נספח לשאלת ה'איכות' וה'ייחודיות' 

כמו הסיסמא של דפי זהב – "אם אתה שם - אתה קיים", אמן שרוצה להצטרף אל התודעה העולמית צריך להיות ברשת האינטרנט. ENTER INTO THE INTERNET

לא נדרש הרבה בכדי להיכנס לרשת הבינלאומית. זה מחייב הקמת אתר. אין זה אתר פיזי, גיאוגרפי, שיש לעלות לרגל אליו בכדי לראות בו אובייקטים חומריים ברי קיימא בבניין מקודש והיררכי שנקרא מוזיאון או גלריה, שמיקומו על צירי הגלובוס קובע גם את ערכו ומעמדו כ'מרכז' או 'שוליים', כמי שמצוי בעולם הראשון, השני או השלישי, בעולם הזה או בעולם הבא...

אתר האינטרנט אינו מכיר גבולות וטריטוריות בהיותו וירטואלי, דיגיטלי, אור מרצד על מסך שמוכֵר (וממכֵּר) דימויים.

מהם המאפיינים שהופכים אתר אחד לאֶתֶר בלתי נראה

ואתר אחר לצומת של כניסות אין ספור?

התשובה פשוטה: יחוד ואיכות אשר יוצרים עניין 

(אינני מתייחס לאתרי פורנו או לאתרי הימורים, שהעניין בהם אינו קשור בהכרח לייחוד ולאיכות).

בשונה מן התפיסות הקלאסיות והמודרניות שאופיינו בחלוקה בינארית- דיכוטומית (מרכז – שוליים, שכל – רגש, אמנות – אומנות וכו'), התובנות הפוסט מודרניות מטשטשות ניגודים אלה, או יותר נכון מאחדות אותן.

ב-הפוך על הפוך – בשונה מן "העולם העגול והגדול" בו יש נקודות גיאוגרפיות חשובות יותר או חשובות פחות, ב"עולם הפרוש של הרשת השטוחה" – האינטרנט – אין מקום מועדף או מרכזי. באינטרנט אין מקום גיאוגרפי מועדף או מרכזי יותר ממשנהו. הדבר החשוב ביותר באינטרנט זה לא "איפה אתה גר" אלא ”האם אתה מעניין". והעניין נוצר מייחודיות ומאיכות.

גם אם אתה שם – אתה קיים בתנאי שאתה מעורר עניין.

דווקא בעידן שביטל ורמס את מושג המקוריות והעדיף את הזיוף, הבדיה והראווה – דווקא בשלהי עידן זה מתעוררת ערגה, מתחזקים הגעגועים, למקוריות במופעיה המשלבים ייחודיות ואיכות. "תעניין אותי, תדהים אותי, תפתיע אותי, תרגש אותי" – לכל המילים הללו יש משמעות אחת – "תהייה שונה", "תהייה אחר!"

אנחנו מחפשים את השונה והאחר בתנאי שהוא ייחודי ואיכותי.

כיום, לא די באקזוטיקה "פרימיטיבית" במירכאות כפולות, לא מקצועית, לא מחוברת ולא רלוונטית. כיום מחפשים ייחודיות איכותית או איכות ייחודית.

לכן, אם אנחנו רוצים לחבר את הפְּנִים עם פָנִים, דרום ואמנות, עלינו להבין: המרכז נמצא בתוכך. המרכז הוא היכן שאתה נמצא אם אתה יוצר אותו, אם אינך מתבטל בפני "מרכזים" אמיתיים או קיקיוניים. כאמור, המושג הזה – מרכז – הוא פָּאסַה, הוא לא רלוונטי. האם תל אביב היא מרכז של באר שבע? והלא תל אביב מתבוננת על ניו יורק כמרכז ואילו ניו יורק מחפשת במקומות אחרים את הדם הרענן שיחייה את מרכזיותה הקורסת...

מרצה ישראלי הרצה פעם ביפן על ההשפעה של המזרח הרחוק על אמנות ישראל. בסוף ההרצאה שאל אותו מישהו בקהל לְמָה הוא מתכוון במילים 'המזרח הרחוק'? השיב המרצה: יפן וסין. אמר לו השואל: אבל אצלנו המזרח הרחוק נמצא בארצות הברית....

במילים אחרות, ה'מרכז' כמין 'מזרח רחוק' אידיאולוגי תלוי בנקודת הימצאותך. אם אתה מספיק בטוח בעצמך ומכיר את חומריך ומקורותיך אתה תהייה תמיד – המרכז.

