מכחול שבעת הצעיפים : ענת בן-שאול
עוצמת החוויה של הטלוויזיה המשלבת תמונה, טקסט וקול גורמת לנו להאמין כי מה שאנו רואים וחווים אכן מייצג מציאות משמעותית. יותר מזה, אנחנו נוטים להאמין כי זוהי המציאות הממשית. צמד המילים "בשידור חי" הוא בעינינו מעין מילת קוד, קביעה חד-משמעית שמה שאנו רואים עכשיו בטלוויזיה מתרחש כעת. קשה לנו שלא להאמין למראה עינינו ולשכנע את עצמינו שהכול מניפולציה ומה שעומד לנגד עינינו הוא בסך הכול מסך מרצד המציג אובייקטים נעלמים שאין מאחוריהם שום דבר. במילים אחרות, עלינו להודות כי הטלוויזיה היא צעיף מתעתע שמסתיר לנו את המראה הישיר והתמים של המציאות במקום להציגו לפנינו.
ענת בן-שאול מודעת לדברים הללו. בעיניה מסך-המחשב או מסך-הטלוויזיה הם מציאות אותנטית לא פחות מהדשא הירוק של השכן, והמציאות נתונה לפרשנות שלנו. יתר-על-כן, לדעתה רוב הדימויים שאנחנו סופגים היום ממה שאנחנו מכנים "מציאות" כבר עברו עיבוד כלשהו.
סיפורי-בדים
הציור נתפס כיום כמדיום מסורתי וארכאי. בן-שאול, ציירת עכשווית, משתמשת במדיום הזה בדרך מתוחכמת: המציאות ביצירותיה נובעת ממבט אל מסך-המסכים ומתוכו. לפני כ500- שנה אמר ויליאם שייקספיר שהעולם הוא בימת תיאטרון ובני-האדם הם השחקנים. בשלהי המאה ה20- ענת בן-שאול מעדכנת ביצירותיה את המשל הזה: העולם הוא סרט קולנוע או טלוויזיה וחייהם של האנשים הם סיפורי-בדים.
"סיפורי-בדים" אצל בן-שאול הוא מושג-מפתח רב-משמעי המציין שקרים ובדיות, משמש לתיאור זוהר הכוכבים ואשליות הקולנוע והטלוויזיה ונוגע בפני-השטח של המסך ושל בד הציור.
מאז תערוכת-היחיד הראשונה שלה, בשנת 1989 ב"גלריה בוגרשוב" בתל-אביב, בן-שאול מציירת ציורים פיגורטיביים על בד, אך הדימויים שבציורים לא נלקחו במישרין מן החיים הממשיים אלא מן הטלוויזיה ומהקולנוע. בדרכם מן הטלוויזיה והקולנוע אל בד הציור עברו הדימויים תהליך של עיקור וריחוק. העולם הממשי עובר בציורים של בן-שאול דרך פתלתלה, שרשרת של מסכים, צעיפים, מסננים ומתווכים עד שהוא הופך למשהו חדש ואחר, מוטציה אוורירית ולא ממשית.
באחד מציוריה כתוב המשפט "סרט זה הוא בדייה". המילה האחרונה כתובה באי-בהירות, כך שהצופה יכול להבין אותה גם כ"בד ייה" או כ"בז ייה" (ביזיון). מעל הכתובת מצוירת דמות אישה העומדת בפתח דלת ואלומת-אור מאירה עליה. היא צופה ונצפית בעת ובעונה אחת. הטקסט מפנה אותנו אולי לסרט בדיוני שהיא צופה בו, ואולי הוא אומר לנו שהדמות עצמה היא דמות פיקטיבית מתוך סרט, סרטו של אלפרד היצ'קוק "הציפורים".
מכחול האוויר
בן-שאול פועלת בערמומיות בין הישן לחדש: היא עוטה "צעיף טלוויזיוני" אוורירי כדי לחולל לפנינו את מחול התעתועים והתחבולות החזויות של הציור ובכך לחשוף את המניפולטיביות של הדימוי הממוסך.
