יולי 1986.

סוזאנה הושיטה את ידה לקראתי. יד עדינה מאוגרפת, חופנת סוד.

כשפתחתי אותה נתגלתה בתוכה מטפחת בד לבנה,

מקופלת בקפידה, קשורה בסרט לבן תואם.

"זו מתנת הפרידה שלי עבורך", אמרה בחיוך נבוך.

נטלתי את החבילה, חש בזיעה, בחום וברטט הקל של כף ידה.

"פתח אותה", אמרה.

התרתי את קישורי הסרט.

ראשי התיבות של שמה ושל שם משפחתה התגלו בפינת המטפחת,

רקומות בתשלובת אותיות בצבע ורוד-אדום.

פתחתי את הבד הלבן.

במרכזו, כמו גור חתולים מנומנם, ראיתי קווצת שיער אדמדמה-זהובה,

מגולגלת כמו ספירלה, מכווצת כמו גולגולת חנוטה.

"מה זה?" שאלתי בתדהמה.

"אל תלעג לי... גם אם אני נשמעת... אולי... קצת מליצית ורומנטית...

זו הדרך שלי להישבע בפניך כי בני-ברית אנחנו.

זוהי ברית חדשה, ברית של אמון, כבוד ואהבה,

ביני (גרמנייה נוצרייה) ובינך (ישראלי יהודי)".

"אבל מדוע שיער?" שאלתי.

עדיין לא הבנתי את המשמעות הסמלית של המחווה שלה.

"ככה נהוג אצלנו. אם נפרדים ממישהו שרוצים לראותו שנית,

משאירים ברשותו קווצת שיער. אני יודעת, לשיער של אישה יש משמעות דתית ורגשית אצלכם, היהודים, גם בגלל מה שקרה בשואה. אני מקווה שתראה בקווצת השיער שלי משהו בסגנון 'עין תחת עין' – 'שיער תחת שיער'...".

"זה מעשה אצילי..." גמגמתי.

בראשי חלפו שורות מתוך "פוגת המוות" של פול צלאן:

"שְׂעָרֵךְ הזָהֹב מרגריטה...שְׂעָרֵךְ הֶחָרוּךְ שולמית" (בתרגומה של יהודית שרגל)

או "שְׂעָרֵךְ מִזָהָב מרגריטה...שְׂעָרֵךְ מֵאֵפֶר שולמית"(בתרגומו של בנימין הרשב). 

קירבתי את המטפחת אל פני והתבוננתי בשיער.

ריחו מילא את אפי בניחוח נשי מוכר.

קרני השמש זהרו על הקווים המסולסלים במטפחת.

קיפלתי אותה היטב, לוכד את קרניו של רָע למשמרת בתוכה,

כפי שעשו כוהני מצרים, אלפי שנים לפני.

איזו ברית יקרה – חשבתי – לא ברית-דמים בינינו, סוזאנה,

ולא ברית-בין-הבְּתָרִים, אלא ברית של אוֹר-יְקָרוֹת.

לא עוד הוראות, לא עוד אוֹר-רָעוֹת. אוֹר רֵעִים בקיפולֵי מטפחתֵךְ.