"העבר הוא הארכיאולוגיה והמיתולוגיה של המחר" (נאווה סמל) 

אתמול חגגתי את מסיבת בר-המצווה של בן הזקונים שלי, שירן, בביתנו שבקיבוץ גבעת חיים מאוחד. בספר 'שורשים', שהיה מוצג לראווה בפני האורחים, מפורטים הסיפורים של משפחת אשתי, מלח-הארץ הזו, ושל משפחתי, אפר-הארץ.

 

הורי אשתי גוללו את מעלליהם בפלמ"ח ובמלחמת השחרור ואת הקשר המשפחתי שלהם, אחורנית, עד לר' בייריש החסיד, ששירן הוא דור עשירי שלו. כל זה היה מלווה במסמכים, תצלומים וצילומים של אותות מלחמה ומדליות.

בחלק המוקדש להורי, העץ מסתיים בשמותיהם של הסבים של הורי, הסיפורים מנוסחים בתמצות רב והתצלומים הבודדים שברשותם כוללים את התצלום של אבי על דרגש באושוויץ-בירקנאו (תצלום שצולם על ידי חייל גרמני) ותמונת הפספורט שלו, לאחר השחרור.

 זהו ספר שורשים לא מאוזן, שבו, באופן מוחשי, ניתן לראות את ההבדל בין בנים לאלה שהלכו בשדות, לבין בנים להורים ניצולי-השואה.

 נתבקשתי לומר דברי-סיכום, אך בכל מה שקשור למילה שואה, כל סיכום מתגלה כתעתוע אופטי של מבוא, של דלת שנפתחת לדלת נוספת - סגורה, שגם היא מהדהדת את זו שמאחוריה.

 

לכן, במקום דברי סיכום, אני מעדיף לכנות את דברי - הערות. אלו הערות אשר מצטרפות לעוד הערות ועוד הערות, שנערמות על שולחני, כשכבות ארכיאולוגיות, שיכוסו, בסופו של דבר, בזכוכית עבה, ממש כמו בשולחן שהיה בבית הורי. היה זה שולחן-מטבח, עשוי עץ. האוכל שהיה מונח עליו היה מתובל בתבלין המלים הזרות "אס אס מיין קינד". היה זה משפט דו משמעי, שפירושו: "אכול, אכול, ילדי", אך גם תשובה מתוחכמת לשאלותי: "מי  הרג את היהודים?" - "האס. אס., ילדי"...

ההערות שלי מצטברות - אם כך - באורח בלתי מודע במקצת, למין מסכת-סודית של "הלכות-שואה". אם תרצו - ל"שולחן ערוך" שלי.

 

וכעת להערות:

 הערב, האזנו בעניין רב ובהתרגשות גוברת לשלוש נשים, סופרות, שהוגדרו כ'בנות להורים ניצולי-שואה'.

הרהרתי רבות בביטוי המטריד הזה. בעיקר, בחלקו השני - 'ניצול שואה'.

 הביטוי 'ניצול שואה' כה שגור על לשוננו, עד שחדלנו לבחון אותו לאשורו. למעשה, מזה שנים, השימוש בביטוי 'ניצול שואה' הוא ניצול ציני, לא רציני ולא יעיל, ואפילו מגמד ומקפח, של הוויה קיומית שאיננה הוויה של הצלה.

המילון העברי מלמדנו כי 'ניצול' הוא  "מי שהצילו אותו מצרה, מאסון, ממוות וכדומה, מי שיצא מהם בשלום".

אם כן, כאשר מטוס מתרסק, כאשר האדמה רועדת, או כאשר נהר עולה על גדותיו ונחשוליו שוטפים עיירות וכפרים - כאשר אירוע פתאומי שכזה מתרחש, יש מי שגורלם נחרץ למוות ויש מי ששורדים, מגיעים למקום מבטחים או נחלצים על ידי 'כוחות-החילוץ' או 'אנשי-הביטחון'. כיום, זה אפילו מצטלם טוב, 'דרמה בשידור חי' עם 'סוף טוב' ורייטינג גבוה. 'גיבורי הדרמה' מכונים בפינו 'ניצולים'.

 אולם, השואה לא היתה אירוע פתאומי או אסון קצר. היא היתה הווית חיים מתמשכת של מספר שנים והכילה בתוכה מאות-אלפי אירועים של 'התרסקות', 'שטפון' או 'רעידת-אדם'.

בששת השנים שבהם 'השואה' ניהלה את 'שיגרת-חייה' הנוראה בני-אדם נרצחו, נחנקו ונשרפו. אחרים - כבו.

