נגע ומגיפה, מחלה והחלמה

הערות מקדימות לתערוכה דו"ח מחלה

 

לאחותי, צפורה פרלשטיין,

המתמודדת בגבורה עם מחלתה

 

התערוכה דו"ח מחלה: ייצוגים של גוף חולה או פגוע בעבודות של אמנים עכשוויים בישראל מצטרפת לתערוכות שונות, בארץ ובחו"ל,[1] הבוחנות את הביטוי האמנותי של הגוף הפגיע, הפגוע, החולה, הנכה, הלא מושלם ואף הגוף המת. נראה כי הביטוי האמנותי הזה, ו/או הפרשנות התיאורטית-מחקרית על אודותיו, שונים ומנוגדים באופן מהותי מייצוגי הגוף באמנות הקלאסית והמודרנית.

גילוייו המוקדמים של ביטוי אמנותי זה מופיעים כבר ב"אמנות-גוף" (Body-Art) של שנות השבעים של המאה העשרים, אולם פיתוחו והרחבתו מתגלים משנות התשעים של המאה העשרים ואילך. הם מופיעים בהקשרים פוסט-מודרניסטים כמִגדר, 'אחרוּת', הדמיות והכלאות של גוף אנושי בגוף חייתי, בגוף דמוי רובוט וכדומה. כלומר, אלה הם גילויים אמנותיים המיוצגים בעולמות עתידניים, וירטואליים או מיתולוגיים (למשל, בסדרות הסרטים: מטריקס, שר הטבעות, מסע בין כוכבים והארי פוטר).

 

התערוכה דו"ח מחלה מבטאת את הלגיטימיות המחודשת המוענקת לבחינה ול"קריאה ביוגרפית" של עבודות אמנות. הכוונה היא להתייחסות חשדנית ומפוכחת לביטוי אוטוביוגרפי באמנות ולסיווגו כנרטיב בדיוני[2] לגיטימי; לאמצעי אמנותי המסווה ומסתיר יותר מאשר חושף; ל'טריק', למניפולציות רגשיות "אמינות" המופעלות על הצופה; לכלי המאפשר בחינה עצמית, ריפוי ותרפיה.

העיסוק במחלה מתחיל באישי-ספציפי-קונקרטי (תרגומה של התנסות/ חוויה של מחלה או חרדה מפניה), אך המשכו במסרים מטפוריים וכלליים הנמסכים לכלים אמנותיים, המתייחסים אל המושגים 'גוף' ו'מחלה' (למשל, ה'גוף' הפגוע או החולה של היצירה האמנותית, המדינה, החברה או העולם). טענה זו והבטים נוספים הנוגעים למחלה בהקשרים תרבותיים, הוצגו בהרחבה בספרה של סוזן סונטאג, המחלה כמטאפורה[3]. ספר זה וכן טקסטים נוספים התומכים בו, או המבקרים אותו, עמדו לנגד עינינו בבואנו לבחון את נושא התערוכה.

כפרפראזה למושג "גאולה דרך הביבים", פורשת התערוכה דו"ח מחלה את קשת הביטויים שבין תהליך אישי של "גאולה דרך הכאבים" להפיכת הגוף הפגוע וחסר האונים למושא אסתטי ולאובייקט אמנותי.