האוויר, אמצעי חמקמק ושקוף, הוא אולי המדיום העיקרי של בן-שאול. היא נוטשת את מכחול הציירים המסורתי ומעדיפה את מכחול-האוויר (אייר-ברש) כדי להתיז ולרסס את הצבע על הבד באמצעות לחץ-אוויר. כמו מרססי הצבע בתעשייה (ספריי), גם יכולת פיזור הצבע של מכחול-האוויר משתנה אם משנים את המרחק בינו לבין בד הציור ואם מחליפים את פיית ההתזה שבראשו, וכשלא תוחמים את השטח המרוסס בשבלונה הצבע מתפזר בחלל האוויר באין מפריע וטיפותיו נושרות על-פני שטח רחב כמין ערפל צבעוני. המשטח נצבע במרקם של נקודות, והגרעיניות הזאת מאזכרת מרקמים דומים שנראים בדף של מדפסת הזרקת-דיו, בתצלום או בשידור מרצד על מסך הטלוויזיה. בכל אחד מאמצעים טכנולוגיים אלו אופי פני השטח משפיע על אופי תפיסת המסר. בכל אחד מהם יש לדימוי המודפס או המשודר נוכחות חמקמקה, מטושטשת מעט, של ישנו-או איננו, מציאות ואשליה.
גם אצל בן-שאול מתקיימות הדמויות המצוירות בתפר שבין קיום להיעדרות. הן נוכחות ומתבוננות לכאורה אל תוך עיני הצופה, מנהלות אתו דיאלוג של מבטים, ובו בזמן מתאדות מולו ברסס המעורפל של מכחול-האוויר.
בן-שאול מתרגמת לטכניקה של מכחול-האוויר את "מחול שבעת-הצעיפים" שלה, מחול של כיסוי ממשי, של הסתרות והצצות. לדבריה מסך הטלוויזיה - דימוי מוביל בציור זה - מייצג הן מסכה והן סיפור-כיסוי. בן-שאול מונה שבעה שלבים בתהליך היצירה:
1. בחירת דימוי.
2. בחירת סרט.
3. בחירת תמונה (פריים) מתוך הסרט.
4. איתור קטע הדימוי המשרת את מטרתה.
5. הצמדת טקסט מתאים מתוך פס-קול כלשהו.
6. שיבוש של הדימוי או הטקסט.
7. הסרת מרכיבים שוליים או הוספת מרכיבים מפריים אחר ושינוי הצבעוניות.
הצעיפים שהיא מסירה במחול שלה חושפים מסכים שצצים תחתיהם.
הפרעות בקליטה
בציוריה המוקדמים (1989) השתמשה בן-שאול במסך-הטלוויזיה שציירה כבמסגרת-בתוך-מסגרת. פסים, גלים ונקודות "שלג" שמעידים בטלוויזיה על הפרעות בקליטה השתלבו אצלה כמרכיב דקורטיבי ומושגי. לעתים הם נראים כאדוות על פני המים ולעתים מרקמים של רהיטי עץ, מערבולות אוויר, קיפולי בד, טביעת-אצבעות או ממש הפרעות בקליטה. לעתים מצוירת באחת מפינות הציור יד האוחזת בשלט-רחק, "מפעילה" את המתרחש בציור כמו ידו המדומה של המשחק במשחקי-מחשב. ביצירה "שלט רחוק" (1988) בן-שאול יצרה בתוך הדימוי המרכזי חלונות כמו במסך מפוצל בטלוויזיה או במחשב, ובהם תמונות מתוך משחקי וידאו. ביצירות שלה יש משפטים שנראים כמו כיתוב או תרגום בגוף הסרט ובכמה יצירות הדמות המצוירת מעוותת ולא ברורה ובצדה מצויר עיגול האסטיגמציה, העיגול שנועד לבדוק את מיקוד הראייה. בכל היצירות האלה הציורים כאילו שואלים שאלות על יכולתם להראות מציאות לא מעוותת ועל יכולת הראייה וההתבוננות של הצופים.
