אדם טובל עוגיית מדלן בתוך כוס התה שלו והטעם שלה מפעיל בתוכו את מאגר זיכרונותיו: הזיכרון הופך למין סרט, לזרם תודעה. זרימת זיכרונות ללא שליטה.

 כך מתחיל מסע הזיכרונות של מרסל פרוסט בספרו המונומנטלי בעקבות הזמן האבוד. [עמ' 49-50 בתרגומה של הלית ישורון].

 הזיכרון משול להצפה, זיכרונות המציפים את תודעת האדם, ולחילופין - הזיכרון כהדחקה, כלא מודע, או –

הזיכרון כסיוט מתמשך החוזר על עצמו כמו תקליט שבור,

כ'עניין לא גמור'.

 אינני חוקר זיכרון ואינני מתיימר להציג ממצאים מדעיים בנושא.

אולם, אני יודע שהאמנויות השונות - ובתוכן כמובן הספרות - עוסקות בזיכרון גם במופעיו ובייצוגיו הלא מדעיים:

כיצד ניתן להקפיא ולשמר זיכרון? כיצד ניתן לשחזר זיכרון? כיצד ניתן להנציח זיכרון? כיצד ניתן לייצג באופן חזותי או באופן מילולי את מופעי-הזיכרון המורכבים מחושים אחדים או מחוש אחד בולט – חזותי, צלילי, ריחני, מגע?

כיצד מציגים זיכרון מושלם באמצעות מקטע או באמצעות אלמנט המעורר ומקשר אותו (למשל, חפץ טעון ברגשות ובזיכרונות או נוף-מקום)?

 

בכדי לספר את הזיכרון עלינו לזכור שהזיכרון יכול להיות אישי

(My story) ויכול להיות זיכרון היסטורי (History) זה שאנחנו נוהגים לכנותו זיכרון קולקטיבי (All story) והוא למעשה זיכרון דומיננטי של קבוצת-עלית המכתיבה ומנסחת אותו.

 כך או אחרת, כיום, הזיכרון וסיפור-הזיכרון מתגלה במחקרים עכשוויים שונים כסיפור גמיש ומשתנה (ראו, למשל, את ספרו החדש של פרופ' דן בר און, ספר את חייך).

 הזיכרון נזיל וגמיש כאשר אנחנו חיים מחדש את הזיכרון

ומעניקים לו מאפיינים של תיקון – תיקוני צבע וצורה, התחלה, אמצע או סוף; אנחנו עוסקים בייפוי הזיכרון (נוסטלגיה) ואפילו בהמצאת הזיכרון – זיכרונות בדויים ותחליפי זיכרון. בסרטי מדע-בדיוני אנו ערים לעיסוק הגובר במחיקת זיכרונות, השתלת זיכרונות והתערבות בזיכרונות של בני אדם וגם של אנדרואידים – רובוטים אנושיים.

 

בכל מקרה, הזיכרון קשור לעבר, למה שהיה ואיננו עוד (אם כי בסרטי מדע בדיוני כבר עוסקים בזיכרון מן העתיד).

אם הזיכרון קשור למה שהיה ואיננו עוד, הדרך היחידה שלנו להחיות את העבר, "להחיות את המתים" היא לזכור אותם.

השכחה, מות הזיכרון, היא המוות האמיתי.

לא די ב-"אני זוכר משמע אני קיים" אלא "אני זוכר משמע אני מקיים (חיים של אחרים)".

באחד משיריו בספר "פתוח סגור פתוח", 1999, שואל המשורר יהודה עמיחי "ומי יזכור את הזוכרים":

"גם דור הזוכרים הולך ומת,/ חציו בשיבה טובה, חציו בשיבה רעה,/ ומי יזכור את הזוכרים?"

 

מה הם סיבי הזיכרון ומה חשיבותם, במסע הפתלתל, אחורנית, בעקבי הזמן?

 סיבי הזיכרון הם סוג של מדיום מנטלי. הם קושרים, מצליבים ומכליבים בין עולם המתים ועולם החיים, בין החיים 'כאן ועכשיו' לבין אלה שחיו 'אז ושם'.

 מטבעם, סיבי הזיכרון משתרגים ומסתבכים בסיבות ובנסיבות הרחוקות, שהטביעו את חותמם הגנטי בנו, בכל אלה אשר אוחזים בצדם האחד, ומנסים להסיר את המסכים המפרידים בינינו לבין השרידים והעקבות שנותרו מן האובדן, ההעדר וההריסות של כל מה שאיננו.               

                       

על פי רצוננו, ניתן לשזור ולפרום את סיבי-הזיכרון הללו, או לאחוז בהם וללכת בעקבותיהם לעבר המקור, אל קצה הכאב או העונג.

