מלאכה בנים
Boys Craft
מוזיאון חיפה לאמנות. אוצרת: תמי כץ-פרימן. 2007
Haifa Museum of Art. Curator: Tami Katz-Freeman. 2007
מלאכה בנים - אוצרת: תמי כץ־פרימן
התערוכה "מלאכה בנים" מתמקדת בהיבט הידני העמלני המגולם ביצירת האמנות ובשימוש במסורות של מלאכות יד באמנות העכשווית. התערוכה מתמקדת בחוויה חושית של עודפוּת, חומריות וריבוי פרטים ומרכזת יצירות של אמנים גברים, ישראלים ובינלאומיים, שהמכנה המשותף ביניהם הוא השימוש במלאכות יד מסורתיות שהיו עד לא מכבר משויכות לטריטוריות נשיות, לאמנות "עממית" או לאוּמנות שימושית.
התערוכה, הכוללת עבודות של 41 אמנים מהארץ ומרחבי העולם, מבקשת להאיר את ערכה של עבודת הכפיים כפרקטיקה תרבותית וחברתית־פוליטית. האמנים המשתתפים בתערוכה מציגים עבודות העשויות מבדים, ניירות, חרוזים, חוטים, טפטים וחומרים דקורטיביים אחרים בטכניקות מגוונות הכוללות רקמה, תפירה, אריגה, שזירה, סריגה, גזירת נייר ועוד. מרבית העבודות מתמקדות בעולם דימויים המבוסס על סטריאוטיפים "מאצ'ואיסטיים" ועל סמלי ההגמוניה התרבותית הגברית, אך מטופלות באמצעים המשויכים בתרבות לאופני הבעה "נשיים" או "ילדיים". ההיבטים הדקורטיביים, האורנמנטליים ולעתים האובססיביים הכרוכים בעשייה זו מאפשרים לדון בערכם המשתנה של מושגי הגבריות, היופי ויחסי האמנות והאוּמנות.
מגוון העבודות בתערוכה יוצר מארג עשיר של תרבויות, סגנונות ומיומנויות. עבודותיהם של כל אחד מהאמנים מתאפיינות בתהליך יצירה עמלני ותובעני, הכרוך בפעולות מונוטוניות חוזרות הנגזרות על פי רוב ממסורות עתיקות יומין של מלאכת כפיים - פרקטיקות שחדרו ללב העשייה האמנותית העכשווית, לאחר שהודחו בעשורים הקודמים משדה האמנות הקנונית. אמנים מן השורה הראשונה בוחרים לערער על ההגדרות השגורות המפרידות בין תחומים אלה ובכך משקפים רוח תרבותית חדשה המבטאת געגוע לעידן הקדם־דיגיטלי, לביטוי אישי "אותנטי" וליצירה בהקשרים קהילתיים לאורם של ערכים כמו אחווה וריפוי חברתי.
"מלאכה בנים" משקפת את התהליכים המורכבים שהתרחשו מאז המהפכה הפמיניסטית ומציגה דור חדש של אמנים שהפנימו תיאוריות פמיניסטיות, מגדריות ופוסט־קולוניאליות. אמנים אלה אימצו טכניקות מסורתיות, תוך שימוש לא קונבנציונלי בחומרים, כדי לבטא ביקורת חברתית, להאיר פרובלמטיקה ומציאות משובשת בתרבויות ובזהויות עכשוויות, לערער על קונבנציות אמנותיות, או לעורר שאלות על מגדר - מנקודת מבט גברית. בהקשר המערבי בכלל והישראלי בפרט, התערוכה עשויה לשקף את האופנים שבהם הוטמעו רווחי המהפכה המגדרית בנפשו של "הגבר החדש" עם היחלשותו ההדרגתית של העידן המאצ'ואיסטי.
חיים מאור היה מהאמנים הראשונים בארץ שהפכו את מלאכות היד לכלי רב־עוצמה להבעת ביקורת חברתית, פוליטית, מִגדרית ודתית. בשנות ה־70 הוא שילב את התפירה עם אמנות גוף מינימליסטית ויצר סוג של מינימליזם "רך" שנבע משימוש עקבי בבדים. לפעולת התפירה נלוותה אז עבורו משמעות של ניקוב, סימון ואיחוי שנקשרה להיותו בן לניצולי שואה. בשנות ה־80 וה־90 המשיך לשלב מלאכות יד ואלמנטים דקורטיביים תפורים בעבודות שחתרו תחת האתוס הקנוני של "דלות החומר".
סדרת העבודות משנות ה־70, המוצגת כאן לראשונה, מבוססת על רדי־מייד של דוגמיות ללימוד תפירה שנלקחו מעולמה הדומסטי של אמו. לצד אלה, מוצגות "פרוכות" משנות ה־80 וה־90, המבוססות על עבודות סיבים ואפליקציה, שעסקו בעיוורון בהקשר הפוליטי והחברתי בעקבות מלחמת לבנון והאינתיפאדה. בעבודות אלה הופיעו דימויים של בעלי חיים בהקשרים מיתולוגיים ואלגוריים. כך למשל, במלחמה נכונה מופיעים אריה גווע ואיילה ממליטה על רקע בדי הסוואה משני צידיו של שטיח המתאפיין באורנמנטיקה מזרחית. ההומור המר והמפוכח של מאור קיים גם בעבודות מאוחרות יותר דוגמת צום געזונט און צום לעבן (לבריאות ולחיים(, שמופיעה בה הכתובת ביידיש ברקמה ממוחשבת על גובלן עם סצנה ונציאנית.