הלקח הוא כי אמנותרבות בנגב תעורר עניין רק אם היא תהייה אחרת. לא תואמת תל אביב או תואמת ניו יורק אלא תואמת, מותאמת ומתאימה לבאר שבע כמרכז. האחרוּת שלה תלויה בהתחברותה אל הנושאים המקומיים, אל החומרים המקומיים, אל השפות המרובדות האופייניות לאוכלוסיה המקומית, אל האמצעים המקומיים, אל הקהלים המקומיים.

האמנים המקומיים (של באר שבע והנגב) נבחנים ביכולתם להצליב את מקורות היניקה האישיים או המשפחתיים או השבטיים או התרבותיים שלהם עם ואל הסובב אותם. בניסוח תמציתי-סיסמתי: "מוטב צבר ומִדבּר על קולה וג'ינס".

מנשה קדישמן מצייר כבשים מתוך היותו רועה במעיין-ברוך וביזרעאל. רפי לביא הדביק בקולאז'ים שלו צילומי גרניום, כמו אלה שהיו באדנית שבמרפסת ביתו בתל אביב (ולא, למשל, שושן צחור אירופאי או ארז לבנוני).

הסופר האירי ג'יימס ג'וייס נשאל פעם היכן הוא מוצא את החומרים לסיפוריו. הוא השיב: "בבוקר אני יוצא מביתי אל הרחוב בכדי לקנות לחם במכולת או לשתות קפה בבית הקפה שבסוף הרחוב. בסוף הרחוב אני מגלה שיש לי כבר מספר סיפורים אפשריים". ברוח זו התבטא גם הקולנוען הישראלי דוד פרלוב (בסדרת סרטיו "יומן"): "חומרי האמנות נמצאים מעבר לפינה, מתחת לאף".

בסופו של דבר, כשהאישי-הייחודי הוא איכותי הוא גם מעורר עניין במעגלים רחבים וכלליים יותר.

נהוג לטעון כי אמנות נוהרת אל מרכזים פוליטיים, כלכליים, מסחריים, חברתיים. טוענים שאמנים וזונות באים למקומות שיש בהם כוח, כסף, מסחר ואוכל.

אולם, המציאות הפוסט מודרנית מוכיחה גם את ההיפך: אמנות יכולה למשוך אליה ולהוביל מהלך שבו הגורמים הללו חוברים אליה מתוך האינטרסים שלהם.

כך למשל, העיר קאסל, עיירה מנומנמת בגרמניה, הפכה למרכז אמנות בזכות אירועי הדוקומנטה המתקיימים בה אחת לארבע שנים. כך קרה גם לעיר מינסטר בגרמניה שהחלה לפרוח תיירותית, תרבותית ומסחרית, ברגע שהחלו בה פסטיבלי פיסול איכותיים. כך קורה באיסטנבול, יוהנסבורג, בייג'ין או סיאול שהביאנלות לאמנות או האולימפיאדות המתקיימות בהן מכלכלות את תושבי עריהן ומגלגלות את גלגלי המסחר, התיירות, המסעדות וכן, גם את הזונות...

ברמה הפילוסופית והפרקטית כאחד, שינויים תרבותיים התרחשו במדינות או בתרבויות שונות בשל או בזכות מהגרים-פליטים או 'אחרים' שהזרימו קול אחר, שונה, ייחודי, 'אקזוטי', לזרם הדם הרגיל, השגרתי של התרבות אליה הם הגיעו או חדרו.

תרבות או אמנות 'אחרת' איננה בהכרח סכנה לשלמות התרבות ההגמונית אלא כלי להעשרתה ולהרחבתה.

אנחנו, כאן, בנגב, מלכתחילה, מקום שיש בו 'אחרים' מגוונים. זהו העושר האמיתי של המקום, ההון האנושי, הסלט הצבעוני מכל הבחינות שאמור להוליד ולייצר אמנותרבות 'אחרת' ייחודית ואיכותית שזקוקה – כמובן – גם למשאבים כלכליים וארגוניים-מוניציפאליים שיאפשרו לה לצמוח ולנִראוּת וירטואלית באתרי אינטרנט פעילים ומתעדכנים, שיאפשרו לה לראות ולהראות.

בן גוריון אמר: "בנגב יבחן כושר היצירה והעוז החלוצי של ישראל - ומבחן זה יהיה גורלי. בנגב יבחן כושר המדע והמחקר היהודי." ואני אומר... בנגב יבחן גם כושר היצירה/צריכה הייחודי של האמנים וצרכניהם המקומיים.