שולחן אבא ואמא עם נרות נשמה
לפני שהעיר חולון היתה מתעטפת בגלימת יום הכיפורים,
הייתה אימא מסדרת נרות נשמה גדולים בתחתית הכיור במטבח.
נר אחד ליענקל'ה.
נר שני לברוניקה.
נר שלישי ליצחקל.
נר רביעי לקרובים ורחוקים מצד אמא ואבא שלה,
שאת שמם לא ידעה בכלל או שכחה.
נר חמישי ליענקל.
נר שישי לחנה.
נר שביעי ליוסל'ה.
נר שמיני למלכל'ה.
נר תשיעי לחיים-בִּנְיוּמֵן.
נר עשירי לפֶּסְיָה נְיוּמֵן.
נר אחד-עשר לקרובים ורחוקים מצד אימא ואבא של דוד,
שאת שמם לא ידעה בכלל או שכחה.
נרות נוספים היא טרחה להדליק
לזכרם של כל הנופלים
במלחמות ישראל,
ונר נוסף, גדול מאוד,
לזכרם של מתים בשואה,
שינוחו בשלום כולם איפה שהם כבר נחים
וילכו לבקש בשבילנו חיים של בריאות ושלום.
בתום מעשֵיה היה הכיור למאכלת-אֵש, כי אור וחום עלו מתוכו בלהבות מרצדות.
עם חשיכה, הקסם המופלא הסתתר בעומק הכיור. על רקע לובן אריחיו ולובן המִשטח היו הנרות שקופים-שקופים, לא נראים, חיוורים כמתים. אך עם שוּבנוּ מ"כל נדרי", כשחושך שרר במטבח, היה הכיור מתמלא אוֹרָה בעוצמת הסנֵה, שבער ולא אוּכָּל מול עיניו של משה.