בתערוכה מציגים 19 אמנים ואמניות ישראליים בני דורות שונים, העוסקים ביצירתם האמנותית באופן רחב ומתמשך, או באופן זמני וחלקי בנגע, מגיפה, מחלה והחלמה. רשימת המשתתפים מביאה רק מקצת מהאמנים שאפשר לקשור את עבודתם לנושא זה, אלא שאמנים רבים מתנגדים ל'קריאת' יצירתם בהקשר זה. אמן ישראלי בכיר, שבחר להישאר בעילום שם, מנה בפני שמות של אמנים אחדים והדגיש כי אין טעם לפנות אליהם בקשר לתערוכה. אמן אחר ציין, ספק ברצינות ספק בבדיחות הדעת, כי תולדות האמנות הישראלית הם גם תולדותיהם של האמנים החולים, הנכים והפגועים, גופנית או נפשית. החשש להיות מזוהה עם חולי וההתכחשות לו מזכיר גילויים דומים של התחמקות מקיטלוג ומפרשנות שעלו בנוגע לנושאים דומים, כגון הקשר בין מגדרו של האמן לבין יצירתו (ר' התערוכה נוכחות נשית, שאצרהאלןגינתון, והתערוכה מטאסקס, שאצרה תמי כץ-פרימן), העיסוק בדימויים יהודיים ביצירתם של אמנים ישראלים-חילונים, העיסוק בתגובות פוסט-טראומטיות על השואה ביצירתם של אמני "הדור השני". בכל המקרים הללו בחרו אמנים להסתתר מאחורי "חומת מגן" פורמליסטית או תיאורטית, שמנעה פרשנות המישירה מבט אל המרכיב הביוגרפי, הטעון, החשוף, הרגיש. האמנים העדיפו "קריאות" אחרות של יצירתם, קריאות מגוננות, פחות חושפות וישירות, קריאות שהן לעתים עקרות וקרירות.

 

הפוליטיקה של הגוף - התיאורטיקנית הפמיניסטית ג'וליה קריסטבה Kristeva))[4] טבעה את המושג בְּזוּת (Abjection) (במובן של מאוס, בזוי) המתייחס לגוף כמערכת סימבולית של פְּנִים/חוץ, המנוהלת על ידי משטר של איסורים המכוננים סדר סימבולי: נקי/מלוכלך, תקין/בזוי, מאושר/דחוי, טהור/טמא, נשאר-במערכת/מופרש-מן-המערכת ומנודה ממנה. הלכלוך והמחלה נתפסים כהפרעה בתוך הסדר הסימבולי וכהפרת השלמות. הלכלוך מייצג את השולי ומזוהה כ"תחום הביתי" של האישה.

הגוף הוא שדה מערכה (פוליטי) שיש להיאבק עליו: "למי, לעזאזל, שייך הגוף הזה?" (כשמו של הסרט האמריקאי) – החולה כמִספר/כפציינט/כאובייקט-אנונימי/כגוף מחקרי חסר זהות/כלימוד/כניסוי.

מעילת הרפואה - הרפואה/המדע/הקִדמה/הנאורות הבטיחו פתרון לכל דבר. הפוסט-מודרניזם מערער על כך ופוקח את עינינו לראות את חוסר היכולת לממש את ההבטחות המודרניסטיות לעולם טוב/יפה/צודק/בריא יותר. יותר מכך, לא אחת מעלה הרפואה המודרנית בתפקידה ובשבועת היפוקרטס, בשתפה-פעולה עם "כוחות-השחור" או בשרתה אותם (למשל, הרפואה בשירות הנאציזם, הקומוניזם, העיוות הרפואי-מסחרי בעידן הקפיטליזם המאוחר).

 החתך והפצע - הם הפתח או השער להצצה אל פְּנים הגוף. החתך הוא המקום המגשר בין המקום הגלוי - חוץ/עור – למקום הנסתר  – פְּנים/בשר.

 החדירה - נתפסת כמעשה אלים/פולשני/מציצני. המכשור הרפואי כיום הוא "העיניים של הרפואה": אצבעות המנתח המחטטות בתוך החתך, המכשירים שמבתרים, המכשירים ש"רואים"[5] ומצלמים את נבכי הגוף, בין אם באמצעות סיבים אופטיים החודרים אליו, בין אם באמצעות מכשירי הדמייה ש"רואים" אל תוך הגוף[6]. בסופו של דבר, הגוף וחלקיו הופכים לתמונה שיש "לקרוא" ולפרש.

 מושג החדירה יכול להתקשר למעשה ארוטי, בשל ההקבלה האסוציאטיבית בין החדירה הכירורגית לבין החדירה המינית.

 החתך והחדירה הכירורגית יוצרים גם אסוציאציות דתיות (בעיקר נוצריות), כמו למשל הסטיגמטה (פצעי המסמור בידיו וברגליו של ישו על הצלב) או אצבעו המחטטת בפצע של תומא המפקפק.

