליט להיות כזה והופך ל"ישראלי" (או כל זהות-לאומית מוצהרת אחרת)? האם זה מתרחש ברגע ששפתו החדשה רהוטה ומתגלגלת על לשונו? האם זה מתרחש כאשר מראהו ולבושו נטמעים בסביבתו? האם זה מתהווה ברגע שהוא מסוגל להתגבר על המטעמים הגסטרונומיים או התרבותיים של ביתו החדש או אף לחשוק בהם? או – אולי – זה קורה כאשר הוא מפסיק לחשוב, לחלום, לספור את מעותיו או ללחוש את מילות העגבים בשפת-אמו?

 

ואולי, זה בלתי אפשרי ונידון לכישלון ידוע מראש, מאחר והגרעין הפנימי העמוק והמוצפן ביותר שבתוך המעטפת החדשה שלו מקרין לעולמים ו"חושף" את זהותו הראשונית-גרעינית. לכן, לא משנה בכמה "אולפנים" הוא ילמד ועד כמה דיבורו יהיה שוטף ומעודכן, עדיין הדיבור ב"שפת-אם" ינבע מן הבטן, מתוך רגש אותנטי ולא ממוּסך, ואילו הדיבור ב"שפת-אב" יהיה מתוך הראש, מבעד לפילטר המחשבות.

 

נוסף לכך, מאחר ותהליך החִברוּת (סוציאליזציה) מתרחש בשלבים המוקדמים של בית ההורים, גן הילדים ובית הספר, האדם מטמיע אותם בתוכו כנורמות הבסיסיות שלו: ערכים, מסורת, התנהגות. האם בשל כך הקוסמופליט נידון להיות מזוהה כ"שונֶה נצחי" בתוך חברתו החדשה? האם השוֹנוּת הזו תתחדד ותצוּף דווקא כשהוא יהיה חלק בלתי נפרד מן התרבות החדשה?

 

אין מענֶה נוסחתי אחד לכל השאלות הללו.

כמספר הקוסמופְליטים כך מספר תגובות הגוף/נפש למצב הנזיל הזה.

נראה כי, השוני בין קוסמופליט אחד למשנהו נעוץ – קודם כל – באופן התגובה שלו למציאות חייו. מצבו הוא בבואה של בחירותיו: חיים בבועה גדורה ומגודרת או חיים ברשת ששולחת זרועות וגרוּרוֹת לקרובים ולרחוקים.

וביתר הרחבה:

יש מי שבוחר ליהנות משני העולמות, ליטול את הטוב שבכל "עולם" בו חי ולצקת מהם את דבש-חייו. ויש מי שמרחף בין שני העולמות, "תקוע" בלימבו של הווה-מתמשך שבין חיים קודמים לחיים החדשים, לא מוצא את מקומו בעברו או בעתידו.

יש מי שבוחר למחוק לחלוטין את העבר ולהתכסות באדרת מקומית חדשה. ויש מי שבוחר לזכור ולהזכיר את עברו, להמשיך ולחיות אותו, תוך שהוא מחמיץ את חיי ההווה והעתיד במקום החדש.

יש מי שמחק את זהותו הקודמת, המזרח-אירופית, "המגויסת" למען הקולקטיב שהרכיב את ברה"מ, וגם מסרב לאמץ את הזהות הישראלית שנראת לו "נמוכה" מדי או "אמריקאית" מדי. את זהותו החדשה הוא הרכיב מתוך ובין שתי "המחיקות" הללו. הזהות הזו יכולה להיות, למשל, זהות מקצועית בלבד ("אני צייר"), ללא כל עניין במרכיבי זהות נוספים.    

ויש גם מי שזהותו איננה מחוברת כלל למקום פיזי-קונקרטי אלא מתחברת אל קהילה וירטואלית בתוך המרחב הקיברנטי (סייברספייס) של רשת האינטרנט. הוא מוצא בתוכה את שותפיו לשיח האישי-חברתי-מקצועי-תרבותי. אלה ברי-שיח שמעל ומעבר לזהות המסורתית (לאום ו/או דת), זהות אשר, כביכול, איננה מעסיקה אותם בתוך העולם הסיבי.

 

אולי, במקום לטשטש, להכליב או להחליף זהות, הקוסמופליט מעדיף להישאר מי ומה שהוא. אולי, הוא מאושר דווקא במצבו הלא מוגדר ובתודעתו האקלקטית. הוא רואה בהם את מקור אושרו, כוחו וייחודו, מה שמקנה לו את תחושת חירותו הפנימית. הד לעמדה זו ניתן למצוא, למשל, אצל ר.ב. קיטאי, אמן בריטי-יהודי, אשר כתב את "המניפסט הדיאספוריסטי הראשון" ובו הוא הציג את האופציה המועדפת על ידו מתוך 'העמדה הגלותית', אופציה של חיים בשני עולמות ויותר, נדודים קיומיים וסגנוניים כחופש. מעין 'אשרי, גולה אני!':

 

"ציור דיאספוריסטי [...] מתרחש בנסיבות היסטוריות ואישיות מיוחדות במינן - נסיבות של חירויות אישיות, לחצים, עקירה, היקרעות ותנופה. הדיאספוריסט חי ומצייר בשתי חברות או יותר בעת ובעונה אחת. [...] דיאספורה (פזורה ביוונית) מתקשרת לעיתים קרובות ביותר עם יהודים וגלותם בת-שנות-אלפיים (או יותר מאלפיים לפי כמה גירסאות) בין האומות. מה שהיהודים קוראים לו גלות הפך לדרך חיים (ודרך מוות) שם נרדף לעצם היהודיות, למרות לידתה המחודשת של ישראל."[5]

 

במובן זה, הקוסמופליט מגדיר עצמו כמין "מקרן תודעה", אשר משדר את דימוייו מתוך מאגר הנתונים-זיכרונות שלו, דימויים שהצטברו אצלו בתנועתו על ציר הזמן-מקום-תודעה ועוּבּדוּ בתוך תוכנת-הנפש הייחודית שלו אל קהלו-קהילתו.

 

התערוכה "קוסמופליט: השתקפות זהותם של אמנים-עולים מברית המועצות לשעבר באמנות ישראלית עכשווית" היא, קודם כל, הזדמנות לפסק זמן, למבט אחורנית, להתבוננות בתרומה הרבה והעשירה של אמנים אלה לשיח האמנותי המקומי. זוהי מחווה קטנה לתרומת העלייה הזו לתרבות הישראלית בכלל.

 

שנית, התערוכה מאירה בפני הצופים בה "ישראליות" מזן אחר שאיננה מסתפקת ואיננה רוצה במאפייני זהות צרים, שטוחים וקצרי מועד, אלא מעשירה את מרכיביה גם בחוויות התשתית שמביא המהגר עימו וגם במה שמורכב, מוצפן ומפוצל בתוכו. זוהי זהות שיש בה רוחב דעת ועומק היסטורי שחוצה את קווי ה"כאן" ו"שם", "אז" ו"עכשיו".