היו שמתו מיד והיו שנותרו מתים-חיים, מהלכים כשפתיל חייהם כבוי, או שניצרת חייהם צרורה בצרור, דרוכה - בלי לדעת לקראת-מה ולשם-מה.

איש מהם לא יצא ממנה בשלום, או בשלום עם עצמו. לא נותרו 'ניצולים'.

 לכן, בהקשר הזה, אני מעדיף לומר כי  'להינצל'  פירושו להיות מתויג כ-'הנה צל'.

 הצללים הללו ממשיכים - עדיין - לנוע ולנוד סביבנו, ואינם מוצאים מנוח לנפשם הכבויה; הצללים הללו ממשיכים ל'ככב' בקרבנו, כשחקנים-אילמים בתיאטרון-צלליות, נציגים אחרונים לממשלת-הצללים הנבחרת של 'ארץ שם'.

 

לפעמים, נדמה שחדלנו לראותם, מתוך עיוורוננו או אטימות נפשנו, או מתוך שנעשינו טרודים בריצה מטורפת אחר תבניות של אושר זר, שקרי ומזויף.

חדלנו להתבונן בהם. עייפנו מלהקשיב לשפתם המתה, לטעום את מאכליהם המתים ולשיר את שיריהם המתים. בעידן ה'רייטינג' וה'אתניות' השטחיים,

אין לנו את הפנאי והסבלנות להתבונן - באיטיות - אל מעבר לקליפותיהם המתפוררות ולראות - ולגלות - כי יותר משהשואה שרטה את עורם ובשרם, היא חרצה חריצים לא נראים ברוחם.

 החריצים הללו, כמו חריציו של תקליט או צריבתו של דפוס גנטי מוטבע, הפכו לטביעת האצבעות של הדור הבא. אם תרצו, הם הפכו לטבע שלו, לצל הנשרך מאחוריו, שריד לאש-חיים שהפכה לרוח-רפאים כבויה.

 אולי, בשל כך, הילדים של קיץ 45' ואחריו, אף על פי שלא חוו על בשרם את השואה - הם לא 'ניצלו' ממנה. גם הם, בעל כורחם, ניצלו ונצרבו במיכווה של אש-התמיד שלה. אש זרה וקרובה כל כך, שממשיכה ללבות את ימיהם ולילותיהם של כל אלה שנותרו בחיים, בכדי לחיות בלימבו הנורא הקרוי 'שואה עכשיו'.

 למי שאינו מודע לכך, 'שואה עכשיו' זוהי השואה שאחרי 'השואה'. אין לה זמן עבר ואין לה זמן עתיד, רק הווה מתמשך, מעגלי, סחרחר, שאורך חייו כאורך הלולאה, ה'לופ', שחוזרת על עצמה ומנגנת שוב ושוב את אותה מנגינה מטרידה, שמפרידה בין שירת החיים-השקטים שלפני לבין קינת החיים-הכרותים שאחרי. זהו קו-התפר, הרגע שבו הוקפאה הפרידה מן היקרים מכול, כאשר הם נשלחו ל'שמאל' או ל'ימין'. זהו שבריר-החיים שהפך את המשך חייו של 'הניצול' ל-שבר.

 כאשר ה'בן' או ה'בת' של האנשים השבורים הללו, בוחרים לתאר את חייהם בצל-הצללים, ככפילי-המתים או כנרות-זיכרון מהלכים, עליהם לדעת כי - בעצם - הם 'נבחרו' (או 'התנדבו') לרדת במורדות המובילים אל 'החור השחור', בכדי לאחוז ברווחים שבין השתיקות, להיצמד אל דפנות הגעגוע המוזר והאובדן הלא מוכר, להתייצב אל מול המפלצת-שבתוכם ולהביט ישר אל תוך עיניה.

 זהו הרגע שבו הם עומדים חשופים למולה, למול עצמם, ובידיהם - סיבי-הזיכרון.

 מה הם סיבי הזיכרון ומה חשיבותם, במסע הפתלתל הזה, אחורנית, בעקבי הזמן?

 סיבי הזיכרון הם סוג של מדיום מנטלי. הם קושרים, מצליבים ומכליבים בין עולם המתים ועולם החיים, בין החיים 'כאן' לשרידי החיים ב'ארץ שם'. מטבעם,  סיבי הזיכרון משתרגים ומסתבכים בסיבות ובנסיבות הרחוקות, שהטביעו את חותמם הגנטי בנו, בכל אלה אשר אוחזים בצדם האחד, ומנסים להסיר את המסכים המפרידים בינינו לבין השרידים והעקבות שנותרו מן האובדן, ההעדר וההריסות של כל מה שאיננו.                