בנוסף, יכולים החתך והחדירה לשמש כמטפורה למעשה הציור או הצילום, כיוון שהם כרוכים בעיסוק נרחב ב"פני השטח" (של בד הציור או של נייר הצילום) וב"מה שבתוך" היצירה. קיימת גם אנלוגיה ידועה בין בד הציור, או נייר הצילום, לבין עור הגוף. אמנים שונים (כמו לוצ'יו פונטנה[Fontana]  ואמני מיצג בשנות השבעים של המאה העשרים) עסקו בפעילות מגוונת של חדירה אל תוך הציור, חיתוכו וביתורו. הם עסקו ב"פציעת" הציור או הצילום ו/או ב"תיקונו" (למשל התצלומים התפורים של יוכבד ויינפלד בשנות השבעים, או "התצלומים המטופלים" של מיכל היימן, שאחדים מהם מוצגים בתערוכה, כדוגמה עכשווית לפעולת הרפאות של האמנות).

מראֶה הגוף החולה - ההתרחשות הפנימית והנסתרת של המחלה (וירוסים, חיידקים, גוף נאכל מבפנים) איננה ניכרת בגוף היפה והשלם. לכאורה, אין תסמינים חיצוניים אשר רומזים על המאבק בתוך הגוף. רק הרופא הוא זה שיכול להבחין בסימנים מחשידים המסייעים בגילוי המחלה לפני התפרצותה או במהלכה (צילומי רקמות נגועות, צילומים מיקרוסקופיים של וירוסים). לעומת זאת, ישנם סימנים חיצוניים גלויים למחלה הנראים למרחוק, ביניהם: הגוף הקטוע/הפגוע/הנגוע או הגוף המעוות/הנכה/המכוער/הלא- מאוזן/ הלא-תקין.

 

תולדות התרבות הם גם תולדות הקשר בין חולי לבין חֵן אופנתי:

Chic and Sickness.

 

נגע, חולי ומגיפה –  הרפואה האלטרנטיבית מוצאת קשר ממשי בין גוף-נפש-רוח לבין חולי. היא מנסחת אותם בשלוש דרגות של מוּדעוּת או העדרה: א. נֶגָע – חוויה או התנסות שפגעה בגוף-נפש-רוח, פצעה אותו, נִגְעָה אותו. ב. מחלה – חולי אשר מחלחל בתוך מחילות הגוף-נפש-רוח ומחולל בהן תוהו של כאב, בלבול, פחד, חרדה, סבל וחוסר-הרמוניה. ג. מגיפה – מחלה קשה ומדבקת, המתפשטת כרוח סערה ומדביקה אנשים רבים וקוטלת אותם; מקורה סמוי, כמו הנגיפים המפיצים אותה. בשונה מן הנגיעה של הנֶגָע ומהאפשרות להחלים ממחלה, המגיפה היא במהותה "קטלנית": כמו אבן נגף, היא מהווה מכשול שאין לו תקנה, מי שניגף במגפה סופו לנחול תבוסה, להיות מוכה עד מוות. (אף כי המגיפה עצמה ניגפת לעתים...)

 

תולדות התרבות הם גם תולדות ההתחדשות לאחר מגיפות, המהוות זרז לדעיכתה של תרבות אחת ולידתה של תרבות אחרת (ראו למשל את הופעת הרנסנס אחרי "המגיפה השחורה").

 

ח,ל,מ (חלום, החלמה), ל,ח,מ (מלחמה), מ,ח,ל (מחלה, מחילה) –  על פי התפיסה ההוליסטית, תהליכי ההבראה מתאפשרים כאשר הגוף-נפש-רוח מסוגל להיחלץ מחלום הבלהות בתוכו הוא נתון, ללחום ולהתגבר באמצעות מחילה (לאחר/לעצמו) והכרה כי הגוף-נפש-רוח הוא שלם ולא חלקים נפרדים ומנותקים. לא "הגוף חולה" או "האיבר פגוע" אלא "אני חולה". ההבראה והריפוי הם בריאה מחדש, בִּעור הנגע, קבלה והשלמה שיש להרפות, להשכין שלווה, איזון וסדר חדשים. לאחד, לחבר ולאהוב מחדש את ה'אני'!