 כמו חוט אריאדנה, סיבי הזיכרון מובילים אל השדים, הרוחות או המפלצות, בכדי להתייצב לעומתם ולחסלם, בכדי לגבור על הפחד המתמיד-מטריד של הרוחות, אשר נעות-ונדות ואינן נותנות מנוח לחיים. או, לחילופין, הם מובילים אל מחוז התענוגות, אל גן העדן האבוד השמור, דחוק ומודחק, בשבילים המפותלים של המוח.

 

סיבי הזיכרון מאפשרים לנו לחדור עמוק אל תוך הקופסאות-השחורות של תודעתנו, להביט במכמני התיבות-האבודות של משפחותינו, להאיר אותן, לחדד את שטושטש, או דהה או נמחק, לחלץ מתוכן תצלומים, חפצים, מלים וסיפורי-בדים ולצאת לחופשי מן המבוך-הנפשי.

 המחשבות הללו צפו ועלו מתוכי בשעה שקראתי בהנאה מרובה את ספרו של אמנון שמוש "ממוארים: כי מעבר באת ואל עבר תשוב".

 מדוע לקרוא לפרקי זיכרונות 'ממוארים'? האם משום שהם חייבים להיות מוארים, ערים להיותם אלומת אור אשר מגיחה מן העבר, מאירה את חשכת השכחה? או, אולי,  ה-ממואר הלטיני הוא בעצם מילת קוד של סופרים, בכדי להערים על הקוראים הסבורים כי זיכרונותיהם המופלאים של הסופרים הם אמיתות היסטוריות?

 

הרהרתי בקורים העדינים שאמנון שמוש טווה סביב רגעים או סביב פרקי זמן משמעותיים בחייו בכדי ללכוד אותם, בדומה לקורי העכביש המרפדים את משכנו האחרון של הקורבן.

 בשפה העברית הזיכרון הוא ממין זכר, הוא נועץ את זכרותו בנקודת זמן,

חודר לתוכה בכדי לדלות ממנה את הרגעים האבודים הנשכחים.

השכחה היא נקבה וניקבתה משולה לנתיב נהר הלֶתֶה, נהר השכחה.

 

באנגלית ה- RE-MEMBER

רומז על איחוד מחדש של איברים, על איחוי הזיכרון מתוך הקרעים. איחוי שתמיד איננו מושלם.

 אמנון שמוש רמז על כך לאורך ספרו: "אולי לא בדיוק כך היו הדברים, אבל כך אני זוכר אותם" (עמ' 13) "ככל שהזיכרון הקצר נחלש עם הגיל, כך עולים וגואים הזיכרונות הישנים" (עמ' 32) "כל אחד זוכר דברים אחרים, או זוכר אותם הדברים אחרת" (עמ' 43) "הזיכרון – פעם מנפה, פעם מיפה ופעם מחפה. תמיד אישי, ייחודי וסובייקטיבי; כמו טביעת-אצבע של הנפש" (עמ' 48). במקום אחר הוא מציין: "הגבול שבין זיכרונות-לכאורה לבין זיכרונות של ממש מימי הילדות המוקדמת אינו ברור. הראשונים הם אלה שסופרו לך שוב ושוב, עד שנתקבעו בזיכרונך כאילו אתה חווית גם זכרת אותם. השפעתם עליך אינה נופלת מן האמיתיים." (עמ' 79)

 

מתוך כך, בעיני, הזיכרונות של אמנון שמוש משולים לתת הכרה נפתחת כמו מניפה. זהו משפט המבוסס על שורת שיר של יונה וולך. הוא רומז על דבר והיפוכו. מה שהודחק ואופסן נפתח אט אט וצף אל התודעה ואל הכתיבה. אבל, כמו המניפה הנפתחת, הוא מכסה ומסתיר את הפנים שמאחור וכך יוצא שפתיחת האחד היא הסתרת השני.

 

יש לכך סיבות רבות אבל הבולטת שבהן היא, לדעתי, הסיבה האמנותית.    

 

באחת מעבודותיה של הציירת מיכל נאמן היא מפרקת את המילה ציור (PAINTING) לשתי מילים  (PAIN-TING). בכך היא קושרת את הציור לכאב. הציור נובע או מגיב על פצע, סריטה או צלקת. הצִיר של הציור הוא הביטוי של כאב כלשהו,PAIN PAINTING .

 

גם הסופר עמוס עוז אמר פעם כי "כל סיפור מתחיל בפצע".

 

אמנות או ספרות שעוסקת ב"פצע" היא אמנות ביוגרפית. הביוגרפיה האישית של הסופר או האמן "מטופלת". "העבודה" האמנותית שלו "משחררת". המסע האמנותי שלו לאורך יצירתו עוסק במשא הנפשי, במעמסה הרגשית-תודעתית שעל גבו.

