"יזכור" של המדינה על יצירתו של חיים מאור - נאוה סמל
שמיים מבעד לסורג.
כמו נקודת מבטו של אסיר המתבונן אל החוץ. לכאורה, הוא יכול לחמוק לחופשי מבעד לחללים שנפערו במסגרת.
המילה "יזכור" מתפרשת על פני רשת הריבועים כמו מחברת חשבון של ילדים. אלה שרידיה המפויחים של כתובת אש שכילתה את האות "וו", ממנה נותרה רק נקודת פחם שמשבשת לרגע את הבנת הנקרא של הצו "זכור". במסורת היהודית מדובר במצווה דתית וציווי מוחלט, וחובת הזיכרון חלה על כלל הציבור ועל כל יהודי כפרט.
"נשאי זיכרון" קראתי בספרי "צחוק של עכברוש" לאנשים כמו חיים מאור שמזה שלושה עשורים מקיים באמנותו את המחויבות המוסרית של הצו "זכור" בדבקות, בלהט אמונה יוקד, ומבלי להתחשב בבון-טון אמנותי כזה או אחר. "נדמה כאילו אחרי ליל ביעותים, מביטים היוצרים בעולם מובסים וחסרי אונים", כתב הסופר ההונגרי אימרה קרטס, שורד שואה וחתן פרס נובל.
חיים מאור רחוק מלהיות מובס ויצירתו כולה היא מעשה זכירה מתמשך ומתריס. בנחישות ארוכת שנים הוא בולש אחר נדבכים ביוגרפיים ומציף אותם על פני יצירתו כמוטיבים מכמיני אובדן: המספר המקועקע של אבא, החולצה הרקומה של אמא, העיוורון של סבא - היסטוריה משפחתית מפוחמת כפי שהיא נחשפת מתוך שלל חפצים, ממשיים ומופשטים כאחד. אלה התקבעו בתורם על קרשי עץ דמויי ארונות קבורה, תיבות אור, יריעות בד דמויות פרוכות ותצלומי משפחה מקוריים בשחור-לבן.
ב"שולחן ערוך", מיצב אותו ביצע בגרסאות שונות החל משנות השמונים, חשף חיים מאור ארכיאולוגיה פרטית של בית אחד של שורדי שואה, ממנו ניתן להקיש על גיאולוגיית הזיכרון של כולנו.
הדימויים הקבועים חוזרים ביצירתו בהתגלמות ובפיתוח על פני ציר הזמן ובתוך הקשרים משתנים. ב"דיוקן עצמי עם טלאי צהוב" (1987) חודרת צדודיתו עמוק לתוך הזווית החדה שיצרו משולשי המגן דוד, מרמזת על תצלומי נידונים, הד לתיעוד של אסירי אושוויץ עם כניסתם. את מפת מחנה המוות עצמו העלה בדגם של קעקוע על גב אנושי ב-2001, כהמחשה פיסית של הנטל שאותו נושאים בני השורדים כל חייהם.
נרטיב-על של "יארצייט" פועל ביצירתו של מאור החל מצילומי העקודים שהציג בשנות השבעים - אנשים בעירום מלא, חסרי זהות ולראשם חבוש שק לבן, מבד תכריכים - ועד "היעלמות" - טריפטיכון מ-2010 הנושא את דיוקן אמו כאשר פניה ההולכים ודוהים הם משל לתהליך התעממות הזיכרון. גם כאן, בדומה לתצלום "יזכור", נותרו במקום הריק כמה נקודות מפוחמות כסימני דרך בנתיב החמקמק של הזכירה.
"הם אני", זו כותרת התערוכה כולה.
חיים - כמה סמלי שמו - מציב את החיים במקומם של המתים ומתעתע בצופה. במרוצת השנים נידב קודם את עצמו כדמות מפתח ואחר כך את בני ביתו וידידיו. כולם הפכו לקלסתרים שהעלה באוב כדגם שתכליתו לרמז לצופה "זה יכול היה להיות בקלות גם אתה".
באמצעות פניהם של רעיו ואהוביו מעמיד חיים מאור למבחן את זהותו שלו.
את חבל המבחן מתח עד לקצה. מן הצד האירופי של מחוללי הרוע - ידידתו הגרמנייה סוזנה שהפכה לו למקור השראה בשנות השמונים והתשעים, ומן הצד הישראלי - ידידו האמן הבדואי חאדר ואשח ובני משפחתם שמהווים בעת הזאת קרקע פורה לשיתוף פעולה אמנותי ורעות הדדית.
חיים מאור אינו מקל על מלאכת הזיהוי והצופה אינו יכול לדעת מראש מיהו מי. בעל כורחנו, אנו הופכים לשותפים בתהליך האכזרי של מיון אנשים ובד בבד מתלווים לטקס פרידה מהמתים, במעגל האבל שלא תם. אחרי הכול, בשנותינו הראשונות דחקנו את הכאב לקרקעית והצלקת הומרה בפולחנים וימי זיכרון רשמיים. את צילום "יזכור" הנקי והמזוקק לכד חיים מאור במצלמתו אחרי יום הזיכרון לחללי צה"ל 2006, ליד חדר האוכל של תל קציר, הקיבוץ שבו חיים אחיה ואמה של רעייתו תרצה. זה הבוקר שאחרי הטקס, כאשר האנשים כבר אינם והאודים העשנים הם עדות למעשה הזכירה הקולקטיבי מאמש.
מתחתית המסגרת המרושתת נשקף רכס הגולן ולמרגלותיו הכינרת. לרגע ניתן לחשוב שמדובר באיזה נוף אירופי פסטורלי, דמוי זה שבו התרחשה הזוועה הנוראה ביותר בתולדותינו. המישור הקדמי הירוק בתמונה מסווה את מצבו האמיתי של האגם היחיד שלנו - מאגר מים מדולדל בארץ מדברית שחונה.
"זה הנוף שבו התהלך ישו ובו התהלכו גם כמה מגיבורי התרבות היהודית", אומר מאור. מבחינתו, הצילום מתכתב גם עם יצירתה הנודעת של מיכל נאמן משנות השבעים "העיניים של המדינה", ובהשאלה מעבודתה, העניק לצילום שלו את הכותרת "היזכור של המדינה".
מאות צילומים "נקיים" כאלה נשמרים אצלו בארכיב הפרטי תחת הכותרת "אמנות עממית", דימויים שהוא מאתר במקומות המסמלים בשבילו זהות יהודית וישראלית. למעט צילום ה"יזכור", הם לא הוצגו במצבם הבראשיתי, אלא שימשו מצע ושימוש משני לשפע יצירות באמצעי מדיה אחרים.
שטח השמיים בצילום תופס את מרבית המסגרת המפויחת, כשהם נתחמים בתוך הריבועים המהונדסים.
שמיים לכודים.
אולי זה האסיר האמיתי במקום שלנו, ורק מעשה האמנות הוא שמוציא את השמיים לחופשי. יתגדל ויתקדש שמי רבא....
נאוה סמל, נובמבר 2010 - פורסם בקטלוג תערוכתו של חיים מאור, מוזיאון תפן 2010