 

הריפוי – כניצחון/כתיקון/כחזרה לסדר התקין.

יצירת האמנות כביטוי למאבק במחלה;כזיכרון מסוגנןשל חווית הנגיעה במוות והחזרה לחיים תקינים; כהנצחה סימבולית- משמעותית של החוויה; כאמצעי ריפוי, ככלי רפאות.

 

חדר מיון I - יש מחלות של ילדים ויש מחלות של מבוגרים וזקנים; מחלות של נשים ומחלות של גברים; מחלות של עשירים ומחלות של עניים;  מחלות של לבנים ומחלות של שחורים וצבעונים; מחלות של גוף ומחלות של נפש; מחלות ממשיות, מחלות היפוכונדריות ומחלות פסיכוסומטיות; מחלות זמניות, מחלות כרוניות ומחלות סופניות; מחלות מלאות בושה וכלימה ומחלות מלאות שִיק וסטייל; מחלות מקוללות ומחלות מקולקלות; מחלות של העולם הראשון, השני והשלישי, מחלות של העולם הזה ומחלות של העולם הבא, ..."ועל כולם אלוה סליחות, סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו!"...

 

חדר מיון II - יש מחלות ששמן בלבד מעורר חרדה ותגובות לא-רציונליות: איידס, סרטן, שחפת, אפילפסיה, אוטיזם, שיתוק, התקף לב, שבץ, אלצהיימר, קדחת, דבר, חולירע, מגיפה שחורה, טפו-טפו-טפו... "אבינו מלכנו, שלח רפואה שלמה לחולי עמך".

 

סימפטומים - חום, כאב, עיוות, התקף, שטף דם, שיעול, בחילה, הקאה, נמק, זיהום, ניוון, עלפון, שבר, הרזיה, נשירת שיער, מוגלה, חרדה, חולשה, צלקת.... "דיבוק צא!"

 

טרמינולוגיה והצפנה I - שפת האמנות נתפשת, לא אחת, כשפה מוצפנת שדורשת פענוח ותיווך. אולם, נראה כי שפת הרופאים מוצפנת פי כמה וכמה. מעבר להצפנה המקצועית (לטינית), שפת הרופאים היא שפה אשר מצפינה את "המצב האמיתי" של החולה, מפניו ומפני בני משפחתו. סיבות רבות להצפנה זו ולא כאן המקום להרחיב על כך. המפגש בין הטרמינולוגיה הרפואית והטרמינולוגיה האמנותית מזמין, על פניו, כתב חידה שאינו מתפענח בקלות ומדיר את הצופים מלהתקרב אליו.

 

טרמינולוגיה והצפנה II - אמבולנס, בית חולים, חדר מיון, טיפול נמרץ, חדר ניתוח, כסא גלגלים, מדיצינה, דיאגנוזה, קוֹנְסִילְיוּם, אינפוזיה, איזולציה, אינהלציה, אופרציה, דיאליזה, אַמְבּוּלָטוֹרְיוּם, צילומי רנטגן, החייאה, הקרנה, צנתור, אנטיביוטיקה, נוירולוגיה, קרדיולוגיה, פיזיותרפיה, לחצן מצוקה, בית הבראה, חלוק ירוק, חלוק לבן, לילות לבנים, אתיקה רפואית ומכתב שחרור....

 

חז"ל אמרו: "הטבע, הזמן ואורך רוח הם שלושת הרופאים הגדולים ביותר". האמנות היא "רופא" גדול נוסף.

 

התערוכה דו"ח מחלה מנסה לעשות את הבלתי אפשרי: לא להרתיע ולא להפחיד, להישיר מבט אל החומרים הקשים (חזותית ורגשית) ולחלץ מתוכם את העוצמה האמנותית; לצד העברת מסר אופטימי: פעולה אמנותית של רפאות היא גם סיפור של הישרדות.

 

                                                     פרופ' חיים מאור - מרכז קורס אוצרות