 

"אולם", אם להמשיך את דברי הסופר עמוס עוז, "אוטוביוגרפיה איננה וידוי".

 

"אוטוביוגרפיה איננה וידוי" - בורחס כתב על כך כי ניתן לכתוב "נולדתי בשנה זו וזו וקרה לי כך וכך" וניתן לכתוב "היה היה מלך ולו שני בנים". בשני המקרים זה היינו אך. בין אם האמן משמיע את "הקול האישי" שלו ב"גוף ראשון יחיד" שנשמע קרוב ומוכר ובין אם הוא מרחיק את עדותו במקום ובזמן והיא נשמעת רחוקה וזרה, בשני המקרים מדובר באריזה, אריזה אמנותית מקושטת ומטופחת שמסתירה באמצעיה, אולי, את האמת ההיסטורית אבל חושפת ומעשירה את האמת האמנותית. זו שמיועדת לגעת בקורא או בצופה.

 

במילים אחרות: כשם ש"מיטב השיר - כזבו", כך גם יצירת אמנות שתכניה ביוגרפיים מחוייבת ליצירה יותר מאשר לביוגרפיה. המניפולציות האמנותיות, המסכים, ההסוואות וההסתרות הן לחם חוקה של היצירה. מה המסקנה מכל זה?

 

סיפור טוב קודם לסיפור אמיתי.

גם בממוארים!

 וסיפור טוב הוא כל מה שאני אוהב במספר סיפורים מושלם כמו אמנון שמוש: סיפור שיש בו עניין ומתח, חכמת חיים, שמחת חיים, טוב לב, הומור מלטף והמון אהבה ללהטוטי השפה עצמה, אבני המשחק של המספר.

 סיפור טוב של אמנון שמוש הוא משחק בשפה העברית. כמו ג'ינגולר הוא מלהטט בשפה, ברבדיה, בנפתוליה, בעושרה, בשינויים שהיא עוברת, במאגרי המילים שלה בכל תקופה ותקופה, בעגה המיוחדת לכל מקום ולכל מגזר. אמנון שמוש כותב שירה בפרוזה ופרוזה בשירה, כמו למשל בקטע הבא: "היה לי אוסף נאה של ציפורנים; מוכספות ומוזהבות, דקות גיזרה ועבות מותניים, ובטבור כולן עין דומעת-דיו". (עמ' 37). כמה יופי, כמה ארוטיקה וכמה עצבות...

 

סיפור טוב הוא סיפור שיש בו יכולת התבוננות והבחנה בפרטי הפרטים של החיים, המאכלים, הריחות, הטעמים, השווקים, האנשים והנשים, וניסוחם בתמצות חד ומדויק, למשל:

"כילד לא אכלתי את תפוח הזהב. מצצתי אותו, לאחר שנעצתי בו מסמר גדול וריככתי אותו  באצבעות סביב סביב. שולפים את המסמר ומוצצים מן החור הקטן. אמא היתה קולפת אותו בסכין, ברצועה אחת מתפתלת, וחותכת אותו לרבעים ולשמיניות. האחים היו חורצים, קולפים ואוכלים פלחים פלחים. גיסתי סחטה את שני חצאיו ושתתה בשלוקים נהנתנים, ומן הנותר היתה מכינה ריבת מרמלדה נהדרת" (עמ' 31) קטע נהדר!   

 

סיפור טוב הוא סיפור שיש בו תובנות שלוקחות אותך מעבר לסיפור עצמו, כמו: "קנאה וקנאות מעבירות את האדם על דעתו, לא במקרה לשתיהן שורש עברי אחד" (עמ' 70).

                                     

"העבר הוא הארכיאולוגיה והמיתולוגיה של המחר" אמרה הסופרת נאווה סמל, ידידה משותפת של אמנון ושלי. ואכן אצל אמנון שמוש העבר הוא אתר ארכיאולוגי או שדה בור לכאורה שניתן לחרוש בו ולחשוף ממנו מכמנים. באמצעות הטיבול השמוֹשי - השימושי במיוחד בכדי לספר סיפורי אגדה - הם הופכים למיתולוגיה של מחר.

 

בדמיונו העשיר ובכישרונו המילולי הפך אמנון שמוש את סיבי הזיכרון לסיב אופטי מורכב ועשיר, אשר משדר מסרים בתדרים שונים, בלי לערבל ולהתבלבל, וחילץ ממנו חוט-של-אור.

 

בסופו של יום, ניתן לחוש כיצד חוט-של-געגוע נשזר בסיב האופטי הזה אשר קורא לו ולנו לחזור ולשקוע בתוך העולמות שהחיה וברא למולנו בשבתו ליד השולחן ב"פולחן הכתיבה" (עמ' 69)..