קונטרפונקט או אמנות הפיוס -  אוסוולדו רומברג - אוצר בכיר, קרן סלאוט, פילדלפיה, ארה"ב

השלום מגיח ועולה מתוך עבודה יצירתית של אמנים באופן אורגני יותר מאשר מפעולותיהם וממבצעיהם של פוליטיקאים וצבאות. בביקורי אצל האמן הישראלי חיים מאור הובאתי בסודה של שורת חוויות שהגיעה לשיאה בגילויָם של טראומה אישית ופיוס תרבותי. מאור לקח אותי תחילה לעיר הבדואית רהט, שם פגשתי את חאדר ושאח, צייר פלסטיני (יליד עזה, 1966), המתגורר בעיר עם רעייתו הבדואית הישראלית ואחד-עשר ילדיהם. ושאח הראה לי שניים-שלושה פרויקטים שעליהם עבד בו-זמנית. ציוריו, דיוקנים שצייר בטכניקת אלה-פרימה על פיסות עץ מצויות לא-סימטריות גירו את סקרנותי. כמו כן, משך אותי גוף נוסף של עבודות דיוקן שביצע ושאח על נייר צילום במניפולציה של כימיקלים שנועדה להפיק קווים וערכים. עוצמתם הפראית של הציורים מעלה על הדעת את דיוקניו של חיים סוטין (Soutine) או כמה מעבודותיו הפרועות המוקדמות של לוסיין פרויד (Freud). אם כי העבודות הללו הן שוליות מנקודת מבט אקדמאית, הן ללא ספק נמרצות, רבות-מבע ומרגשות.

 אחרי ששתינו קפה, נסענו קילומטרים מספר לביתו של חיים מאור בישוב מיתר ליד באר שבע, שם ביליתי זמן-מה במחיצת מאור, אשתו וחמשת ילדיהם. מאור (יליד יפו, 1951), בן למשפחה פולנית של ניצולי שואה, עוסק כאחוז דיבוק בזיכרונות ובמחנות ריכוז; חייו ואמנותו נתעצבו על-ידי חוויות משפחתו במלחמת העולם השנייה. היכרתי את עבודתו הקודמת, המושגית והמודרניסטית ברובה, והופתעתי במידת-מה למראה עבודותיו החדשות, דיוקנים קטנים על עץ. משטחי העץ המלבניים והאחידים הללו מכוסים בצבע בדרגות סמיכות שונות, המאפשר פה ושם לראות את מרקמו הסיבי של העץ. באיכותם האמבלמטית, הכמעט-הֵרַאלְדִית, מתקשרים ציוריו אלה, סגנונית ואיקונוגרפית, לדיוקני פַאיוּם המצריים. גוף העבודות הזה מכיל לעתים אובייקטים מצויים ודומה שהוא מושפע מן האיקונוגרפיה הביזנטית. יתר על כן, בדו-ממדיותה, גם מזכירה עבודתו פיגורציה פוסט-פּוֹפִּית ברוח אלכס כץ (Katz), אם כי תהודתה עתירת משמעות יותר בשל נושאה הפוליטי בהשתמעויותיו והקשרה התרבותי, שעליו מרמזים הכיתובים הדו-לשוניים (עברית/ערבית) המופיעים בכמה מן העבודות.

 עד כה, ראיתי את עבודתם של שני אמנים שחרגו מן הייחוד של מקורותיהם וגישותיהם התרבותיות השונים. מאוחר יותר, התוודעתי לדבר-מה שהעניק מישור נוסף של משמעות לעבודתם של שני האמנים. ושאח ומאור מעורבים זה למעלה משנתיים בפרויקט משותף שבמסגרתו כל אחד מהם יוצר סדרת דיוקנים של משפחת חברו. בעיניי פרויקט זה הוא בעל ערך עצום, ערך אמנותי, אך גם חברתי ופוליטי. הדיוקן, אמצעי הייצוג המסורתי של בני אדם, משמש כאן בשתי גישות שונות מאוד. קיומן הבו-זמני של שתי גישות אלה יוצר קונטרפונקט אינטימי: בעבודתו הסימבולית, חיים מאור מתמקד בייצוג ה'אחר' שלו, במקרה זה בן לקבוצה הלאומית הנשלטת בסכסוך הישראלי-פלסטיני; מנגד, חאדר ושאח, על רקעו הדתי והתרבותי השונה, עובד בהלך רוח אכספרסיוניסטי שעה שהוא מעצב ייצוג של ה'אחר' השולט. שני גופי העבודות הללו מייצגים יחס קונטרפונקטי בין סימבוליזם לאכספרסיוניזם. רק לעתים רחוקות אנו נתקלים בתולדות האמנות במקרים של אמן המשלב את שני הסגנונות בעבודתו; אך כאן מדובר בפרויקט משותף של שני אמנים, פרויקט המייצג מקרה ייחודי במידה לא מצויה של פיוס סגנוני. האם הפיוס הזה הוא מטפורה על פיוס אפשרי בין שתי הקבוצות הלאומיות השרויות נכון לעכשיו בעיצומו של סכסוך? כאשר אמן או אמנית יוצרים דיוקן, הוא או היא מנתחים לחלוטין את ה'אחר' – צורנית, פסיכולוגית ורוחנית. למושא הציור, מציע הדיוקן תחושה חדשה של העצמי, עצמי המובנה מחדש והמחודש מבעד לעדשת עינו של ה'אחר'. כלום אין דיוקנים הדדיים אלה זה של משפחת זה בגדר דרך להציע מסגרת חדשה לשתי המשפחות בתחומי הפיוס?