המבט האסור
העיסוק במבט, בגבולותיו ובהקשריו החברתיים-מיניים והפליליים (מבט חטוף ומהיר, מבט סקסיסטי, מבט מהפנט וחודר, "פיפ-שואו", מציצנות) משמש לבן-שאול אמצעי לבדיקת מערכות-יחסים בין גברים לנשים ובין אנשים כריזמטיים לבין קהל המאזינים-צופים שלהם. באחת היצירות שלה נראית דמותו של קשפירובסקי, מהפנט רוסי שהפנט אנשים דרך הטלוויזיה. מתחת לפניו המצוירות כתוב: "וברגע זה אני רוצה במבטי, בהשפעתי, במִלותי ובנפשי..."
הממד האסור של המבט בטלוויזיה או בווידאו מופיע בצמד ציורים ששמם "אזהרה" (1991). לפנינו עין ענקית מטושטשת שעפעפיה מורמים באופן חלקי, ולצדה טביעת אצבע. אפשר לפרש את העין כעינו הפקוחה של "האח הגדול", כסמלה של חברת הסרטים "יוניברסל", כמסך או וילון קרוע ואפילו כמבט קרוב על פות. מעל הדימוי המרובד הזה יש כתובת אזהרה, בנוסח האזהרות המופיעות בתחילתן של קלטות-וידאו מסחריות: "אזהרה: בעל זכות היוצרים הרשה שימוש בסרט (כולל פס הקול והתרגום - לעברית) קסטה וידאו זו אך ורק לשימוש ביתי. כל יתר הזכויות שמורות".
הצופה מתבונן בציור העוסק באיסור להתבונן ובגבולות של מה מותר לראות ומה אסור, למי מותר לראות ולמי אסור על-פי החוק או המוסר.
טביעת האצבע (של הצופה? של האמנית?) מרמזת הן על רישום פלילי והן על הערגה למגע יד, לקשר ישיר, ואילו המדיום הטלוויזיוני מעיד על מצב שבו שרשרת של מתווכים חוצצת בין המקור לבין עיניו של המתבונן. האמנית עצמה, כמובן, היא חלק מהשרשרת הזאת, שותפה ל"פשע" הפרת הזכויות: הציור שלה נועד לצפייה במרחב הציבורי והמסחרי.
בציור אחר שלה משנת 1991 כתבה בן-שאול: "אוי, הפכנו לגזע של מציצנים" (כשֵם הציור). מתחת למשפט הכתוב מצוירת העין של "יוניברסל" ומעליו מצוירת דמות אישה. זוהי דמותה של השחקנית ג'ון פונטיין בסרטו של אלפרד היצ'קוק "רבקה" , שנעשה על-פי ספרה של דפנה דה-מורייה. ואילו המשפט הכתוב לקוח מסרט אחר של היצ'קוק, "החלון האחורי", סרט העוסק במציצנות של גבר. הגוונים השולטים בציור הם כחול, לבן, שחור ואפור בעלי ברק מתכתי והם מזכירים את הצבעוניות הפלורסנטית, הצוננת, של מסך-טלוויזיה בשחור-לבן.
התחבולות והצעיפים הרבים הרב-משמעיים של הציור הם, כמובן, אמצעי יעיל ובדוק לשדר מסרים רבים שבסופו של דבר גורמים לנתק ולחוסר יכולת לקלוט. עיני המהפנט קשפירובסקי חודרות אל מטופל נעלם. עיני הצופה בציור בוהות אל מרפא שאיננו. אין מושיע מבעד לצעיף ומשיח-המדיה אינו מצלצל עוד.
פורסם בכתב העת "משקפיים" מס' 28, דצמבר 1996, עמ' 57-54.