                       

על פי רצוננו, ניתן לשזור ולפרום את סיבי-הזיכרון הללו, או לאחוז בהם וללכת בעקבותיהם לעבר המקור, אל קצה הכאב.

 כמו חוט אריאדנה, סיבי הזיכרון מובילים אל השדים, הרוחות או המפלצות, בכדי להתייצב לעומתם ולחסלם, בכדי לגבור על הפחד המתמיד-מטריד של הרוחות, אשר נעות-ונדות ואינן נותנות מנוח לחיים.

סיבי הזיכרון מאפשרים לחדור עמוק אל תוך הקופסאות-השחורות של תודעתנו, להביט במכמני התיבות-האבודות של משפחותינו, להאיר אותן, לחדד את שטושטש, או דהה או נמחק, לחלץ מתוכן תצלומים, חפצים, מלים וסיפורי-בדים ולצאת לחופשי מן המבוך-הנפשי.

 בדמיונן העשיר ובכשרונן המילולי הפכו הסופרות את סיבי הזיכרון לסיב אופטי מורכב ועשיר, אשר משדר מסרים בתדרים שונים, בלי לערבל ולהתבלבל, וחילצו ממנו חוט-של-אור.

 בסופו של ערב זה, ניתן לחוש כיצד חוט-של-געגוע נשזר בסיב האופטי וקורא לנו לחזור ולשקוע בתוך העולמות שהן החיו ובראו למולנו.

 ברשותכם, אני רוצה לחלץ מתוך הסיב האופטי הזה מספר מאפיינים:

 זו ילדות במחיצת שמות זרים, תמונות דהויות, קודים מוצפנים, שהם הא"ב של ילד 'דור שני'. לא א"ב של א' - אמא, ב' - בית, אלא א' - אושוויץ, ב' - בירקנאו, ג' - גז וגומר.

זו ילדות של 'עדות מכלי שני', 'עדות שמיעה' - כלומר לא של החוויה הפיזית הממשית, של הוויה נפשית וירטואלית שמייצרת מפלצות, שמייצרת פאזל בלתי מושלם, מלא חורים שחורים, ששואבים אותך לתוכם, בלי שתדע מדוע ולאן. זהו פאזל בלתי מושלם, שבו איי-הזיכרון משייטים בים-השכחה, ההשכחה, ההכחשה וההדחקה.

זו ילדות של צברים שלא הלכו בשדות, כיוון שגידלו אותם בבתים מוגנים היטב מפני שואה אפשרית נוספת, שעלולה להתרחש בחצר האחורית שמחוץ לבית או במהלך המסע במדבר יהודה, במסגרת תנועת הנוער.

זו ילדות של "זוכרים מקצועיים", שמצאו את עצמם "כפילים" של מי שאינם, ועל ראשיהם וכתפיהם הנטל להיות "מכונות זיכרון" משומנות היטב. 

זו ילדות של תודעה נפתחת, שבה עליך לפצח לבד שתיקות ולהסיר מסיכות וצעיפים; שבה עליך לפלס את דרכך אל "ארץ שם" כשהדרך מחוברת אל טקסים משפחתיים קטנים (למשל: לנשק את פרוסת הלחם שנפלה לך על הרצפה או לחוות את הריח או הטעם שמזכיר את מה שחתום אצל ההורים).

"תודעה נפתחת" פירושו גם להבין שסממני הגלות, שאסור היה לתבל בהם את חייך - הם, בעצם, הטעם המשמעותי ביותר של מה שהוא 'התרבות האתנית' של המתים-חיים, שנוכחותם תתקיים רק אם לא תתכחש לכך שאתה חלק מן האתניות הזו (דרך אגב, בעניין ה'אתניות', תרשו לי לדרוש את 'ליטרת הבשר' שלי ולבקש השמעה של שירים באידיש, שהם ה'אתניות שלי', לצד המוזיקה המזרחית שנתפשת כיום באמצעי התקשורת, כדבר האתני היחידי).

זו ילדות שבה אתה מבין - לאט-לאט ובדרך הקשה - שכל האמצעים שאתה נוקט בשביל להצליח לתעד את הילדות הזו הם "כרוניקה של כשלון ידוע מראש". אולם, כגודל הכישלון כך גם גודל הניסיון הסיזיפי והמתמיד להיכשל בהצלחה.

אבל, הניסיון הזה הכרחי, לצורך קבלת ה'אחר' שבנו, בכדי להיות שלמים.

 

המפגש הערב הוא עוד דלת שנפתחה אל 'הישראלי האחר', שגדל ב'שואה עכשיו', באותו הווה מתמשך, שכנראה יעבור איתנו גם למילניום הבא.

 

דברי סיכום ליום עיון בנושא 'הדור השני', אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, 11.4.1999.