במודרניזם העכשווי, קבוצות או צמדי אמנים העובדים יחדיו נותרים ככלל נאמנים לסגנון או לאופן הבעה אחד בלבד, כפי שמלמדים אותנו שיתופי הפעולה של אמנים דוגמת גילברט (Gilbert) וג'ורג' (George) או פטריק ו-אן פוּארִייֶה (Poirier). כאן, לעומת זאת, הסגנונות השונים של ושאח ומאור יוצרים שלם אחיד אחד עתיר השלכות פוליטיות, המודגשות באורח תת-מודע על-ידי ההקשר המלחמתי הישראלי-פלסטיני. עם זאת, ברמה האנושית, בציירם זה את משפחתו של זה, כל אחד בסגנונו-שלו, עשויה פעולתם להפיס את הזיכרונות של סבלות העבר. אני חושד כי לפני שנתיים, הגו השניים את הפרויקט בתור הצהרת כוונות יותר מאשר כמפגש נשמות, אבל עכשיו באמצעות הדדיותו מאחדים הציורים את המשפחות במחויבות רוחנית משותפת. ומחויבות זו חורגת מעבר להבדלי הדת, ההשכלה והלאום הקיימים ביניהם. דומה כי האחד משלים את האחר על דרך הקונטרפונקט והסינקופציה במוזיקה, וזה מה שהופך את הפרויקט המשותף לשלם חדש. יחדיו, הם בוראים יציר-כילאיים של תרבות ופוליטיקה, משהם ממזגים את זהויותיהם האישיות וחורגים אל מעבר להן. היכן כאן הפלסטיני, והיכן הישראלי? היכן כאן המוסלמי, והיכן היהודי? אלה הם דיוקנים של בני אדם, של שני חברים או, שמא, של שתי משפחות שהפכו ל"משפחה" בה"א הידיעה.

 תרגום מאנגלית: איה ברויר

המשפחה: חיים מאור וחאדר ושאח במפגש בין תרבויות – מוניקה לביא   

חיים מאור וחאדר ושאח מציירים בשלוש השנים האחרונות איש את בני משפחת רעהו.

בפרק זמן זה למדו הם ובני משפחותיהם  להכיר אלה את אלה ונקשרו ביניהם קשרי ידידות וקרבה.    התערוכה המשותפת היא פועל יוצא  של תהליך אישי, יצירתי ותרבותי שעברו שני האמנים וגם אירוע יוצא דופן  על רקע  המציאות הישראלית  שדנה את אזרחיה היהודים והערבים לחיות בשכנות מתוחה וחשדנית. באופן מוזר, השפיות המפויסת שעולה מתוך תערוכת הדיוקנאות נתפסת  כמורכבת, מסובכת וראויה  לתשומת לב  המקדימה תהליך של שיפוט או  של הנאה אמנותית.  חיים מאור הוא ישראלי יהודי בן לניצולי שואה וחאדר ושאח הוא ישראלי פלסטיני יליד עזה ופגוע-טרור והמידע הזה, בין אם הוא רלוונטי למעשה האמנות ובין אם לא, גורר עמו מערכות ותבניות מוכנות מראש של  דעות,  אמונות, פחדים, רגשות,  עמדות פוליטיות וזיכרונות היסטוריים שדוחקים ומשהים את ההתבוננות והקריאה האמנותית והאסתטית לטובת מבט  שמוצף במילים וברעש רקע שממסכים את שדה הראייה.  

כשם שאיננו חווים את התנע (אינרציה) של גופנו עד לרגע בו בולמת המכונית באופן פתאומי, כך אין אנו חווים את התנע של שטף המחשבות הזורמות בתודעתנו עד שמשהו מכריח אותן לעצור בחריקת בלמים. משהו כמו התערוכה המשותפת לחיים מאור וחאדר ושאח. והעובדה כי דבר כל כך פשוט הוא גם כל כך מסובך – מעידה כי משהו כאן השתבש מאוד.

בספרו "עור שחור, מסכות לבנות", כותב הפסיכואנליטיקן הצרפתי השחור פרנץ פנון: 'הניכור האינטלקטואלי הוא יציר כפיה של החברה הבורגנית. ואני מכנה חברה בורגנית כל חברה המסתיידת בצורות מוגדרות מראש, האוסרת כל התפתחות, כל הזדמנות לשינוי, כל קדמה, כל תגלית. אני מכנה חברה בורגנית כל חברה סגורה שלא טוב לחיות בה, שהאוויר בה מעופש, הרעיונות והאנשים בה רקובים. ואני מאמין שאדם שנוקט עמדה כנגד המוות הזה, הוא במובן מסוים, מהפכן'.

ללא ספק הסתיידה גם החברה הישראלית בצורות מוגדרות מראש. כמעט כל אדם בישראל  הוא  האחר של מישהו. הדתי של החילוני, השמאלן של הימני, היהודי של הערבי, האשכנזי של הספרדי, הגבר של האישה, וכל קבוצה גם היא  מתחלקת בתוך עצמה ומתפלגת ל'אנחנו' ול'אחרים'. ובתוך הסתיידות העורקים הזו, בתוך המחשבה שהתברגנה והתעפשה בחרו מאור וושאח לבקר זה בביתו של האחר  ולצייר דיוקנאות, ובלשונו של פנון -  לנקוט בעמדה מהפכנית נגד המוות.

תהליך ההתקרבות וההיכרות שלהם ארך שלוש שנים ועדיין מתרחש. הצופה בתערוכה צריך לעבור את התהליך במסלול מקוצר, להתגבר על ההתניות ולהתחיל לשים לב לאמנות, לציור, לאיקונוגרפיה, למשמעויות, ולהקשרים.  עליו להרפות מרעשי הרקע ולראות דיוקן של ילד, של ילדה, של בת, אחות, אם, רעיה,  לראות ציור, לראות צבע, לראות משטח, לראות אנשים, לראות אמנות, לראות פשוט. לאחוז בזה עד כמה שאפשר לפני שיתחיל סחרור המשמעויות  מחדש.

המשפחה -  אביה ממון אוצרת.

חיים מאור: יהודי -ישראלי, יליד יפו, בן למשפחת ניצולי שואה ממוצא פולני, גר בישוב מיתר, אמן, אוצר וחוקר אמנות ישראלית עכשווית, מרצה ואיש סגל באוניברסיטת בן גוריון שבנגב. חאדר ושאח : מוסלמי -פלסטיני אזרח ישראל, יליד עזה, בן למשפחת פליטים, פגוע טרור, גר ברהט, אמן ומורה לאמנות בישוב שגב שלום. שניהם יציגו בתערוכה הבאה לסכם פרויקט של שלוש שנים בו בחרו שני אמנים אזרחי ישראל, יהודי ומוסלמי-פלסטינאי, להתיידד וליצור בצוותא. את התערוכה אוצרים: חיים מאור ואביה ממון. 

זהו מסע אל תוך הנפש, אשר במהלכו נרקמו בין שתי המשפחות של האמנים יחסי ידידות עמוקה. במפגשיהם, גילו מסורת ואורח חיים אחר, למדו להכיר ולרכוש אמון, בלי קשר לדעתם של אחרים. יחד הם עברו תהליך של הבנה, התבגרות והבשלה.

בביקוריהם ההדדיים האמנים צילמו וציירו אחד את פני משפחת השני ואת פני משפחתו הוא. במהלך עבודתם הם הושפעו והשפיעו זה על זה אך גם שמרו על המרחב התרבותי-האמנותי-סגנוני האישי. כל אחד מהם בחר את חומרי הגלם שלו מתוך מקורותיו האישיים והקולקטיביים. לפעמים קשה להבחין בשוני שבין התרבויות. במיוחד כאשר האורנמנטיקה של חאדר ושאח נראית מאד "פולנית" ודומה גם לרקמה הרוסית על חולצות העולים החלוצים של תחילת המאה ה-20. עצי הדקל המצוירים בידי חיים מאור על חולצתו של מחמוד, יכולים להתפרש כסמל של גולני, כנוף מזרחי או כחוף אקזוטי בהוואי. הגלובליזציה, הערבוב וההשפעה בין תרבויות משמשת שחקן נוסף בקשר בין השניים.